תנ"ך - הבה נתחכמה לו פן־ירבה והיה כי־תקראנה מלחמה ונוסף גם־הוא על־שנאינו ונלחם־בנו ועלה מן־הארץ:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ: (שמות פרק א פסוק י)

טקסט וניקוד:

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ: (שמות פרק א פסוק י)

טקסט בלבד:

הבה נתחכמה לו פן־ירבה והיה כי־תקראנה מלחמה ונוסף גם־הוא על־שנאינו ונלחם־בנו ועלה מן־הארץ: (שמות פרק א פסוק י)

תיקון קוראים:

הבה נתחכמה לו פן־ירבה והיה כי־תקראנה מלחמה ונוסף גם־הוא על־שנאינו ונלחם־בנו ועלה מן־הארץ: (שמות פרק א פסוק י)

תרגום אונקלוס:
הַבוּ נִתחַכַּם לְהוֹן דִּלמָא יִסגּוֹן וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעִנַנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנוּן עַל סָנְאַנָא וִיגִיחוּן בַּנָא קְרָב וְיִסְקוּן מִן אַרעָא :

עין המסורה:
ירבה - ה': *שמ' א , י , יב; דב' ח , יג (פעמיים); מש' כט , טז. וכל דסמיך ל'כי וכי' דכותהון ב' מ' א': כי יַרבה - יש' נה , ז. ונוסף - ג' (ב' בפתח וחד בקמץ): שמ' א , י; במ' לו , ג; מש' יא , כד. ונלחם - ה' בפתח: *שמ' א , י; ש"א ח , כ; יז , לב; זכ' יד , ג; דנ' יא , יא.

מסורה גדולה:
ירבה ה' הבה נתחכמה וכאשר יענו אתו ובקרך וצאנך ב' בו ברבות רשעים. וכל כי וכי דכות' ב' מ' א' יעזב רשע דרכו. ונלחם ה' פת' וסימנהון הבה נתחכמה לו והיינו גם אנחנו ככל הגוים עבדך ילך ונלחם ויצא יי' ונלחם ויתמרמר מלך הנגב.

מסורה קטנה:
ירבה - ה' וכל כי וכי דכות' ב' מ' א'; ונלחם - ה'.

רש"י:
הבה נתחכמה - כל 'הבה' לשון הזמנה והכנה לדבר הוא: הכינו עצמיכם לכך. נתחכמה לו - לעם; נתחכם מה לעשות לו. ורבותינו דרשו (ראה סוטה יא , א): נתחכם למושיען של ישראל; נדונם במים , שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם. ועלה מן הארץ - על כרחינו. ורבותינו דרשו (ראה שם): כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו , והרי הוא כמו שכתוב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'.

רשב"ם:
נתחכמה לו - שלא ירבה; שאם ירבה , והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו ― כמו "ידה ליתד תשלחנה" (שו' ה , כו) - מצינו לשון יחיד אצל רבים. כי תקראנה - כי תארענה; כמו "מקראי קודש" (וי' כג , ב): "מערע קודשא" (ראה ת"א) , לשון 'מאורע' ― ונלחם בנו ועלה מן הארץ , לשוב אל ארץ אבותיהם , ולא טוב לנו לאבד עבדינו; וקרו ליה 'מלכותא קטיעא' (ראה יל"ש תצוה שפד).

ראב"ע פירוש א - הקצר:
נתחכמה - ניעץ עצת חכמה. כי תקראנה - לשון נקבות , ומלחמה - יחידה; וכזאת רבים. או תחסר מלת 'וצרה' והדומה לה. ועלה מן הארץ - אמר רבי יונה הספרדי המדקדק (? ראה רס"ג תורה) , שטעם ועלה - 'ועלִינו מן הארץ' , ולא פתחו פה לשטן. והנכון בעיני שהוא כמשמעו.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
הבה. "הבה את אשתי" (בר' כט , כא) - לשון זכר , והוא הנכון , כמו "לכה עמנו" (ראה במ' י , כט); ולנקבה: "הבי המטפחת" (רות ג , טו) , "לכי ובאי" (מ"א א , יג). ובעבור שידבר במלות האלה הרבה , יאמרו "הבה נרדה" (בר' יא , ז); ולנקבה "הבה נא אבא אליך" (בר' לח , טז); כמו "לכה נשקה את אבינו יין" (בר' יט , לב). נתחכמה - נבקש דרך חכמה , שלא ירבה. לו - בעבורו; כמו "אמרי לי" (בר' כ , יג). ודע , כי כל הפעלים , עוברים או עתידים , שם הפעל בכחם , פירוש: שם דבר הנגזר מן הפעל , שהוא חסר , הוא נשמע מכח הפעלים; כמו "והנה ברכת בָרֵך" (במ' כג , יא) - "ובֵרֵך ולא אשיבנה" (שם , כ) , והטעם: וברך ברכה; וככה "וברב יועצים תקום" (מש' טו , כב) , והשלם: יועצים עצה. וככה: כי תקראנה קורות מלחמה. אמר מרינוס (? ראה רס"ג תורה) , כי טעם ועלה מן הארץ - 'ועלינו'; ודבר ככה , שלא יכשיל השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך.

