תנ"ך - זכור את־יום השבת לקדשו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ: (שמות פרק כ פסוק ח)

טקסט וניקוד:

זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (שמות פרק כ פסוק ח)

טקסט בלבד:

זכור את־יום השבת לקדשו: (שמות פרק כ פסוק ח)

תיקון קוראים:

זכור את־יום השבת לקדשו: (שמות פרק כ פסוק ח)

תרגום אונקלוס:
הֱוִי דְכִיר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָּשׁוּתֵיהּ :

עין המסורה:
זכור - ג' זוגין מן ב' בחד ענין קדמיה ז' ותינינה ש' (הראשון עם האות ז' והשני באות ש' , כמו כאן: זכור , שמור): בר' כח , יט; שו' יח , כט. - *שמ' כ , ח; דב' ה , יב. - שמ' כג , יח; לד , כה.

מסורה גדולה:
ג' זוגין מן ב' בחד ענין קדמי' ז' ותינינ' ש' זכור את יום השבת דואלה שמות שמור את יום השבת ואולם לוז שם העיר ואולם ליש שם העיר לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תשחט על חמץ דם זבחי. וחלוף ג' זוגין קדמ' ש' ותינ' ז' שלח יהוידע התחזק יהוידע למה שכחתני למה זנחתני אליך אשמרה אליך אזמרה.

מסורה קטנה:
זכור - ג' זוגין.

רש"י:
זכור ו"שמור" (דב' ה , יב) בדבור אחד נאמרו; וכן "מחלליה מות יומת" (שמ' לא , יד) - "וביום השבת שני כבשים בני שנה" (במ' כח , ט); וכן "לא תלבש שעטנז" (דב' כב , יא) - "גדילים תעשה לך" (שם , יב); וכן "ערות אשת אחיך" (וי' יח , טז) - "יבמה יבא עליה" (דב' כה , ה); הוא שנאמר "אחת דבר אלהים שתים זו שמענו" (תה' סב , יב; ראה מכיל' יתרו בחדש ז). זכור - לשון 'פָעוֹל' , כמו "אכול ושתה" (בנוסחנו: ושתו; יש' כב , יג); "הלוך ובכה" (ש"ב ג , טז); וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת , שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.

