תועלות לרלב"ג:
(שש
תועלות
וחמישים
ושנים
שורשים
לפרשת
'משפטים'
,
חלק
שני:
שמ'
כא
,
יב
-
לב).
התועלת
הרביעי
הוא
במצות
,
והוא:
לענוש
ההורג
את
הנפש
במיתה
,
אם
היה
מזיד
ומכוין
להרוג
את
זה
שהרג;
ולהצילו
ממות
,
אם
היה
שוגג.
והנה
התועלת
בזה
מבואר
נגלה:
לסלק
ההזקים
מבין
האנשים
,
כדי
שישלם
הקבוץ
המדיני.
ואולם
השורשים
אשר
הם
מתבארים
בזה
המקום
מאלו
המצות
הם
חמשה
שרשים:
השרש
הראשון
הוא
,
שאי
זה
שיהיה
בן
עונשין
,
היה
איש
או
אשה
,
טמטום
או
אנדרוגינוס
,
שהרג
נפש
מישראל
-
זכר
או
נקבה
,
גדול
או
קטן
-
חייב
מיתה
,
וזאת
המיתה
היא
בסייף;
שנאמר
"מכה
איש
ומת
מות
יומת"
(שמ'
כא
,
יב)
-
אי
זה
שיהיה
המכה
,
ואחד
איש
או
אשה
,
גדולים
או
קטנים
,
אלא
שדבר
הכתוב
בהווה.
ותדע
שכן
הוא
,
שהרי
אמר
במקום
אחר
"ואיש
כי
יכה
כל
נפש
אדם"
(וי'
כד
,
יז).
ויתבאר
שבישראל
מדבר
,
שכבר
זכר
אחר
דיני
אלו
החבלות
דין
ההורג
עבדו
שהוא
בן
תורה
,
והקל
בדינו
מעט
מפני
היותו
כספו
(ראה
שמ'
כא
,
כ
-
כא).
ועוד
,
שכבר
תמצא
במה
שאמר
"וגונב
איש
ומכרו"
(שם
,
טז)
,
שכבר
באר
במקום
אחר
שבישראל
מדבר
,
שנאמר
"כי
ימצא
איש
גונב
נפש
מאחיו
מבני
ישראל"
(דב'
כד
,
ז).
ויתבאר
שזאת
המיתה
היא
בסייף
,
שהרי
אמר
בהורג
עבדו
"נקם
ינקם"
(שמ'
כא
,
כ)
,
וזה
אמנם
יאמר
על
ההריגה
בחרב
,
שנאמר
"חרב
נוקמת
נקם
ברית"
(וי'
כו
,
כה);
ובבאור
אמר
"שופך
דם
האדם
באדם
דמו
ישפך"
(בר'
ט
,
ו).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשביעי
מסנהדרין
(נב
,
ב).
השרש
השני
הוא
,
שלא
יתחייב
ההורג
מיתה
אם
לא
עשה
זה
בזדון
ויכוין
לזה
הנהרג
,
שנאמר
"וכי
יזיד
איש
על
רעהו
להרגו
בערמה"
(שמ'
כא
,
יד);
אבל
אם
נתכוון
להרוג
את
זה
והרג
את
זה
-
פטור.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בתשיעי
מסנהדרין
(עט
,
א).
השרש
השלישי
הוא
,
שההורג
בשוגג
גולה
,
שנאמר
"ואשר
לא
צדה"
וגו'
(שמ'
כא
,
יג).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלשה
עשר
מסנהדרין
(ראה
מכות
ז
,
א).
השרש
הרביעי
הוא
,
שהמזבח
קולט
ההורג
בשגגה
,
שנאמר
בהורג
במזיד
"מעם
מזבחי
תקחנו
למות"
(שמ'
כא
,
יד);
ולזה
הוא
קולט
מי
שהוא
עם
המזבח
לפי
הנהוג
,
כמו
כהן
ועבודה
בידו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלשה
עשר
מסנהדרין
(ראה
מכות
יב
,
א).
השרש
החמישי
הוא
,
שהמכה
עבדו
או
אמתו
הכנענים
בשבט
ומת
תחת
ידו
,
הרי
זה
נהרג
עליו
,
אם
לא
עמד
אחר
זה
עשרים
וארבע
שעות
קודם
שמת;
ואם
עמד
עשרים
וארבע
שעות
-
פטור
,
שנאמר
"לא
יוקם
כי
כספו
הוא"
(שמ'
כא
,
כא).