ר' יוסף בכור שור:
הבה נתחכמה לו פן ירבה - נערים עליו לעשות דבר , שלא ירבה; שאם ירבה , והיה כי תקראנה מלחמה - כי יהיה מקרה אל מלחמה , יתחבר עם שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ - ילכו להם , ונפסיד עם גדול כזה , שראוין להשתעבד בהם בשעת הצורך. ולכך נשתעבד בהם שלא לצורך , שלא ירבו ולא יעלו מן הארץ , ויהיו מצוים לנו בשעת הצורך. כי זאת העבודה לא היתה לצורך , אלא פן ירבה. ויש לפרש ועלה מן הארץ - כלומר: מן הארץ יהיה עליון , יותר ממנו , והיינו משועבדים להם. שניהם מדעתי , והראשון נראה; כי בסוף ניכר , שבסוף הקפידו שיצאו מתחת ידם (ראה שמ' יד , ה). ומדקאמר והיה כי תקראנה יש להוכיח , שבפני עצמו לא היו יריאים מהם.

רמב"ן:
הבה נתחכמה לו - לא ראה פרעה וחכמי יועציו (ע"פ יש' יט , יא) להכותם בחרב , כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון , וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה , כי עמהם הוא מתיעץ , ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשה דרך חכמה , שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם , ולכן הטיל בהם מס , כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך , כמו שבא בשלמה (ראה דה"ב ב , טז - יז); ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים (ראה להלן , טו - טז) , ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהן; ואחרי כן צוה לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" - אתם (להלן , כב). והענין - שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך , או שישליכו הם אותם ליאור , אבל אמר לעם , כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור , ואם יצעק אבי הילד למלך או אל שר העיר , יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך , היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרים ומוציאים הילדים משם , כי על כן נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמ' ב , ג). ונראה שעמד זה ימים מעטים , כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה , וכשנולד משה נראה שנתבטלה; אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן , או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר , ביטל אותו , או שהיה על פי האצטגנינים , כדברי רבותינו (סוטה יב , ב); כי הכל התחכמות עליהם , שלא יודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבנו: "אשר הבאשתם את ריחנו... לתת חרב בידם להרגנו" (שמ' ה , כא) - כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו , וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות , ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל , לא יצטרכו עוד לעשות במרמה. ועלה מן הארץ - על כרחנו. ורבותינו דרשו (סוטה יא , א): כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים , כאלו כתב: 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'; לשון רבנו שלמה. ואם כפירוש הרב , היה אומר 'ועלה על הארץ' , כי כן הלשון בלוחמים: "עלה נבוכד נצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם" (? וראה מ"ב יח , יג); "עלה רצין מלך ארם... ירושלם למלחמה" (יש' ז , א). ואולי יאמר: ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה - ירמוז לארץ גושן. ויתכן לפרש שיאמר: כי תקראנה מלחמות , יהיה נוסף על שונאינו , "לשלול שלל ולבוז בז" (יש' י , ו) , ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו , ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתינו ממנו להלחם בו; והוא כלשון "אשר העלנו מארץ מצרים" (שמ' לב , א); "אשר העלה ואשר הביא את... בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות" (צירוף של יר' טז , טו ויר' כג , ח) , וכן "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ" (הו' ב , ב) - שישימו עליהם ראש ויעלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה.

רלב"ג - ביאור הפרשה:
והיה כי תקראנה מלחמה - ענינו: פן תקראנה קורות מלחמה , כמו שכתב החכם אבן עזרא (בפירוש הארוך). ועלה מן הארץ - ויסור מתחת ידינו בחזקה.
ריכוז קישורים