רשב"ם:
זכור את יום השבת - כל 'זכירה' עונה על ימים שעברו: "זכור ימות עולם" וגו' (דב' לב , ז) - "בהנחל עליון גוים" (שם , ח); "זכור את היום הזה" (שמ' יג , ג) לעולם , כי לשעבר ביום הזה "יצאתם ממצרים" (שם); "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך... בחורב" (ראה דב' ט , ז , ח); "זכור רחמיך יי' וחסדיך כי מעולם המה" (תה' כה , ו). אף כאן: זכור את יום השבת של ששת ימי בראשית , כמו שמפרש והולך "כי ששת ימים עשה יי'" וגו' (להלן , יא) , כמו שכתוב כאן; ולפיכך נכתב כאן: זכור כדי לקדשו - להיות שובת ממלאכה.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
וטעם זכור את יום השבת - שיזכור בכל יום חשבון ימי השבוע , עד שלא ישכח אי זה יום השביעי שהוא חייב לקדשו. ופירוש לקדשו - לעשות לו מעלה יתירה על כל הימים , שלא תֵעשה בו מלאכה , כטעם קידוש השם אותו (ראה בר' ב , ג). ודברי קדמונינו (ראה פסחים קו , א) , לזכרו על היין , גם הוא נכון כדרך אסמכתא , למי שאיננו נזיר. והוא - במקום שיִמָצא שם; כי איננו עובר על מצוה הדר בארץ אין יין שם.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
זכור. טעם לקדשו - הוא הכתוב אחריו: ששת ימים תעבוד; ככה פירושו: ויקדשהו - שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם להיותו דבק עם ברך , כאשר הוא כתוב בפרשת 'ויכֻלו' (ראה בר' ב , ג) - כי השם קדש זה היום וזמנוֹ לקבל הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים; על כן כתוב: ברך יי'. וכבר פירשתי זה ב'מזמור שיר ליום השבת' (תה' צב , ה): ראינו , כי שנת השמטה דומה לשבת: גם היא שביעית בשנים , וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד "האנשים והנשים והטף" , ואמר הטעם: "למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו" (דב' לא , יב). והנה השבת נִתְנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו , וככה כתוב "כי שמחתני יי' בפעלך" (תה' צב , ה). כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו; והנה זה היום ראוי להתבודד , וישבות בעבור כבוד השם , ולא יתעסק אפילו לשוא בעסקיו שעברו , או מה יִוָּעץ לעשות; וככה אמר הנביא: "ממצוא חפצך ודבר דבר" (יש' נח , יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים , כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"ב ד , כג). וכבר הזכרתי (לעיל , ב) , כי טעם כל עושה מלאכה בשבת , הוא מכחש במעשה בראשית , רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק , כי מלת לא תעשה כוללת כל מי שהוא בן מצוה , על כן טעם בנך ובתך - הקטנים - שביתתן עליך (ראה שבת קכא , א) , ואתה חייב לשמרם , שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשות. וככה ועבדך (בנוסחנו: עבדך) ואמתך שהוא ברשותך - אתה חייב שתשמרהו , שלא תניחהו שיעבד לאחר; ואם לאו , אתה עובר על מצות "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יד) , כאשר פירש משה אדונינו , על הדרך שהזכרתי (לעיל , א). ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך , שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים (ראה וי' טז , כט); על כן - בשנייה "הגר" (שמ' כג , יב); וככה בעריות (ראה וי' יח , כו): על זה התנאי ידור , שישמור העריות; וככה באכילת הדם (ראה וי' יז , י). וראינו בירמיהו , שהחמיר במצות שבת , ואמר מפורש: אע"פ שנגזרה גזרה על ירושלם שתחרב , אם ישובו ישראל לשמור את השבת כאשר צוו - לא יגלו ממקומם , ויעמדו בירושלם כסאות מלכות בית דוד (ראה יר' יז , כא - כז).

ר' יוסף בכור שור:
זכור את יום השבת - הוו זהירים לזכור את יום השבת: שתשמרו למנות ימי השבוע , שלא תחליפו שבת ביום אחר; ואע"פ שעכשיו אין אתם צריכין , שהמן מודיעכם את יום השבת (ראה שמ' טז , כב - כז) , כשתהיו בארץ הוו זהירין בו , שלא יודיעכם המן. ולפי שאמר שלא יכבד אדם אלא הקדוש ברוך הוא - אבל שבת תכבדו , שזהו כבודו; שבזאת אתם מעידים שבראתי העולם ונחתי בשבת , כדפריש ואזיל.