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
היה
העבד
של
אחרים
,
או
היה
לאחר
שותפות
בו
או
במלאכתו
,
אינו
בדין
"יום
או
יומים"
(שם)
,
אבל
נהרג
עליו
כהורג
ישראל
,
שהרי
אינו
"כספו"
ואינו
עבדו
בשלמות.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלשה
עשר
מסנהדרין
(ראה
מכות
ח
,
ב)
ובשמיני
מקמא
(ב"ק
פז
,
א
-
צ
,
א)
ובשלישי
מבתרא
(ב"ב
נ
,
א
-
ב).
וידמה
שלכך
אמרה
התורה
"וכי
יכה
איש
את
עבדו
או
את
אמתו
בשבט"
(שמ'
כא
,
כ)
,
לפי
שיש
לאדון
ליסר
עבדו
על
דרך
המוסר
בשבט
או
במה
שידמה
לו
שמיסר
בו
האדם
את
בנו
,
כאמרו
"חושך
שבטו
שונא
בנו"
(מש'
יג
,
כד);
וכאשר
היתה
המכה
בזה
התואר
,
רגלים
לדבר
שלא
נתכון
להרגו
,
מפני
שהוא
כספו
,
ויורה
על
זה
שכבר
חיה
אחר
זה
יום
שלם.
ואולם
אם
הכהו
בסייף
או
באבן
או
בחץ
,
הדבר
מעיד
שאין
זה
ליסרו
אבל
להרגו
,
ולא
יהיה
בדין
"יום
או
יומים".
וכן
כתב
הרב
המורה
(מש"ת
רוצח
ב
,
יד)
,
ודברים
של
טעם
הם.
ואולם
שאר
השרשים
אשר
בדיני
ההורג
במזיד
או
בשגגה
יתבארו
בגזרת
השם
בפרשת
'אלה
מסעי'
(במ'
לה).
התועלת
החמישי
הוא
במצות
,
והוא
מה
שהטיל
עונש
מיתה
על
המכה
אביו
או
אמו.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
,
וזה
,
שאם
יקל
האדם
בהוריו
,
יסיר
ממנו
מוּסָרם
,
אשר
הוא
מיישיר
ללקיחת
המוסר
בתורה;
עם
שזה
יורה
על
תכונה
רעה
מאד
,
לגמול
רע
למי
שגמלוהו
טוב
והביאוהו
לחיי
העולם
הזה.
והנה
שרשי
זאת
המצוה
הם
שנים:
השרש
הראשון
הוא
,
שהמכה
אביו
או
אמו
,
היה
איש
או
אשה
,
טמטום
או
אנדרוגינוס
-
חייב
מיתה;
והוא
חנק
,
שהיא
הקלה
שבמיתות
,
כי
לא
פורש
,
וראוי
שלא
נטיל
מהעונשין
יותר
מהראוי.
ולפי
שסמכה
התורה
זכירת
זאת
ההכאה
אחר
ההכאה
שיש
בה
מיתה
וההריגה
,
למדנו
שזאת
ההכאה
היא
ממין
ההכאות
ההם
,
אלא
שאין
בה
מיתה.
ולפי
שבהכאות
ההם
יש
חבורה
והוא
מתכוין
להזיק
,
למדנו
שלא
יתחייב
מכה
הוריו
מיתה
,
אם
לא
היתה
בהכאה
ההיא
חבורה.
ולזה
יתבאר
,
שאם
הכה
אותם
לאחר
מיתה
,
אינו
חייב
מיתה;
או
אם
עשה
בהם
חבורה
לרפואה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
באחד
עשר
מסנהדרין
(פד
,
ב
-
פה
,
ב).
השרש
השני
הוא
,
שאם
היו
אביו
ואמו
רשעים
,
הרי
הוא
פטור
על
מכתם
ועל
קללתם
,
שהרי
אינם
נוהגים
במנהג
ישראל
,
והתורה
לא
דברה
באלו
המקומות
כי
אם
בהיזק
שיגיע
מהאדם
לזולתו
מישראל
,
או
מן
האנשים
הנוהגין
מנהג
ישראל
באופן
-
מה
,
כמו
העבד
הכנעני.
כבר
נתבאר
זה
השרש
באחד
עשר
מסנהדרין
(פה
,
א).
והנה
זה
השרש
הוא
כולל
גם
כן
בקללת
הדיין
והנשיא
לזאת
הסבה
בעינה;
כבר
נתבאר
זה
במכילתא
(מכיל'
משפטים
כספא
יט).
התועלת
הששי
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
השם
יתעלה
להטיל
עונש
מיתה
על
מי
שיגנוב
נפש
מישראל
וינהג
בו
מנהג
העבד
וימכרנו.
