רש"י:
מילדות
-
הוא
לשון
'מולידות'
,
אלא
שיש
לשון
'קל'
ויש
לשון
'כבד'
,
כמו:
'שובר'
ו'מְשַבֵּר'
,
'דובר'
ו'מדבר';
כך:
'מוליד'
ו'מיילד'.
בילדכן
-
כמו
'בהולידכן'.
שפרה
-
יוכבד
,
על
שם
שמשפרת
את
הולד
(ראה
סוטה
יא
,
ב).
פועה
-
מרים
(ראה
שם)
,
שפועה
ומדברת
והוגה
לוולד
,
כדרך
הנשים
לפייס
תינוק
הבוכה.
פועה
-
לשון
צעקה
,
כמו
"כיולדה
אפעה"
(יש'
מב
,
יד).
על
האבנים
-
מושב
האשה
היולדת
,
ובמקום
אחר
קורהו
"משבר"
(יש'
לז
,
ג);
וכמוהו:
"עושה
מלאכה
על
האבנים"
(יר'
יח
,
ג)
-
מושב
כלי
אומנות
יוצר
חרס.
אם
בן
הוא
והמתן
אתו
-
לא
היה
מקפיד
אלא
על
הזכרים
,
שאמרו
לו
איצטגניניו
,
שעתידות
לילד
בן
המושיע
אותם
(ראה
תנח'
ויקהל
ד;
שמ"ר
א
,
יח).
וחיה
-
ותחיה.
ראב"ע פירוש ב - הארוך:
ויאמר.
כל
מי
שהוא
ממשפחת
עבר
ועל
אמונתו
יקרא
'עברי';
על
כן
"אבי
כל
בני
עבר"
(בר'
י
,
כא)
-
הבא
מעבר
הנהר
(ראה
יהו'
כד
,
ג);
"עבר
הנהר"
(מ"א
ה
,
ד)
-
משני
העברים.
אמר
בן
קריש
,
כי
אל"ף
אבנים
-
נוסף
,
מגזרת
"בנים"
(בר'
ג
,
טז)
,
והטעם:
"משבר"
(מ"ב
יט
,
ג);
כמו
"אָפְסָיִם"
(יח'
מז
,
ג).
והנכון
,
שהוא
כמו
"באבנים"
(ראה
יר'
יח
,
ג)
,
והאל"ף
שורש.
והמתן
אותו
-
בסתר;
שלא
יוָדע
הדבר
,
כי
חמס
הוא
עושה.
ומלת
וחיה
-
קשה
מאד
,
והיא
זרה;
כי
המשפט:
"וחיתה"
(בר'
יב
,
יג)
,
כי
ה"א
השרש
מן
'חיה'
יחליפוהו
בתי"ו
,
כמשפט
בסמוכים:
"ובכל
חית
הארץ"
(בר'
ט
,
י).
והיה
כן
,
בעבור
שהה"א
והתי"ו
קרובים
במכתב
,
ואין
ביניהם
לבד
משך
הנקֻדה
שבתוך
הה"א
,
אבל
לא
במבטא;
כי
יש
הפרש
ביניהם
בשמות:
כי
תחלה
תקרא
'ה"א'
,
וכשתמשך
הנקֻדה
תקרא
'תי"ו'.
וזה
לאות
,
כי
הכתב
שהוא
בידינו
היום
הוא
'כתב
עברי'
(ראה
סנה'
כא
,
ב).
והכלל
,
כי
מלת
'חי'
,
גם
'חיים'
,
בספק;
כי
הסכימו
חכמי
הדקדוק
(ראה
ההשגה:
'חיה')
,
כי
"וארפכשד
חי"
(בר'
יא
,
יב)
-
מפעלי
הכפל
,
כי
הוא
כמו
"אם
תם
הכסף"
(בר'
מז
,
יח)
,
שהוא
מן
'תמם';
ו"חיים"
(שמ'
ד
,
יח)
-
כמו
"רבים"
(בר'
כא
,
לד).
ולפי
דעתי
,
כי
זאת
הגזרה
זרה.
