תנ"ך - ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא־הלילה הזה לה' שמרים לכל־בני ישראל לדרתם: פ

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם: פ (שמות פרק יב פסוק מב)

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ (שמות פרק יב פסוק מב)

ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא־הלילה הזה לה' שמרים לכל־בני ישראל לדרתם: פ (שמות פרק יב פסוק מב)

ליל שמרים הוא ליהוה להוציאם מארץ מצרים הוא־הלילה הזה ליהוה שמרים לכל־בני ישראל לדרתם: פ (שמות פרק יב פסוק מב)

תרגום אונקלוס:

לֵילֵי נְטִיר הוּא קֳדָם יְיָ לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרעָא דְמִצרָיִם הוּא לֵיליָא הָדֵין קֳדָם יְיָ נְטִיר לְכָל בְּנֵי יִשׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן :

עין המסורה:

שמרים - ב' וחסר: שמ' יב , מב (פעמיים).

מסורה קטנה:

שמרים - ב' וחס'; שמרים - ב' וחס'.

רש"י:

ליל שמורים הוא - שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לו לקיים אבטחתו להוציאם מארץ מצרים. הוא הלילה הזה ליי' - הוא הלילה שאמר לאברהם: בלילה הזה אני גואל את בניך (ראה מכיל' בא פסחא יד). שמורים לכל בני ישראל לדרתם - משומר ובא מן המזיקין (ראה פסחים קט , ב) , כעניין שנאמר "ולא יתן המשחית" וגו' (לעיל , כג).

רשב"ם:

ליל שימורים הוא ליי' - מימות אביהם היה הקדוש ברוך הוא מצפה לזה הלילה להוציא את בני ישראל ממצרים כמו שהבטיחם; ולישראל הוא ליל שימורים לדורותם - לכל דורותם , שמצפים לזה הלילה לחוג בו חג הפסח (ככל חקותיו) ומשפטיו (ע"פ במ' ט , ג). שמורים - לשון הַמְתנה; כמו "ואביו שמר את הדבר" (בר' לו , יא).

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ליל שימורים הוא ליי' - ובעבור שהשם שמרם זה הלילה , שיגפם המשחית כאשר נגף שכניהם שהם אדוניהם , חייבים הם ישראל לשמור זה הלילה; והטעם: אכילת הפסח על משפטו , ומצות ומרורים בלילה הזה. ויש מפרש אותו מטעם "שומרי החומות" (שה"ש ה , ז); ויש להם עֵד הכתוב בהגדה שנאמר.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

ליל - על דרך הפשט , בעבור שהזכיר ליל שמורים ליי' , ובסוף אמר שמורים לכל בני ישראל , נראה כי הטעם: בעבור שהשם שמרם , ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם לנגף (ראה לעיל , כג) , צוה שיהיה זה הלילה שמורים לישראל לדורותם; והטעם , שלא יִשנו , רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז"ל (הגדה של פסח): הגיע זמן קרית שמע שלשחרית.

ר' יוסף בכור שור:

ליל שמורים הוא ליי' - שהקדוש ברוך הוא היה שומר וממתין לילה זה , להוציא את בני ישראל. הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל - שיהיו בני ישראל שומרים וממתינים לילה זה בכל שנה , לקיים מצות הללו לשם הקדוש ברוך הוא שגאלם. ורבותינו אמרו (פסחים קט , ב; ר"ה יא , ב): לילה המשומר ובא מן המזיקין.

רמב"ן:

