תנ"ך - לא תשא את־שם־ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר־ישא את־שמו לשוא: פ

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: פ (שמות פרק כ פסוק ז)

לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: פ (שמות פרק כ פסוק ז)

לא תשא את־שם־ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר־ישא את־שמו לשוא: פ (שמות פרק כ פסוק ז)

לא תשא את־שם־יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר־ישא את־שמו לשוא: פ (שמות פרק כ פסוק ז)

תרגום אונקלוס:

לָא תֵימֵי בִּשׁמָא דַייָ אֱלָהָך לְמַגָּנָא אֲרֵי לָא יְזַכֵּי יְיָ יָת דְּיוֹמֵי בִשׁמֵיהּ לְשִׁקרָא :

עין המסורה:

ישא - ל"ז: בר' לב , כא; מ , יג , יט; שמ' כ , ז; כג , כא; וי' יט , ח; כ , יז; במ' ו , כו; ט , יג; יא , יב; דב' א , לא; ה , יא; י , יז; כח , מט , נ; לג , ג; יהו' כד , יט; ש"ב יד , יד; יש' ב , ד; ג , ז; ח , ד; י , כד; מ , יא; מב , ב; נז , יג; יח' יב , יב; יח , כ (פעמיים); מי' ב , ד; חב' א , ג; חגי ב , יב; זכ' ו , יג; תה' כד , ה; מש' ו , לה; איוב ז , יג; איכה ג , כז; קה' ה , יד.

רש"י:

לשוא - חנם , להבל. ואיזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע , על העמוד של אבן שהוא של זהב (ראה שבועות כט , א).

רשב"ם:

לא תשא וגו' - כל זה מכבודו של הקדוש ברוך הוא; וגם שמירת שבת שאחריו (פס' ח - יא) , וגם כיבוד אב ואם (פס' יב) - שהוקש (ראה קידושין ל , ב) כבודם לכבוד של מקום , כדכתיב "כבד... יי' מהונך" (מש' ג , ט).

ראב"ע פירוש א - הקצר:

לשוא - האל"ף שורש , כאל"ף "חֵטא" (וי' יט , יז). ויתכן היות הו"ו תחת אל"ף , והאל"ף תחת ה"א , מגזרת "שואה ומשואה" (איוב ל , ג) , כי אותיות יהו"א יתחלפו; ויהי טעמו: דבר בטל שאין בו ממש , וטעם: כ'שואה' , שאין שם יישוב. וכן "וגוה מגבר יכסה" (איוב לג , יז). וכבר הפרישו חכמינו ז"ל (ראה שבועות כא , א) בין שבועת שוא לשבועת שקר. גם יתכן שנקראה 'שבועה' מגזרת "שבעה" (בר' ז , ב) , והוא הסוד הכתוב בספר 'יצירה' (ד , ג): והיכל הקודש מכוון באמצע. והנה המזכיר השם על דבר ולא יקימנו , כאילו כחש השם; כי טעם הַזכירוֹ: כאשר הוא השם אמת , כן יהיה דברי! ושבועת השם בכל המקרא היא גזירה שנגזרה בלא תניי. וטעם להזכיר "בימינו" (יש' סב , ח) וכסא כבודו (ראה שמ' יז , טז) ושמים עליונים (ראה דב' לב , מ) - כל דבר שהוא עומד. וכן טעם "בחֵי העולם" (דנ' יב , ז). והנה הנשבע לשוא ולשקר הוא מחלל השם , ואין אחר עבודה זרה קשה מהשבועה; וכאשר אמר על הדיבור השיני "אל קנא" (לעיל , ה) , כן אמר: כי לא ינקה יי'. וזאת האזהרה , אלו לא היתה כתובה בתורה , ידועה היא וברורה בדעת , שהיא בלב נטועה; וחכמי הלב חִיְבו מיתה עליה. והשבועה - על דרכים רבים; והקשה - בזכירת השם הנכבד. והנה ראינו נשיאי העדה נשבעו לגבעונים (ראה יהו' ט , טו) , והם נשבעו על תניי שהם רחוקים; ועברו כל ישראל על מצות "לא תחיה כל נשמה" (דב' כ , טז) , ולא יחללו הנשיאים השם. ואחר שנים רבות , קרובות מארבע מאות שנה , לא נקה השם את שאול שהמית את הגבעונים , בעבור שנשבעו להם בני ישראל (ראה ש"ב כא , א - ט). ובאמת המיתם שאול , כי כל הנמצא בנוב הרג "מאיש ועד אשה" , כי כן כתוב (ש"א כב , יט) , והגבעונים היו חוטבי עצים ושואבי מים בבית הכהן הגדול (ראה יבמות עח , ב). והנה השם לא נקה בן שלא שמר שבועת האב (ראה ש"א יד , כד , לז - מה) , אף כי הנשבע בעצמו. וכן נשבעו שנים אנשים מרגלים לרחב (ראה יהו' ב , יז - כ) , והיא כנענית , והֶחיוהָ בני ישראל (ראה יהו' ו , כג) בעבור שבועת שנים , לא ידענו מי הם. ואם בדרך הדרש (ראה תנח' שלח א) , שהיה האחד מהם כלב - לא יתכן , בעבור שהיה בימים ההם קרוב אל שמונים שנה (ראה יהו' יד , י) , והכתוב אמר כי אלה המרגלים היו נערים (ראה יהו' ו , כג). והנה משה נביא הנביאים , בעת התעסק כל ישראל לנצל את מצרים , ועיני כל ישראל עליו , אז התעסק בעצמות יוסף בעבור שהשביע את בני ישראל (ראה שמ' יג , יט); וכל זה בעבור חומר השבועה. ודוד אומר: "נשבע להרע ולא ימיר" (תה' טו , ד); גם שלמה בנו הרג את שמעי , וכן אמר לו , שהשביעו בשם (ראה מ"א ב , ח). והארכתי בדברים , למען ראותי את בני גלותינו במלכות ישמעאל ובאדום נשבעים בשם בכל רגע , עד שהיה להם לחוק ולא ירגישו שנשבעו; ואם יוכיחם מוכיח - ישבעו שלא נשבעו. והרוצח רצח פעם או שתים , גם הנואף ינאף פעמים ספורות; ואלה ישבעו בכל יום ובכל רגע , עד כי יחדל השומע לספור כי אין מספר (ע"פ בר' מא , מט); ואלו לא היה בישראל רק זאת הרעה לבדה , היא מעכבת ביאת הגואל! והלא יעורו משנתם אלה עִוְרי לב! כי הרוצח את אויבו השיג אל תאות נפשו להנקם , גם כן הנואף והגנב; ואלה יחללו השם חנם , והכתוב אמר: כי לא ינקה.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

