רלב"ג - ביאור הפרשה:
ואם
שלש
אלה
לא
יעשה
לה
-
רוצה
לומר
,
שלא
יעדה
לו
,
ולא
לבנו
,
ולא
השתדל
עם
קרוביה
שיפדוה
קודם
הגעת
השש
שנים
,
הנה
תצא
בחנם
בזולת
נתינת
כסף.
וזה
אמנם
יקרה
אם
בשתשלים
עבודת
השש
שנים
,
כי
אז
תצא
חנם
כמו
הענין
בעבד
עברי;
אם
בשתביא
סִמנין
תוך
שש
שנים
,
תצא
בהם
מכלל
הקטנה
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים
(רלב"ג
הקדמה
לבר'
,
באור
המלות
,
המקום
השלישי)
.
ומפני
זה
האופן
השני
אמר:
אין
כסף
-
רוצה
לומר
,
כי
אעפ"י
שכבר
הורה
באמרו
"והפדה"
(לעיל
,
ח)
כי
בצאתה
תוך
זמנה
תשיב
כסף
,
הנה
יתכן
שתצא
קודם
זמנה
בזולת
נתינת
כסף
,
וזה
אמנם
יהיה
בשהביאה
סימנין
(ראה
משנה
קידושין
א
,
ב).
וזה
יתבאר
ממה
שאומר
,
והוא
,
כי
'בן'
ו'בת'
הם
שמות
יפלו
על
הקטנים
כשיֵאָמרו
סתם
,
כאמרו
"או
בן
יגח
או
בת
יגח"
(להלן
,
לא)
שהוא
מורה
על
קטן
וקטנה
,
כמו
שיתבאר
בזאת
הפרשה
(בה"פ
שם).
ולזה
תמצא
שקרא
בפרשת
'ראשי
המטות'
הנערה
'אשה'
(ראה
במ'
ל
,
ד)
,
והיא
אשר
הביאה
סימנין
,
כמו
שיתבאר
מהוראת
הגדר
.
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
הוא
מבואר
שאין
האב
רשאי
למכור
את
בתו
כי
אם
בעודה
קטנה
,
ולזה
אין
ראוי
שימשול
למכרה
כי
אם
לעת
אשר
היא
ברשותו
למכרה.
והמשל
,
כי
מי
שהיו
לו
פירות
שדה
אחד
לשתי
שנים
,
לא
יוכל
למכור
פירות
השדה
ליותר
משתי
שנים
,
וזה
מבואר
בנפשו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שכאשר
תשוב
זאת
הקטנה
נערה
,
וזה
יהיה
בשהביאה
סימנין
,
אז
תצא
מרשות
האדון.
וראוי
שתדע
,
שקנין
עבד
עברי
האמור
בכאן
(לעיל
,
ב)
הוא
שמכרוהו
בית
דין
(ראה
מכיל'
משפטים
נזיקין
א)
,
כי
כבר
ימכרוהו
בגנבתו
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(שמ'
כב
,
ב);
וכבר
יתבאר
שזה
הענין
הוא
במי
שלא
מכר
עצמו
מהענין
הנמשך
לו
בדין
האמה
,
שהוא
באמה
שמכר
אותה
זולתה
,
אשר
הוא
שליט
במכירתה;
ולזה
יהיה
קנין
עבד
עברי
בשמכרוהו
זולתו
,
מהשליטים
על
מכירתו.
ועוד
,
שכבר
נתבאר
בפרשת
'בהר
סיני'
במוכר
עצמו
,
שאינו
יוצא
כי
אם
ביובל
(ראה
וי'
כה
,
לט
-
מ)
,
לא
בשש
שנים
כמו
הענין
בזה
העבד
הנזכר
הֵנָה
,
ולזה
יחוייב
שיהיה
זה
הדין
במי
שמכרוהו
זולתו.
והנה
דין
זה
העבד
הוא
שיעבוד
שש
שנים
אם
לא
פגע
בהם
היובל
,
כי
בבא
היובל
יצאו
כל
העבדים
העבריים
חפשיים.
ואם
מת
האדון
,
עובד
את
הבן
,
כי
דינו
דין
האדון
בזה
העניין;
כמו
שבארה
התורה
בענין
האמה
,
שבן
האדון
קם
תחתיו
ליעדה
(ראה
קידושין
יז
,
ב).
והנה
היה
זה
כן
,
כי
לפי
הנהוג
תבא
הירושה
מהאב
לבן;
והוא
מה
שהוא
ראוי
,
אם
לא
ימנע
זה
מונע.