רמב"ן:
זכור את יום השבת לקדשו - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך , שהוא הנמצא , הוא הבורא , הוא המבין והיכול , ושניחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו , וצוה שנכבד זֵכר שמו , צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד , להודיע שהוא ברא הכל; והיא מצות השבת , שהיא זכר למעשה בראשית. ואמר: זכור את יום השבת לקדשו , ובמשנה תורה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו" (דב' ה , יב) , ורבותינו הקפידו בזה ואמרו (שבועות כ , ב): זכור ו"שמור" בדבור אחד נאמרו; ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו בהם. והכונה להם ז"ל , כי זכור - מצות 'עשה' , צוה שנזכר יום השבת לקדשו ולא נשכחהו; ו"שמור" אצלם - מצות 'לא תעשה' , שכל מקום שנאמר "השמר" , "פן" ו"אל" אינו אלא 'לא תעשה': יזהיר שנשמור אותו לקדשו , שלא נחללהו. ואין ראוי למשה שיחליף בדברי השם ממצות 'עשה' למצות 'לא תעשה' , אבל אם החליף בדבור השני , "וכל תמונה" (לעיל , ד) , ואמר "כל תמונה" (דב' ה , ח) בחסרון וא"ו , והוסיף אותה ב"ועל שלשים" (שם , ט) , וכן כיוצא בזה בשאר הדברות , אין בכך כלום , כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבל אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד; ומפורש אמרו (ברכות כ , ב): נשים חיבות בקדוש היום - דבר תורה , שנאמר זכור ו"שמור": כל שישנו ב'שמירה' ישנו ב'זכירה' , והני נשי הואיל ואיתנהו ב'שמירה' איתנהו ב'זכירה'. שהנשים חייבות בשמירה , שבכל מצות 'לא תעשה' הן חיבות , ולא היו חיבות ב'זכירה' , שהיא מצות 'עשה' שהזמן גרמא ונשים פטורות בו , אלא שההיקש הזה מחייב אותן. ואני תמה: אם נאמר זכור ו"שמור" מפי הגבורה , למה לא נכתב בלוחות הראשונות? ויתכן , שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור , ומשה פירש לישראל כי "שמור" נאמר עמו , וזו כונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא (הבהיר קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ו"שמור". ועל הכלל , יהיה הזכירה ליום והשמירה ללילה , וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב , ב) שאומרים בערב שבת: בואי כלה , בואי כלה , בואו ונצא לקראת כלה מלכה; ויקראו לברכת היום 'קידושא רבה' , שהוא הקידוש הגדול; ותבין זה. ואמת הוא גם כן , כי מדת זכור במצות 'עשה' , והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים , כי העושה מצות אדניו אהוב לו ואדניו מרחם עליו; ומדת "שמור" במצות 'לא תעשה' , והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה , כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדניו ירא אותו. ולכן מצות 'עשה' גדולה ממצות 'לא תעשה' , כמו שהאהבה גדולה מן היראה , כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדניו גדול מן הנשמר מעשות הרע בעיניו; ולכך אמרו (שבת קלב , ב) דאתי 'עשה' ודחי 'לא תעשה'. ומפני זה יהיה העונש במצות 'לא תעשה' גדול , ועושין בו דין , כגון מלקות ומיתה , ואין עושין דין במצות 'עשה' כלל אלא במורדים , כגון: 'לולב איני עושה'; 'סוכה איני עושה'; שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות , או שתצא נפשו. וכתב רבנו שלמה בפירוש זכור: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת; שאם נזדמן לו חלק יפה , יהא מזמינו לשבת. וזו בריתא היא , ששנויה במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז) כך: אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו - תהא זוכרו מאחד בשבת , שאם נתמנה לך חפץ יפה , תהא מתקינו לשם שבת. אבל בלשון יחיד היא שנויה , ואינה כהלכה , שהרי בגמרא אמרו (ביצה טז , א): תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל בכבוד שבת; כיצד? מצא בהמה נאה , אומר: תהא זו לכבוד שבת; למחר מצא אחרת נאה הימנה , מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו , שכל מעשיו לשם שמים , שנאמר "ברוך יי' יום יום" (תה' סח , כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד בשביך לשבתיך; ובית הלל אומרים: "ברוך יי' יום יום". ובמכילתא אחרת (מכשב"י יתרו כ , ח): שמאי הזקן אומר: זכירה - עד שלא תבא; שמירה - משתבא. ומעשה בשמאי הזקן , שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו; לקח חפץ טוב , אומר: זה לשבת , כלי חדש - אומר: זה לשבת. הלל הזקן היה בו מדה אחרת , שהיה אומר: כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי בית הלל. ועל דרך הפשט - אמרו , שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת , שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים; כי בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת , ונודה שיש לעולם בורא , והוא צוה אותנו באות הזה , כמו שאמר "כי אות היא ביני וביניכם" (שמ' לא , יג) , וזה עיקר גדול באמונת האל. וטעם לקדשו - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו , כמו שאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש (בנוסחנו: לקדוש) יי' מכובד" (יש' נח , יג). והטעם , שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש , להִפָּנוֹת בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמנים ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי יי' , וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי יי' , כמו שאמר: "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"ב ד , כג) , שהיה דרכם כן; וכך אמרו ז"ל (ר"ה טז , ב): מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה , שלא יבא בלבנו מחשבה עליה. ולכך אמרו (ירוש' ברכות א , ה [ג , ג]) שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה , כמו שאמרו בעבודה זרה , מפני שבה נעיד בכל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה. ובמכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז): רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין , אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה: שהגוים מונין בימי השבוע לשם הימים עצמן , יקראו לכל יום שם בפני עצמו: או על שמות המשרתים כנוצרים , או שמות אחרים שיקראו להם; וישראל מונין כל הימים לשם שבת: אחד בשבת; שני בשבת; כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא , וכך פירש רבי אברהם. ואומר אני , שזהו מדרשו של שמאי הזקן , שפירש מצות זכור - עד שלא תבא; כלומר , שלא נשכחהו בשום פנים. אבל הזכירו בבריתא (ביצה טז , א) עוד מדת חסידותו , שהיה הוא מזכירו גם במאכליו , ואוכל בכבוד שבת כל ימיו. והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי , אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים , מפני שכל מעשיו לשם שמים , והיה בוטח ביי' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים. אבל לרבותינו עוד בו מדרש (מכיל' יתרו בחדש ז) ממלת לקדשו: שנקדש אותו בְּזכרון , כענין "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (וי' כה , י) - שהוא טעון קדוש בית דין , לומר ביובל: 'מקודש' , 'מקודש' - אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז): לקדשו - קדשהו בברכה; מכאן אמרו: מקדשין על היין בכניסתו; אין לי אלא ליום , ללילה מנין? תלמוד לומר: "ושמרתם את השבת" (שמ' לא , יד). וזהו קדוש היום , והוא מן התורה , אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ , ב): נשים חיבות בקידוש היום - דבר תורה. וזה על קדוש הלילה , לפי שכל הטעונין קדוש מתקדשין בכניסתן פעם אחת , כגון קדוש החדש וקדוש היובל; אבל ביום - אסמכתא , ואין אומרין בו 'מקודש' כלל , שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא , ואינו קבע כלל; ובגמרא פסחים (קו , א) אמרו: זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו על היין; אין לי אלא ביום , בלילה מנין? תלמוד לומר: את יום. האי תנא מהדר אליליא , ונסב ליה קרא דיממא; ועוד: עיקר קידושא בליליא הוא! אלא הכי קאמר: זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו על היין בכניסתו; אין לי אלא בלילה , ביום מנין? תלמוד לומר: את יום. וכן הבריתא שבמכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז) נתרץ בה: אין לי אלא לילה , שהוא עיקר הקדוש; ליום מנין? וכו'. והוא אסמכתא בעלמא , ומשם תלמוד שהמצוה הזו למדה ממלת לקדשו. אבל זכור את יום השבת - מצוה לזכרו תמיד בכל יום , כמו שפירשנו; אלא שכל מצוֹת הזכירה נמנין אחד בחשבון מאתים ארבעים ושמונה מצות שנצטוינו , ודע זה.

