תנ"ך - ויאמרו
אלהם
בני
ישראל
מי־יתן
מותנו
ביד־ה'
בארץ
מצרים
בשבתנו
על־סיר
הבשר
באכלנו
לחם
לשבע
כי־הוצאתם
אתנו
אל־המדבר
הזה
להמית
את־כל־הקהל
הזה
ברעב:
ס
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וַיֹּאמְר֨וּ
אֲלֵהֶ֜ם
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֗ל
מִֽי־יִתֵּ֨ן
מוּתֵ֤נוּ
בְיַד־יְהוָה֙
בְּאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙
עַל־סִ֣יר
הַבָּשָׂ֔ר
בְּאָכְלֵ֥נוּ
לֶ֖חֶם
לָשֹׂ֑בַע
כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם
אֹתָ֙נוּ֙
אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר
הַזֶּ֔ה
לְהָמִ֛ית
אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל
הַזֶּ֖ה
בָּרָעָֽב:
ס
(שמות פרק טז פסוק ג)
וַיֹּאמְרוּ
אֲלֵהֶם
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מִי־יִתֵּן
מוּתֵנוּ
בְיַד־יְהוָה
בְּאֶרֶץ
מִצְרַיִם
בְּשִׁבְתֵּנוּ
עַל־סִיר
הַבָּשָׂר
בְּאָכְלֵנוּ
לֶחֶם
לָשֹׂבַע
כִּי־הוֹצֵאתֶם
אֹתָנוּ
אֶל־הַמִּדְבָּר
הַזֶּה
לְהָמִית
אֶת־כָּל־הַקָּהָל
הַזֶּה
בָּרָעָב:
ס
(שמות פרק טז פסוק ג)
ויאמרו
אלהם
בני
ישראל
מי־יתן
מותנו
ביד־ה'
בארץ
מצרים
בשבתנו
על־סיר
הבשר
באכלנו
לחם
לשבע
כי־הוצאתם
אתנו
אל־המדבר
הזה
להמית
את־כל־הקהל
הזה
ברעב:
ס
(שמות פרק טז פסוק ג)
ויאמרו
אלהם
בני
ישראל
מי־יתן
מותנו
ביד־יהוה
בארץ
מצרים
בשבתנו
על־סיר
הבשר
באכלנו
לחם
לשבע
כי־הוצאתם
אתנו
אל־המדבר
הזה
להמית
את־כל־הקהל
הזה
ברעב:
ס
(שמות פרק טז פסוק ג)
תרגום אונקלוס:
וַאֲמַרוּ
לְהוֹן
בְּנֵי
יִשׂרָאֵל
לְוֵי
דְמֵיתנָא
קֳדָם
יְיָ
בְּאַרעָא
דְמִצרַיִם
כַּד
הֲוֵינָא
יָתְבִין
עַל
דּוּדֵי
בִסרָא
כַּד
הֲוֵינָא
אָכְלִין
לַחמָא
וְסָבְעִין
אֲרֵי
אַפֵּיקתּוּן
יָתַנָא
לְמַדבְּרָא
לְקַטָלָא
יָת
כָּל
קְהָלָא
הָדֵין
בְּכַפנָא
:
עין המסורה:
לשבע
-
ד':
*שמ'
טז
,
ג;
וי'
כה
,
יט;
כו
,
ה;
תה'
עח
,
כה.
ותריין
לשבע
(בשווא
תחת
השי"ן):
שמ'
טז
,
ח;
איכה
ה
,
ו.
מסורה גדולה:
לשבע
ד'
באכלנו
לחם
ואכלתם
לחמכם
לשבע
ואכלתם
לשבע
צידה
שלח
להם
לשבע.
ותריין
לשבע
ולחם
בבקר
מצרים.
מסורה קטנה:
מותנו
-
ל';
בשבתנו
-
ל';
באכלנו
-
ל';
לשבע
-
ד'.
רש"י:
מי
יתן
מוּתנו
-
שנמות;
ואינו
שֵׁם
דבר
כמו
'מוֹתינו'
,
אלא
כמו
'עשותינו'
,
'חנותינו'
,
'שוּבינו'
-
לעשות
אנחנו
,
לחנות
אנחנו
,
לשוב
אנחנו;
"לְוֵי
דמיתנא"
(ת"א).
"לו
מתנו"
(במ'
יד
,
ב)
-
הלואי
והיינו
מתים.
רשב"ם:
ביד
יי'
-
מיתת
הבאים
בכלח
אלי
קבר
(ע"פ
איוב
ה
,
כו)
,
ולא
ברעב.
על
סיר
הבשר
-
כמו
"ועליו
מטה
מנשה"
(במ'
ב
,
כ).