ולפי
שמשפטי
התורה
יהיו
בענינים
לפי
הנהוג
,
לא
יעתק
ענין
עבדות
העבד
העברי
או
האמה
העבריה
כי
אם
לבן
,
לא
לאח
ולא
אל
הבת.
ומזה
יתבאר
,
שאם
ברח
העבד
תוך
זמנו
,
שהוא
חייב
להשלים
מה
שחסר;
שהרי
לא
עבד
שש
שנים
באופן
שראוי
שיעבוד
לפי
הנהוג
,
כי
היה
ראוי
שיהיה
מוכן
לעבוד
האב
או
בנו
אלו
השש
שנים
(ראה
קידושין
טז
,
ב)
.
ואולם
,
אם
חלה
תוך
הזמן
-
לא
יחוייב
להשלים
הזמן
,
אם
לא
היה
מה
שחסר
מן
הזמן
,
שלא
היה
יכול
לעבוד
בו
כלל
,
יותר
מחציו
,
רוצה
לומר:
ארבע
שנים;
כי
הוא
המספר
הראשון
מהשָּׁנִים
שיוסיף
על
חצי
השש
שנים
(ראה
שם
יז
,
א).
וזה
,
שכבר
אמרה
התורה
בענין
עבד
עברי
בפרשת
'בהר
סיני'
"כשכיר
כתושב
יהיה
עמך"
(וי'
כה
,
מ)
-
רוצה
לומר
,
שענינו
ממוצע
בין
השכיר
והתושב
(ראה
מש"ת
עבדים
ב
,
ה).
והיה
זה
כן
,
לפי
שגופו
קנוי
לאדון
באופן
-
מה
,
מה
שאין
כן
בשכיר;
ולזה
יהיה
רשות
לרבו
לכופו
לישא
שפחה
כנענית
,
כדי
שיהיו
ילדיו
לו
לעבדים;
רוצה
לומר:
בזה
העבד
הנזכר
בזה
המקום
.
והנה
התושב
לא
יִגָּרַע
מחֻקו
מהאדון
דבר
מפני
חליו
,
והשכיר
לא
יקח
דבר
כשיחלה
באופן
שלא
יוכל
לעשות
דבר
מעבודתו.
ולזאת
הסבה
יתבאר
,
שאם
חלה
שלש
שנים
-
אינו
חייב
לשלם
,
כי
היה
קצת
הזמן
כשכיר
וקצתו
כתושב;
ואולם
,
אם
חלה
ארבע
שנים
באופן
שלא
יוכל
לעבוד
כלל
-
הנה
הוא
חייב
לשלם.
והנה
אין
האדון
רשאי
להכריחו
לעשות
מלאכה
שאין
מדרכו
לעשותה
,
כאִלו
תאמר
,
שילמדנו
מלאכה
לא
היה
יודע
אותה;
אבל
עושה
המלאכה
שהיה
דרכו
לעשותה
,
שנאמר
"יעבד"
(לעיל
,
ב)
-
רוצה
לומר:
העבודה
אשר
מדרכו
שיעשה
(ראה
מכיל'
משפטים
נזיקין
א).
והנה
בבא
השנה
השביעית
מיום
המכרו
,
יוצא
לחפשי
בזולת
כסף
יִקנה
עצמו
בו
מהאדון
,
ובזולת
שטר
יַקנה
האדון
לו
גופו
בו
,
שנאמר
"ובשנה
השביעית
יצא
לחפשי
חנם"
(צירוף
של
שמ'
כא
,
ב
ודב'
טו
,
יב).
והנה
יתבאר
מזה
,
שקודם
השנה
השביעית
לא
יצא
העבד
חנם
,
אבל
יצטרך
לכסף
,
יתנהו
לאדון
לפי
השנים
הנותרות
,
כמו
הענין
באמה
העבריה
(ראה
בה"פ
לעיל
,
ח)
,
או
לשטר
שחרור;
וזה
מבואר
בנפשו
לפי
השרשים
הכוללים
(רלב"ג
הקדמה
לבר'
,
באור
המלות
,
המקום
הששי).
והנה
,
כשלא
היתה
לו
אשה
בהכנסו
לרשות
האדון
,
אין
לו
רשות
לקחתה
,
להעמיס
על
האדון
מעמס
מזונותיה
,
אלא
אם
היה
זה
מדעת
האדון
,
שנאמר
"אם
בגפו
יבא
בגפו
יצא"
(לעיל
,
ג).