לא תשא. שם - הוא כמו 'זֵכֶר' (ראה תה' קלה , יג) , והוא מושם להיותו סימן לנקרא. רק ימצא 'זכר' בלשון הקדש פעם בלב פעם בפה; רק ה'שם' הוא נשוא בפה , וכן מצאנו דוד אומר: "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז , ד). והנה טעם לזכור השם , כי כאשר הוא השם אמת , כן יהיה דברו אמת; והנה אם לא יקיים דברו , יראה כאילו הוא מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום , אם אדם ישבע בראש המלך ולא יקיים את דברו , הוא בן מוות; ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה , בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. ואם כן למלך בשר ודם , שתחלתו הבל ומלכותו הבל ואחריתו הבל , כמה אלף פעמים חייב אדם להשמר , שלא תכשילהו לשונו לתת פיו להחטיא את נפשו (ע"פ קה' ה , ה)! והנה ראינו , בעבור שנשבעו ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה (ראה שו' כא , א) , ושם היה פנחס הכהן הגדול (ראה שו' כ , כח) , ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה , והם אנשי יבש גלעד , אנשים ונשים וטף (ראה שו' כא , ה - יא) , וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת! גם ראינו , שבקש שאול להרוג יהונתן (ראה ש"א יד , מד) , והוא לא שמע השבועה (ראה שם , כד , כז). וראינו , שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו , שעברו על שבועת הנשיאים (ראה ש"ב כא , א) שנשבעו לגבעונים (ראה יהו' ט , טו); וכאשר נהרגו "בית הדמים" (ש"ב כא , א) , אז "ויעתר אלהים לארץ" (שם , יד). ושלמה אמר לשמעי: "הלא השבעתיך ביי'" (מ"א ב , מב). והכלל , לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש , רק בכבוד אב ואם (ראה להלן , יב); ולא עונש מפורש , רק בעבודה זרה (ראה לעיל , ה) ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים , כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה; ואני אראה לו , כי היא הקשה מכל 'לאו'ין הבאים אחריה. כי הרוצח והנואף , שהם עבירות קשות , לא יוכל בכל עת לרצוח ולנאוף , כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא , ישבע ביום אחד שבועות אין להם מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה זאת , שלא ידע שנשבע. ואם אדם יוכיחנו: למה נשבעת עתה?! אז ישבע שלא נשבע. ומרוב רגילותם בה , כי לפני כל דבור שידברו יקדמו השבועות , והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה , תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה להם שגעונם: כי הרוצח , אם רצח אויבו , מלא תאוותו בנקמתו; גם הנואף כן , לפי שעתו; והגונב מצא הנאתו לצרכו; ועד שקר - להתרצות או להנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה , הוא מחלל שם שמים בפרהסיא , בלא הנאה שיש לו.