ואמר ליל שמורים הוא ליי' להוציאם - כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות , שיוציאם בלילה הזה כבֹא הקץ מיד , כי "בעתה אחישנה" (יש' ס , כב). או טעמו: ליל שמורים הוא ליי' - שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים , שהקדוש ברוך הוא מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם. והנה , אם נאמר שטעם "כי גר יהיה זרעך" (בר' טו , יג) - מעת שיהיה לך זרע , ונתחיל החשבון משנולד יצחק , תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה , כפי הפירוש שהזכרנו. וגם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון , שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. והנכון שיאמר: 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה' , והענין - לאמר לו: לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד , אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ימים רבים , ארבע מאות שנה , ועוד לא ישובו הנה עד דור רביעי , למלאת ארבע מאות ושלשים; ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון אותיות של "רדו שמה" (בר' מב , ב) מסורת בישראל (ראה ב"ר צא , ב) , יתכן שירמוז ליורדים עצמן , שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנה , ועם שבע עשרה שנה יהיו מאתים עשרים ושבע. וכבר הזכרתי פירוש רבי אברהם , שיאמר: "כי גר יהיה זרעך" בעבדות וענוי עד "ארבע מאות שנה" מן היום הזה; ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו; והנה יהיה פירוש הכתוב: ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וארבע מאות להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם. ועוד אני אומר , כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר , כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא , כאשר הזכרנו , והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא; כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים , והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם , יוסיפו עליו שבע על חטאתיו (ע"פ וי' כו , כח) וגלות וייסורין כהנה וכהנה , שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות , ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמורי , ולא היתה לו הבטחה , רק ב"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בר' טו , יד) , והוא מיד או מופלג כמה , וגם הוא על תנאי , כמו שאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - שיעמיד בדין את הגוי , אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד , שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה , אלא במקום שבועה , ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד , ובטלו גם המילה , כתיב "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש... שקוצי עיניו (בנוסחנו: עיניהם) לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם... בתוך ארץ מצרים" (יח' כ , ח) , וכתיב "והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את יי'" (יהו' כד , יד) , ועל כן ארך גלותם שלשים שנה; והיה ראוי שיתארך יותר , אלא שצעקו והרבו תפלה , וזה טעם "ויאנחו... מן העבודה ויצעקו (בנוסחנו: ויזעקו) ותעל שועתם" (שמ' ב , כג); "וישמע אלהים את נאקתם" (שם , כד); "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי" (שמ' ג , ט); וכתיב "ונצעק אל יי' אלהי אבותינו וישמע יי' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דב' כו , ז); כי לא היו ראוים להגאל מפני הקץ שבא , אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו , כאשר פירשתי בסדר 'ואלה שמות' (שמ' ב , כה). ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה , והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים! כי כל הארבעים ההם היה להם ענוי , כמו שאמר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך יי' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך" (דב' ח , ב) , וכתיב "ויענך וירעיבך" (שם , ג); והיה להם גלות שלמה בארץ לא להם , רק ל"נחש שרף ועקרב" (שם , טו) , ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה" (בר' טו , טז) , כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי , שכבר נולד , אבל החטאים גרמו הכל. ואפשר שהיה זה בסבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבנו , כמו שהזכירו רבותינו (סנה' צב , ב) , כי הם מנו ולא טעו , ו"עונותיו ילכדונו את הרשע" (מש' ה , כב); והקדוש ברוך הוא ימחול לנו על כל חטא ושגיאה. וטעם הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שזה הלילה , שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים , הוא ליי' , כלומר: מקודש לשמו , שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים , ולתת הלל והודאה לשמו , כמו שאמר "ושמרת את החקה הזאת" (שמ' יג , י) , ואמר "שמור את חדש האביב" (דב' טז , א). ורבי אברהם אמר , כי טעם ליל שמורים הוא ליי' - שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם. ואיננו נכון , בעבור שאמר: להוציאם מארץ מצרים.

רלב"ג - ביאור המילות:

ליל שמורים הוא ליי' - הוא מענין זכירה , אלא שהיא זכירה תמידית , כמו שבארנו (לעיל , יז). והרצון בו , שהלילה הזה זכר השם יתעלה ושמר אותו להוציא צבאותיו מארץ מצרים , כי כן הגביל השם יתעלה בתחלת הענין , שהוא יסבב שלא ירצה פרעה לשלח את העם עד הלילה הזה שהיה בה מכת בכורים , והוא ליל חמשה עשר בניסן. הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - הוא מענין זכירה גם כן. והרצון בו , שכבר יחוייבו ישראל לדורותם לזכור בלבם מה שעשה להם השם יתעלה מהנפלאות בלילה הזה. וזה אמנם יהיה נשלם בשיזכרו זה בפה , כמו שבאה המצוה בזה במה שאחר זה , שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמ' יג , ג). והנה נתבאר מזה המקום , שזאת הזכירה תהיה בליל חמשה עשר , כי הזכירה אשר בפה ראוי שתהיה בעת שנצטוינו לזכור זה בלב , כי היא מביאה אליה. והנה אין ספק שזאת הזכירה היא בפה , כאמרו "ולמען תספר באזני בנך" (שמ' י , ב); "והגדת לבנך" (שמ' יג , ח); כי הכונה כלה היא לפרסם ענין הנפלאות שעשה השם יתעלה , וזה הפרסום ישלם בזכירה אשר תהיה בפה , לא בזכירה אשר תהיה בלב. והנה תמצא 'זכירה' בענין הגדה וספור: "כי אם זכרתני אתך" , "ולא זכר שר המשקים" (בר' מ , יד , כג); וכן "זכור את יום השבת" (שמ' כ , ח) או "שמור את יום השבת" (דב' ה , יב) הם מענין זכירה בפה , כמו שנבאר שם בגזרת השם.