והנה
אם
היתה
לו
אשה
ובנים
,
האדון
חייב
במזונותיהם
,
שנאמר
"ויצאה
אשתו
עמו"
(שם);
והוא
הדין
לבניו.
וכן
תמצא
שבארה
התורה
זה
במוכר
עצמו
לישראל
או
לגוי:
אמרה
במוכר
עצמו
לישראל
,
בפרשת
'בהר
סיני'
,
"ויצא
מעמך
הוא
ובניו
עמו"
(וי'
כה
,
מא)
,
ובמוכר
עצמו
לגוי
אמרה
"ויצא
בשנת
היובל
הוא
ובניו
עמו"
(שם
,
נד).
והנה
יתבאר
,
שמעשה
ידי
אשתו
ובניו
הם
לעבד
,
לא
לאדון
,
כי
לא
קנה
אותם
לו
לעבדים
בקנותו
העבד
(ראה
מש"ת
עבדים
ג
,
ב).
ואם
היתה
ארוסה
או
שומרת
יבם
,
הנה
אינה
אשתו
גמורה
ולא
יתחייב
האדון
במזונותיה
(ראה
מכיל'
משפטים
נזיקין
א);
וכן
אם
היתה
פסולה
לו
,
לפי
שאינה
ראויה
להיות
אשתו
והתורה
אמרה
"ויצאה
אשתו
עמו"
(לעיל
,
ג)
-
שתהיה
אשתו
גמורה
וראויה
לו
להיות
אשתו
(ראה
מש"ת
עבדים
ג
,
א)
.
והנה
,
לא
יוכל
האדון
לתת
לעבד
שפחה
כנענית
אם
לא
היו
לו
אשה
ובנים
בהכנסו
ברשותו
,
שנאמר
"אהבתי
את
אדני
את
אשתי
ואת
בני"
(לעיל
,
ה)
,
כמו
שבארנו
:
כשם
שהיה
הוא
נמצא
בהכנסו
,
כן
יהיו
אשתו
ובניו
נמצאים
אז.
ועוד
,
כי
בזה
האופן
יתכן
שיאמר
שאהבו
אותו
אשתו
ובניו;
וזה
,
שאם
לא
היו
בניו
נולדים
קודם
הכנסו
שם
,
לא
יתברר
להם
הטבת
האדון
להם
יותר
מהחק
הנהוג
,
שיאהבוהו.
והוא
מבואר
,
שאין
האדון
או
בנו
מוסר
לו
כי
אם
שפחה
כנענית
אחת
,
שנאמר
"יתן
לו
אשה"
(לעיל
,
ד)
-
ולא
שתי
נשים;
ואינו
נותן
שפחה
אחת
לשני
עבדים
,
שנאמר
"יתן
לו"
(שם)
-
ולא
לו
ולזולתו
(ראה
מש"ת
עבדים
ג
,
ה).
והנה
העבד
אינו
נרצע
עד
שיאמר
,
כשהוא
עבד:
"אהבתי
את
אדני
את
אשתי
ואת
בני"
,
שנאמר
"ואם
אמור
יאמר
העבד"
(לעיל
,
ה).
ואינו
נרצע
מפני
פעם
אחת
שיאמר
זה
המאמר
,
שנאמר
"ואם
אמור
יאמר"
(שם)
-
רוצה
לומר
,
שיהיה
רגיל
לומר
זה
המאמר;
והרגילות
הוא
בהשנות
,
והמעט
שיהיה
בהשנות
הוא
שְנַיִם
,
כי
הוא
הרבוי
הראשון;
ולזה
אינו
נרצע
עד
שיאמר
זה
המאמר
ויִשְנה
אותו
כשהוא
עבד
(ראה
קידושין
כב
,
א).
ולפי
שפחות
משוה
פרוטה
אינו
דבר
לפי
השרשים
התוריים
,
הנה
יחוייב
,
כשיאמר
זה
המאמר
,
שישאר
מזמן
עבדותו
שוה
פרוטה
או
יותר
(ראה
שם).
ולפי
שענין
עבד
עברי
יש
לו
הִתָלוּת
מה
ביובל
-
כמו
שהתבאר
מדברינו
(בה"פ
לעיל
,
ו)
-
הנה
הוא
מבואר
,
שאין
עבד
עברי
נוהג
אלא
בשעה
שהיובל
נוהג
(ראה
ערכין
כט
,
א).