רלב"ג - ביאור המילות:
זכור את יום השבת לקדשו - הוא זכירה בפה לקדש אותו. וזה הקידוש ראוי שיהיה אצל כניסתו ויציאתו , להבדילו משאר ימי השבוע (ראה מש"ת שבת כט , א). ובזאת הזכירה תועלת לשמור האנשים שלא יחללו את השבת , ולזה צותה התורה בזאת הזכירה [*105].

רלב"ג - ביאור הפרשה:
זכור את יום השבת לקדש אותו מבין שאר הימים. וזאת ה'זכירה' היא בדבור , לא בלב לבד; והיא תהיה בכניסתו וביציאתו , ובזה יִשְלַם קדוש יום השבת מבין שאר הימים [*111]; רוצה לומר , שנזכור ההבדל אשר בין יום השבת לשאר הימים , כדי שנזָהֵר מעשות מלאכה בו. והוא מבואר ממה שזכרנו בפרשת "החדש הזה לכם" (שמ' יב , ב) , שכל הימים האלו המוגבלים בתורה הם מתחילים מן הערב [*112]. והנה זאת הזכירה אשר בכניסתו קראוה רבותינו ז"ל 'קִדּוּש' , ואשר ביציאתו קראוה 'הבדלה' (ראה ברכות לג , ב); וכל זה נכלל בתיבת 'קדוש' , כי הקדוש הוא הבדל דבר מִדבר [*113].
ריכוז קישורים