ר' יוסף בכור שור:
מי
יתן
מותינו
-
בעִיתֵינו
,
מיתת
עצמינו
,
ולא
יתקצרו
ימינו
ברעב.
בשבתינו
על
סיר
הבשר
,
באכלינו
לחם
לשובע
-
אין
דרך
בני
אדם
להשביע
עצמו
כי
אם
בלחם;
וכן
כתוב
"בערב
תאכלו
בשר
ובבוקר
תשבעו
לחם"
(צירוף
של
להלן
,
ח
ולהלן
,
יב).
ואמרו
רבותינו
(יומא
עה
,
ב):
למדה
תורה
דרך
ארץ
,
שלא
יאכל
אדם
בשר
לשובע
כי
אם
לחם
לשובע
,
וכגון:
בשר
בערב
,
ולא
בבוקר;
וגם
למדנו
מכאן
שזמן
סעודה
פעמים
ביום
,
בוקר
וערב.
כי
הוצאתם
אותנו
-
תלו
במשה
ואהרון
הקלקלה
,
ולא
בהקדוש
ברוך
הוא;
ולפיכך
אמרו
להם
משה
ואהרון
בשעת
התיקון:
"בערב
וידעתם
כי
יי'
הוציא
אתכם
מארץ
מצרים"
(ראה
להלן
,
ו)
,
ולא
אנו.
ואע"פ
שאין
אדם
יכול
לחיות
בלא
לחם
,
לא
היה
להם
לבקש
דרך
תלונה
,
אלא
דרך
רחמים
[הגה"ה].
רמב"ן:
וילונו
כל
עדת
בני
ישראל
על
משה
-
היה
ראוי
שיספר
הכתוב
תחלה
טענת
התלונה
,
כאשר
אמר
במרה
(שמ'
טו
,
כד)
וברפידים
(שמ'
יז
,
ב)
ובכל
התלונות
,
ויאמר
כאן:
'ואין
בשר
לאכל
ואין
לחם
לשבוע
וירעב
שם
העם
ללחם'.
ורבנו
שלמה
כתב
,
שאמר
הכתוב
"בחמשה
עשר
יום
לחדש
השני"
(לעיל
,
א)
-
לפרש
חנייה
זו
,
לפי
שבו
ביום
נשלמה
החררה
שהוציאו
ממצרים
והוצרכו
למן;
ללמדך
שאכלו
משירי
הבצק
ששים
ואחת
סעודות;
וקבלת
רבותינו
היא
(מכיל'
בשלח
ויסע
א).
ולזה
לא
פירש
תלונתם
,
מפני
שלא
האריך
בנס
הזה
הנעשה
להם
בסתר;
וכבר
כתבתי
הטעם
בסדר
'ויגש
אליו'
(בר'
מו
,
טו).
ורבי
אברהם
אמר
,
כי
הזכיר
הכתוב
"בחמשה
עשר
יום
לחדש
השני"
,
לאמר
שכבר
להם
חדש
ימים
שיצאו
ממצרים
,
ואכלו
הלחם
אשר
הוציאו
ומקניהם
,
כי
קהל
רב
היו;
וזה
טעם
התלונה.
ועל
דעתי
,
הזכיר
הכתוב
"ויבאו
אל
מדבר
סין"
(לעיל
,
א)
-
להודיע
תלונתם:
כי
בבואם
אל
מדבר
סין
,
וכבר
רחקו
ממצרים
,
אמרו:
מה
נאכל
,
ומה
יספיק
לנו
במדבר
הגדול
אשר
אנחנו
באים
בו?
כי
מתחלה
היו
סבורים
שיבאו
אל
הערים
אשר
סביבותיהם
אחרי
ימים
מועטים
,
ועתה
יש
להם
חדש
,
ועיר
מושב
לא
מצאו
(ע"פ
תה'
קז
,
ד)
,
ואמרו:
כלנו
מתים
במדבר
הגדול
שבאנו
בו.
וזה
טעם
וילונו
על
משה
ועל
אהרן
במדבר
-
כי
תלונתם
מפני
המדבר;
וכן
אמרו:
כי
הוצאתם
אותנו
אל
המדבר
הזה
להמית
את
כל
הקהל
הזה
ברעב
-
הזכירו
המדבר
והקהל
,
לאמר
כי
קהל
גדול
כזה
ימות
בלי
ספק
ברעב
במדבר
גדול
כזה.
והקדוש
ברוך
הוא
שמע
אליהם
,
והחל
עתה
לערוך
להם
שלחן
במדבר
(ע"פ
תה'
עח
,
יט)
,
"עד
בואם
אל
ארץ
נושבת"
(להלן
,
לה).