ר' יוסף בכור שור:

לא תשא - שלא תאמר: מאחר שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לנו אדון אלא הוא , בשמו אשבע , הן לאמת הן לשקר , כי לא אוכל לישבע בשום אלוה אחר! לכך נאמר: לא תשא את שם - כי הקדוש ברוך הוא אמת , ואין נשבעין בו , רק באמת; אבל באמת נשבעין בו , כדכתיב "ובשמו תשבע" (דב' ו , יג). לשוא - 'שוא' הוא דבר שלא היה ולא נברא , כגון: על עמוד של אבן - שהוא של זהב (ראה משנה שבועת ג , ח). ו'שקר' - דבר שישנו , אבל אינו כן , ועל זאת הזהיר במקום אחר: "ולא תשבעו בשמי לשקר" (וי' יט , יב). כי לא ינקה - לשון 'ניקוי' שייך בשבועה , כמו "אז תנקה מאלתי" (בר' כד , מא); "והיינו נקיים משבועתך הזה אשר השבעתנו" (צירוף של יהו' ב , כ ויז); ולכך כתב: לא ינקה - כי גוזל וחומס יכול לנקות עצמו על ידי השבת ממון , אבל נשבע לשקר אינו יכול לנקות עצמו; ולכך הוא אומר "לא תגנובו ולא תכחשו... ולא תשבעו בשמי לשקר" (וי' יט , יא - יב) , כי הגניבה והשקר מביא את האדם לשבועת שוא , ושוב לא ניתן להִשבון וניקוי; וכן אמרו רבותינו (ב"מ ו , א): פרשי אינשי מספק שבועה , ולא פרשי אנשי מספק ממונא , שזה ניתן להישבון , וזה לא ניתן להישבון; ולכך כתב בשבועה: לא ינקה [הגה"ה].

רמב"ן:

לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא - כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (ראה שבועות כא , א) , שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לרִיק; כגון: שנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקימו , על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש , והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד , שלא ישא על שפתיו השם הנכבד לחנם , כלשון "לא תשא שמע שוא" (שמ' כג , א); "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז , ד); כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול , וכן "משא דבר יי'" (זכ' ט , א) , וכן "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש" (יש' ג , ז) - שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור , ונקרא בלשון חכמים (תמורה ג , ב) 'מוציא שם שמים לבטלה'. וכבר אמרו (תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ב , ד): מנין שלא יאמר אדם: 'ליי' עולה' , 'ליי' חטאת' , אלא יאמר: 'עולה ליי'' , 'חטאת ליי''? תלמוד לומר: "קרבן ליי'" (וי' א , ב); והלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש , אמרה תורה: לא יחול שמי אלא על הקרבן , קל וחומר וכו'. וסדר זו המצוה אחר אזהרת עבודה זרה , כי כאשר ראוי ליראה את השם הגדול והנורא (ראה דב' כח , נח) , שלא לתת כבודו לאחר , כן ראוי לתת כבוד לשמו , והנושא אותו לשוא - מחללו , כענין שכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (וי' יט , יב). וכמו שהחמיר בעבודה זרה וכתב הענש , כי הוא "אל קנא" ובה "פוקד עון אבות על בנים" (לעיל , ה) , כן כתב בזה הענש: כי לא ינקה אותו. ואמר כלשון הזה , ולא אמר 'כי יפקֹד עליו' - בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה חמורה , ויחשוב שראוי למחול לו , אמר כי לא ינקה כל הנוגע בה (ע"פ מש' ו , כט). ודִבֵּר רבי אברהם (בשני פירושיו) על הכתוב הזה כהוגן. והנה לשון הכתוב הזה: את שם יי' אלהיך - כאלו משה ידבר , וכן בכל הדברות אחרי כן; ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר: "אנכי"; "אשר הוצאתיך" (לעיל , ב); "על פני" (לעיל , ג); "כי אנכי"; "לאוהבי ולשומרי מצותי" (לעיל , ה). ומפני זה אמרו רבותינו (שמ"ר לג , ז): "אנכי" ו"לא יהיה לך" - מפי הגבורה שמעום; שהם עיקר הכל. ורבי אברהם הקשה (לעיל , א; בפירוש ב , הארוך) , כי הכתוב אמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (לעיל , א)! ומפורש מזה: "את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם" (דב' ה , יט) , ושם כתוב עוד "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דב' ד , יג) - כי כאשר אמרם אל כל קהלכם , כן כתבם על הלוחות. ואני אפרש לך קבלת רבותינו: בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי האלהים , כפשוטו של כתוב; אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעין הדיבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה , ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו , כמו שהזכרתי (שמ' יט , יט) , ומכאן ואילך , בשאר הדברות - ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו , ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה; וכך הם מפרשים (ראה מכיל' יתרו בחדש ד) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמ' יט , יט); ועל כן היו בהם דברי יי' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה , כדי שיהיו כלם נביאים באמונת השם ובאיסור עבודה זרה , כאשר פירשתי (דב' ד , ט - י) , לפי שהם העיקר לכל התורה והמצוה , כמו שאמר "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים" (שם , י); אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתן קול הדברים , ובשאר המצות יאמינו במשה בכל.