ואם
איננה
כן
,
יַראוני
ממנה
פעל
עתיד:
כמו
'אחוג'
,
'יחוג'
,
"לחוג"
(זכ'
יד
,
יח)
-
היה
ראוי
שיאמר
'אָחוֹי'
,
'יָחוֹי'
,
'לָחוֹי';
או
כמו
"סוב"
(דב'
ב
,
ג)
,
"סובו
ציון"
(תה'
מח
,
יג)
,
"סובי
עיר"
(יש'
כג
,
טז).
והנה
לאות
,
כי
הכל
מהפעלים
בעלי
הה"א
באחרונה:
אחר
שלא
מצאנו
'חי'
מכלל
אילו
הגזרות
שהזכרנו
,
הנה
זה
לאות
,
כי
היא
מהפעלים
בעלי
הה"א
באחרונה;
כי
מצאנו
שיאמר
'אחיה'
,
'יחיה'
,
'תחיה'
,
'נחיה'
,
כמו
יאמר
מן
'היה'
-
'יהיה'
,
'נהיה'
,
'תהיה'.
ואם
כן
-
הוא
מגזרת
'חיה'
,
כמו
'היה'.
ואע"פ
שמצאנו
שיאמר
"וארפכשד
חי"
(בר'
יא
,
יב)
בלשון
עבר
,
לא
נחוש
לכל
זה
,
אע"פ
שידמה
שהוא
מפעלי
הכפל.
והוצרכתי
לומר
ככה
,
בעבור
כי
ראיתי
בכל
המקרא
,
ואין
וא"ו
שהוא
שרש
בסוף
המלה;
ואין
טענה
עלי
ממלת
"שָלֵו"
(איוב
טז
,
יב)
,
כי
הו"ו
תחת
ה"א
,
כי
אותיות
אהו"י
כולם
מתחלפות
זו
בזו
,
והעד:
"שָלוּ
כל
בוגדי
בגד"
(יר'
יב
,
א);
והוא
מן
'שלה'.
והנה
אפרש
לך
למה
לא
תבא
ו"ו
שרש
בסוף
המלה:
והיה
זה
,
בעבור
כי
הו"ו
ישרת
בסוף
בעבור
יחיד
שאיננו
נמצא
,
כמו
"עבדו
ואמתו"
(שמ'
כ
,
יג)
,
וסימן
לשון
רבים
-
"פרו
ורבו"
(בר'
א
,
כב);
וגם
יבא
ו"ו
נוסף
,
כמו
"בנו
בעור"
(במ'
כד
,
ג).
ואילו
היה
ו"ו
שרש
,
היה
מתערב
עם
אחת
מאלה
השלשה
וא"וין
שהזכרנו:
יחיד
,
ורבים
,
ונוסף
,
ולא
תִּוָּדַע
המלה.
גם
ככה
אומר
לך
באות
יו"ד
,
שלא
תבא
שרש
באחרנה:
כי
הנה
סימן
יחיד
מדבר
-
"יָדִי"
(בר'
יד
,
כב)
,
גם
"יָדָי"
(דב'
ט
,
טו);
סימן
רבים
בסמוך:
"יְדֵי
נשים"
(איכה
ד
,
י);
וסימן
נקבה:
"דעי
וראי"
(ש"א
כה
,
יז);
ויו"ד
היחס:
"העברי"
(דב'
טו
,
יב);
גם
נוסף
בפעלים:
"המגביהי"
,
"המשפילי"
(תה'
קיג
,
ה);
"להושיבי"
(שם
,
ח);
גם
בשמות:
"בני
אתנו"
(בר'
מט
,
יא);
גם
במלות
הטעם:
"זולתי"
(דב'
א
,
לו);
"מני
אפרים"
(שו'
ה
,
יד).
ובעבור
כל
זה
אין
ראוי
שיבא
יו"ד
שרש
באחרונה
,
פן
תתערב
לנו
המלה
עם
אחת
מכל
אלו
שהזכרנו.
על
כן
אמרתי
,
כי
מלת
וחיה
-
זרה
,
והיא
כמו
"וחיתה"
(בר'
יב
,
יג);
ותהיה
מהפעלים
בעלי
הה"א
באחרונה
,
כאשר
פרשתי.