ומזה
יתבאר
גם
כן
,
שכן
הענין
באמה
העבריה
,
שנאמר
"כי
ימכר
לך
אחיך
העברי
או
העבריה"
(דב'
טו
,
יב)
-
בשעה
שזה
נוהג
זה
נוהג
(ראה
קידושין
יד
,
ב)
.
וראוי
שתדע
כי
הכהן
,
אעפ"י
שלוקח
שפחה
כנענית
,
אינו
נרצע
,
כי
ביובל
ישוב
איש
אל
משפחתו
ואל
אחוזתו
-
כמו
שנתבאר
בפרשת
'בהר
סיני'
(וי'
כה
,
י)
-
ולזה
יחוייב
שיוכל
לשוב
לחזקה
שהיה
בה;
ואם
היה
נרצע
,
הנה
ישוב
בעל
מום
ויהיה
פסול
לעבודה
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(וי'
כא
,
יז
-
כד)
,
ולא
ישוב
לחזקה
שהיה
בה
(ראה
קידושין
כא
,
ב).
ולפי
שאמרוֹ
"אהבתי
את
אדני
את
אשתי
ואת
בני"
(לעיל
,
ה)
אפשר
שיובן
שישוב
לאשתו
הכנענית
וילדיה
,
כמו
שבארנו
(בה"פ
לעיל
,
ה)
,
הנה
נלמד
מזה
,
שאם
לא
נשא
שפחה
כנענית
והיו
לו
ממנה
בנים
אינו
נרצע
(ראה
קידושין
כב
,
א).
וכבר
אפשר
שנבאר
זה
באופן
אחר
יותר
מבואר
,
והוא
,
כי
אחר
שאמר
"האשה
וילדיה
תהיה
לאדניה
והוא
יצא
בגפו"
(לעיל
,
ד)
,
באר
שכבר
אפשר
שלא
יצא
אז
,
והוא
אם
יאמר
"אהבתי
את
אדני
את
אשתי
ואת
בני
לא
אצא
חפשי"
(לעיל
,
ה);
ולזה
לא
יהיה
נרצע
כי
אם
מי
שנשא
שפחה
כנענית
והיו
לו
ממנה
בנים
.
והנה
יחוייב
,
שיהיה
הדלת
אשר
יֵרצע
בו
עומד
כדרכו
אצל
המזוזה
,
לא
שתהיה
הדלת
עקורה
,
שנאמר
"והגישו
אל
הדלת
או
אל
המזוזה"
(לעיל
,
ו)
,
וזה
מורה
שהדלת
היא
סמוכה
למזוזה
כמשפטה
(ראה
קידושין
כב
,
ב).
ולפי
ש"האלהים"
(לעיל
,
ו)
הוא
לשון
רבים
,
הנה
ראוי
שיהיו
הדיינין
רבים
;
ולפי
שאם
היו
שְנַיִם
לא
יהיה
בכאן
מכריע
אם
יֵחלקו
בדבר
,
הנה
יחוייב
שיהיו
שלשה
,
כי
הוא
המספר
המעט
שימצא
בו
זה
(ראה
מש"ת
עבדים
ג
,
ט)
.
והנה
הרציעה
היא
בכלי
של
מתכת
,
שנאמר
"במרצע"
(לעיל
,
ו)
-
והיא
של
מתכת
לפי
הוראת
הגדר
(ראה
קידושין
כא
,
ב)
.
ואדניו
בעצמו
הוא
הרוצע
,
שנאמר
"ורצע
אדניו"
(לעיל
,
ו;
ראה
מכיל'
משפטים
נזיקין
ב).
והיא
באזנו
הימנית
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים
(רלב"ג
הקדמה
לבר'
,
באור
המלות
,
המקום
הרביעי;
ראה
קידושין
טו
,
א).
והנה
אינו
עובד
כי
אם
האדון
,
לא
בנו
,
אם
מת
האדון
,
שנאמר
"ועבָדוֹ"
(לעיל
,
ו;
ראה
קידושין
יז
,
ב).
וסבת
זה
הוא
,
כי
אהבתו
האדון
הניעתהו
להשאר
שם
,
ובסור
הסבה
יסור
הדבר
המסובב
ממנה.
והנה
,
האיש
הוא
שמוכר
את
בתו
ואין
האשה
מוכרת
את
בתה
,
ולא
אחיה
מוכרין
אותה
,
שנאמר
"וכי
ימכור
איש
את
בתו"
(לעיל
,
ז;
ראה
מכיל'
משפטים
נזיקין
ג)
-
איש
ולא
אשה;
בתו
ולא
אחותו.