רלב"ג - ביאור המילות:

לשוא - הנה שם שוא יפול על הכזב ועל הדבר שהוא לבטלה. משל מה שהוא נופל על הדבר שהוא לבטלה: אמרוֹ "שוא לכם משכימי קום" (תה' קכז , ב); משל מה שהוא נופל על הדבר הכוזב: אמרוֹ "שוא ודבר כזב" (מש' ל , ח). והנה ישתתפו שני אלו הענינים שהם לבטלה , ולזה נכללו שניהם במלת שוא והיתה האזהרה בהם יחד , אחת במספר.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא - כי השם יתעלה יקח נקמתו ממי שישא את שמו לשוא ולא ינקהו מזה החטא. והנה ה'הִשבע בשמו לשוא' יהיה אם במה שהוא שקר וכזב , אם במה שהוא ללא צורך. משל מה שהוא ללא צורך - כמו שנשבע על הידוע; כאלו תאמר , שנשבע על השור שהוא שור (ראה ירוש' נדרים ג , ב [לח , א]). והנה ההשבע במה שהוא שקר יֵחלק לשלשה חלקים: אם שישבע על מה שהוא שקר מצד עצמותו , כמו שישבע על האיש שהוא אישה (ראה משנה שבועות ג , ח); ואם שישבע על מה שהוא שקר מצד התורה , רוצה לומר , שאי אפשר לו לקיימו , כמו שישבע שלא יניח תפילין - כי התורה תכריחהו להניחם והוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים מצותיה (ראה שבועות כב , ב) , והנה זהו במדרגת מי שנשבע שלא לעשות דבר מה שהיה נשבע מתחלה לעשותו; ואם שישבע על מה שהוא שקר מצד טבעו , רוצה לומר , שאי אפשר לו לקיימו , כמו שנשבע שלא יישן שלשה ימים - כי טבעו יאנוס אותו לישן קודם זה (ראה שבועות כה , א). והנה זאת האזהרה היא נמשכת לאזהרת עבודה זרה - לפי שיש בעניינה ממיעוט האמונה בשם יתעלה מה שלא יעלם. וזה מבואר מאד בשבועה שתהיה לשקר: וזה , כי השבועה בְּדבר היא מורה על הֶקש בין שני העניינים מן האמתוּת והקיום; רוצה לומר , שזה הדבר הוא אמת כמו שזה אמת , או זה יתקיים כמו שזה קיים. ולזה תהיה השבועה אצל האנשים בשמים , להעיר כי כמו שהשמים קיימים , כן יתקיים זה המאמר; או כמו שהשמים אֲמִתִיֵי המציאות , כן זה המאמר אמתי. ולפי שהאמתוּת והקיום הוא נאמר בשם יתעלה בקדימה , ובשאר הנמצאות באיחור , לפי שהאמיתות והקיום הוא להם מזולתם והוא השם יתעלה , ובַשם יתעלה הוא מעצמותו , על כן צותה התורה להשבע בשמו יתעלה בזה האופן , כאמרו "ובשמו תשבע" (דב' ו , יג) , ומנעה ההִשבע בְּשם זולתו. ולזה היתה השבועה בשמו לאמת נמשכת אל ההאמנה בו יתעלה , וההפך בהשבע בשמו לשקר; כי זה יורה על שהנשבע יאמין שאין אמתות לשם יתעלה ולא קיום , ולזה הקיש זה המאמר הכוזב למציאות השם יתעלה או לחייו שהם מציאותו , כמו שהתבאר במקומו [*110]; ולזה היה חטא שבועת שקר קרוב למדרגת חטא עבודה זרה. והנה מי שישבע בשמו לחנם יורה , שהוא מאמין שאין בשם יתעלה תועלת וצורך לנמצאות , ולזה ישבע בו לְאַמֵּת מה שאין צורך בהאמתתו; והנה זאת האמונה היא יותר מגונה מאמונת מי שישתף לשם יתעלה אלוה אחר בהנהגת המציאות. והנה תעמוד על אמתת זה ההקש ממה שישבע האדם בו בחיי נפשו או בחיי בנו או בחיי אביו , שלא יָקֵל בקיום הדבר ההוא , מפני מה שהקיש בין קיום הדבר ההוא ובין החיים ההם.