תנ"ך - והיה כי־יבאך ה' אל־ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: (שמות פרק יג פסוק יא)

וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ יְהוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: (שמות פרק יג פסוק יא)

והיה כי־יבאך ה' אל־ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך: (שמות פרק יג פסוק יא)

והיה כי־יבאך יהוה אל־ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך: (שמות פרק יג פסוק יא)

תרגום אונקלוס:

וִיהֵי אֲרֵי יַעֵילִינָך יְיָ לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי כְּמָא דְּקַיֵים לָך וְלַאֲבָהָתָך וְיִתְּנַהּ לָך :

עין המסורה:

כאשר נשבע... ולאבתיך - ד' (בלישנא): שמ' יג , יא; דב' יג , יח; יט , ח; כט , יב. לך - י"ד פסוקים 'לך לך' (שתי המלים מופרדות זו מזו , הלמ"ד בראשונה בשוא ובשניה בקמץ): בר' יח , כה; לא , לב; לג , ט; שמ' יג , יא; דב' ו , ג; טז , כא; כז , ג; כט , יב; ש"ב כד , יב; עמ' ד , יב; עו' א , ה; תה' סו , ד; קכ , ג; דה"א כא , י.

מסורה קטנה:

יבאך - ל' חס'.

רש"י:

נשבע לך - [והיכן נשבע לך?] "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי" וגו' (שמ' ו , ח). ונתנה לך - תהי בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום , ואל תהי בעיניך כירושת אבות (ראה מכיל' בא פסחא יח).

ראב"ע פירוש א - הקצר:

והנה אמר בתחלה "קדש לי כל בכור" (לעיל , ב) , והטעם: להיות קדושים להעלות העולות , והם היו "הכהנים הנגשים אל יי'" (שמ' יט , כב); גם "ושבעים מזקני ישראל" (שמ' כד , א) - מהבכורים , ו"נערי בני ישראל" (שם , ה) - מבחורי הבכורים. גם בהמותם היו מובדלות ונכרות , והם בכורי הבהמה. ובפרשה האחרת (כאן) צוה השם: בבואך אל הארץ תעביר ממך "כל פטר רחם" (להלן , יב) , והטעם: תעבירנו ממך אל עבר השם.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

והיה. הזכיר הכנעני - כי הוא אב לכלם. וטעם נשבע לך - "ולזרעך אתן את הארץ הזאת" (ראה בר' כד , ז).

ר' יוסף בכור שור:

והיה כי יביאך - שלא תאמר: לא צוה הקדוש ברוך הוא לקדש אלא אותם שיצאו ממצרים , שהיו בנס , לכך אומר שאפילו בארץ יקדישום. אל ארץ הכנעני - בכאן לא פרט אפילו אחד (ראה פירושו לעיל , ה) , אלא כולן תלאן באביהם.

רמב"ן:

והיה כי יביאך יי' אל ארץ הכנעני - בעבור כי מצות "פטר רחם" (להלן , יב ואי') אינה נוהגת אלא בארץ (מהכניסה לארץ). ועל דרך הפשט: "קדש לי כל בכור" (לעיל , ב) - כל הנמצאים בישראל היום , כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים , צוה שיהיו קדושים לו , לעבוד את עבודת יי' לכל אשר יצוה בהם; ולא נתן להם עתה פדיון , עד שהחליפם בלויים וצוה בפדיון העודפים (ראה במ' ג , מו); אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר , וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ , תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור , וצוה בפדיונם לדורות (ראה להלן , יב - יג). וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך - לתתה לך , כמו שאמר למעלה "אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (פס' ה); או שיקרא דבר השם 'שבועה' , כי אמר כן פעמים: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו... אל ארץ טובה ורחבה" (שמ' ג , ח) , ועוד "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי" (שמ' ו , ח).