ואינו
מוכר
אותה
אלא
כשהיא
קטנה
,
שנאמר
"בתו"
(ראה
משנה
כתובות
ג
,
ח);
ואינו
מוכר
אותה
אלא
כשהיא
ברשותו.
ואולם
,
אם
השיאה
ונתארמלה
או
נתגרשה
והרי
היא
קטנה
-
אינו
רשאי
למכרה
,
שהרי
יצאה
מרשותו
(ראה
קידושין
יח
,
א)
,
כמו
שיתבאר
בפרשת
'ראשי
המטות'
,
ולזה
אמר
שם
"ונדר
אלמנה
וגרושה...
יקום
עליה"
(במ'
ל
,
י).
ואינו
מוכר
אותה
אלא
למי
שיש
לו
לִקוּחִין
בה
או
לבנו
,
כדי
שתהיה
ראויה
ליעוד
-
כמו
שהתבאר
מענין
אמה
העבריה
(לעיל
,
ט)
-
ולזה
אינו
מוכר
אותה
לבנו
(ראה
קידושין
כ
,
א).
ואין
האדון
מיעד
אותה
לו
או
לבנו
אלא
מדעתה
(ראה
שם
יט
,
א)
;
וזה
מבואר
מהוראת
גדר
ה'יעוד'.
וכבר
יראה
זה
עוד
מענין
האישות
,
כי
הוא
בכלל
ראוי
שיהיה
לְדעת
האשה
הנקנית
,
כאמרו
"נקרא
לנערה
ונשאלה
את
פיה"
(בר'
כד
,
נז);
או
לדעת
אביה
בהיותה
קטנה
,
כאמרו
"את
בתי
נתתי
לאיש
הזה"
(דב'
כב
,
טז).
ולפי
שלא
יצטרך
בזה
היעוד
דעת
אביה
,
כי
כשמכרהּ
לאדון
נסתלקה
ידו
ממנה
להשיאה
למי
שירצה
,
ונתן
היכולת
לאדון
ליעדה
לו
או
לבנו
,
אם
ירצה
,
ראוי
שיהיה
זה
לדעתה.
וזה
מבואר
מאד
.
והנה
היא
יוצאה
קודם
שש
בגרעון
כסף
לפי
השנים
,
שנאמר
"והפדה"
(לעיל
,
ח).
ומזה
יתבאר
שאין
אמה
העבריה
נקנית
בפרוטה
,
כי
לא
יתכן
בה
גרעון
כסף
,
והתורה
אמרה
"והפדה"
(שם;
ראה
קידושין
יא
,
ב).
ומזה
המקום
נלמוד
(ראה
מכיל'
משפטים
נזיקין
ג)
,
שהבעל
חייב
לאשתו
בשאֵר
כסות
ועונה
לפי
הראוי
לה
מאלו
,
אם
מצד
עצמה
,
אם
מצד
מה
שהיא
אשת
זה
האיש
,
שנאמר
"שארה
כסותה
ועונתה"
(לעיל
,
י)
-
רוצה
לומר:
הראוי
לה
מאלו
הדברים
מבעלה
(ראה
משנה
כתובות
ה
,
ו
,
ח
,
ט)
.
והוא
מבואר
,
שאין
אמה
העבריה
נרצעת
,
כי
לא
יתכן
הנִשאה
לעבד
,
ולא
יהיו
גם
כן
בניה
עבדים;
ולזה
לא
אמרה
התורה
משפטי
הרציעה
כי
אם
בעבד
(ראה
קידושין
טו
,
א).
ולא
ינהג
זה
הדין
כי
אם
בעבד
שמכרוהו
בית
דין
,
כי
בו
נזכר
(ראה
קידושין
יד
,
ב);
ואולם
במוכר
עצמו
לא
ינהג
זה
הדין
,
כי
לא
נזכר
זה
הדין
בו
בפרשת
'בהר
סיני'
(וי'
כה
,
לט
-
מג).
וראוי
היה
להיות
כן
,
שאם
היה
מוכר
עצמו
מותר
בשפחה
כנענית
,
הנה
לפעמים
ימכור
אדם
עצמו
לאיש
אחד
מפני
תאותו
לשכב
עם
שפחתו.
(התועלות
לשמ'
כא
,
א
-
יא
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג).
(חלק
שני:
"מכה
איש
ומת"
וגו'
עד
"וכי
יפתח
איש
בור";
כא
,
יב
-
לג).