רלב"ג - ביאור המילות:

והיה כי יביאך וגו' והעברת כל פטר רחם ליי' - מגיד לך הכתוב , שאין מצות בכור בהמה טהורה נוהגת אלא בארץ , לפי שיש לו קדושת הגוף (ראה תמורה כא , א - ב); ואמנם פדיון פטר חמור ועריפתו ופדיון בכור אדם , יתבאר שהוא נוהג גם כן בחוצה לארץ (ראה קידושין לז , א). ולזה זכר תחלה בכור הבהמה הטהורה , קודם שיזכור בכור אדם , להורות כי בכור הבהמה הטהורה הוא לבדו תלוי בארץ. וזה , שאם היה בכור אדם גם כן בלתי נוהג בחוצה לארץ , היה ראוי שיקדים בזאת המצוה בכור האדם , כמו שהקדימו במה שקדם , באמרו "באדם ובבהמה לי הוא" (לעיל , ב). וכבר יראה גם כן שבכור אדם נוהג בחוצה לארץ , לפי שכבר תמצא בפרשת 'במדבר סיני' שנמנו כל בכורות ישראל , והעודפים על מניין הלויים נתנו "חמשת חמשת שקלים" (ראה במ' ג , מ - נא). ואם אמר אומר , שהם היו לשם יתעלה , מפני שהצילם במצרים ביום הכותו כל בכור , ולזה יחוייב שיהיו נפדים הבכורות שיצאו ממצרים , ואעפ"י שלא יהיה בכור אדם נוהג בחוצה לארץ - אמרנו לו , כי כבר היו נמנין עמם הבכורות שנולדו אחר יציאת מצרים , כי זה המניין היה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים , כמו שהתבאר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ג , מא); וזה לאות כי פדיון בכור אדם נוהג בחוצה לארץ. ואם אמר אומר , שכבר יתבאר גם כן שבכור בהמה טהורה נוהג בחוצה לארץ , לפי שכבר היתה בהמת הלויים תחת כל בכור בבהמת ישראל בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים , לפי מה שהתבאר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ג , מא) , וזה ראיה שבכור בהמה טהורה נוהג בחוצה לארץ - אמרנו לו , שאי אפשר שיונח הענין כן , כי כבר התבאר בכאן כי קצת ענין הבכורה תלוי בארץ , ולזה אמר: והיה כי יביאך וגו' והעברת כל פטר רחם ליי'; וזה ממה שהורה שבכור הבהמה הטהורה אינו נוהג אלא בארץ , כי הוא סמוך אל התנאי שזכר תחלה. ובכלל , הנה אם לא תהיה תלוייה בארץ לא בכורת האדם ולא בכורת הבהמה , לא יתאמת מה שנזכר בכאן מהִתָלות קצת ענין הבכורה בארץ. ובכלל , הנה כשהיה מחוייב שיהיה קצת הבכורה תלוי בארץ , הוא מבואר שהוא ראוי שיהיה תלוי בארץ ענין בכורת הבהמה שיש לה קדושת הגוף. ועוד , כי הבהמות אשר ללויים לא נמנו ולא בכור הבהמה אשר לישראל , כמו הענין בבכור האדם; ולזה יראה , שלא הקפידה התורה בבהמה כהקפדתה בבכור האדם. ועוד , כי בהמת הלויים לא היתה קדושה באופן קדושת הבכור , שנוכל לומר שתחול קדושת בכורות הבהמות על בהמות הלויים; שאם היה הענין כן , תהיינה בהמות הלויים כלם לאהרן ולבניו , כי הבכורות הם לו , כמו שנזכר בפרשת 'קרח' (במ' יח , טו). ואולם היות בהמות הלויים תחת בכורות הבהמות אשר לישראל היה , לפי שכבר היה ראוי שיהיו בכורות בהמתם לשם יתעלה מפני הצילו בכוריהם מבין בכורי מצרים; ולפי שהלויים היו לשם יתעלה , היה רצון השם יתעלה שתהיה בהמת הלויים פדיון לבכורות בהמת ישראל , כי לא היתה בהם קדושה , לפי שאין בכור הבהמה נוהג בחוצה לארץ. ובכלל , הנה מפני שקצת המצות הנזכרות בזאת הפרשה נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ - כמו הענין בתפילין של ראש ותפילין של יד , כי הם נזכרו בפרשיות 'שמע' , 'והיה אם שמוע' בלא תנאי ביאת הארץ (ראה דב' ו , ד - ט; יא , יג - כא) - הוא מבואר , שאין בכאן מצוה נתלית בביאת הארץ זולת הראשונה , והיא בכור הבהמה הטהורה , אשר היא סמוכה לזה התנאי. וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים ליי' - למדנו מזה , שבכור בהמה טהורה אינו נוהג אלא בזכרים; ולזה הוא מבואר , שאם היה הנולד ראשון נקבה , אינו קדוש , ולא הבא אחריו , לפי שאינו בכור ולא פטר רחם (ראה בכורות יט , א; מכיל' בא פסחא טז).