והנה
התועלת
המגיע
מזאת
המצוה
מבואר
מאד
למה
שיקרה
בזה
מההפסד
לזה
האיש
הנמכר
ולישראל
בכללו;
וזה
,
שכבר
יקרה
לו
שלא
יכיר
משפחתו
כשנגנב
והוא
קטן
,
ואולי
ישא
אחותו
או
אמו
וירבה
ממזרוּת
בישראל.
ואולם
שרשי
זאת
המצוה
הם
שלשה:
השרש
הראשון
הוא
,
שהגונב
נפש
מבני
ישראל
והדומה
להם
מאנשי
התורה
,
כמו
גר
ועבד
משוחרר
,
ויביאנו
לרשותו
וישתמש
בו
ומכרו
לאחרים
,
חייב
מיתה
,
שנאמר
"וגונב
איש
ומכרו
ונמצא
בידו
מות
יומת"
(שמ'
כא
,
טז).
ואמר
בפרשת
'כי
תצא
למלחמה':
"כי
ימצא
איש
גונב
נפש
מאחיו
מבני
ישראל
והתעמר
בו
ומכרו"
(דב'
כד
,
ז)
-
למדנו
מזה
,
שאין
הבדל
בין
גונב
קטן
ובין
גונב
גדול
,
שהרי
הוא
"גונב
נפש";
ושאינו
חייב
עד
שיביאנו
לרשותו
,
שנאמר
"ונמצא
בידו".
ואינו
חייב
עד
שישתעבד
בו
,
שנאמר:
"והתעמר
בו";
ואל
זה
גם
כן
רמז
באמרו
"ונמצא
בידו"
-
רוצה
לומר
,
שיהיה
נמצא
תחת
ידו
לעבדו.
ואינו
חייב
עד
שימכרנו
לאחרים
,
כי
זהו
גדר
המכירה.
ובבאור
אמר
"גונב
נפש
מאחיו"
-
רוצה
לומר
,
שיגנבהו
מאחיו
וקרוביו;
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
מכרו
לאחד
מהם
,
הוא
אינו
גנוב
מאחיו.
ואם
חסר
אחד
מאלו
התנאין
,
אינו
חייב
מיתה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
באחד
עשר
מסנהדרין
(פה
,
ב
-
פו
,
א).
השרש
השני
הוא
,
שהעמור
הזה
לא
נדקדק
בו
שיהיה
בו
שוה
פרוטה
,
כי
התורה
לא
דקדקה
בזה
מפני
ההנאה
שהגיע
לגונב
מפני
העמור
,
אבל
מפני
ההשתמשות
שנשתמש
בו
כאלו
הוא
עבד
,
ולזה
גם
כן
מכרוֹ
בחזקת
שהוא
עבדו.
ולזה
אמר
בזה
המקום
"ונמצא
בידו"
(שמ'
כא
,
טז)
תמורת
העמור
(ראה
דב'
כד
,
ז)
,
להורות
שאיך
שיהיה
שישתמש
דרך
עבדות
-
ינהג
בו
זה
הדין.
כבר
נתבאר
זה
השרש
באחד
עשר
מסנהדרין
(פה
,
ב).
השרש
השלישי
הוא
,
שלא
יקרא
"גונב
נפש
מאחיו"
(דב'
כד
,
ז)
מי
שהיה
הנפש
ההוא
ברשותו
קודם
זה
,
כמו
בנו
ותלמידו
או
מי
שהוא
סמוך
על
שולחנו.
ועוד
,
שהתורה
אמרה
"ונמצא
בידו"
(שמ'
כא
,
טז)
-
שתהיה
הגנבה
סבת
היותו
נמצא
בידו;
יצאו
אלו
שהם
נמצאים
בידו
בזולת
גנבה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
באחד
עשר
מסנהדרין
(פה
,
ב
-
פו
,
א).
וממה
שיפול
בו
ספק
הוא
-
אם
נתעמר
בו
כשהנגנב
ישן
,
אם
יקָרא
'עִמוּר'
לחייבו
מיתה
,
אם
לא.
והנה
זה
העִמור
יתכן
שיהיה
בשנשען
עליו;
וזה
,
שכבר
אפשר
שנאמר
,
כי
מפני
שלא
דקדקה
התורה
בזה
העמור
,
היה
מעט
או
הרבה
-
יתחייב
על
זה
העמור.
וכבר
אפשר
שנאמר
שאין
עמור
בכך
,
כי
גדר
העמור
הוא
,
לפי
הנהוג
,
העבודה
אשר
תהיה
בהקיץ;
ועל
זה
לא
יתחייב
מיתה
על
כמו
זה
העמור
,
כי
הוא
ספק.
ויראה
לי
,
שכבר
יתחייב
על
הגנבה
והמכירה
אעפ"י
שהנגנב
ישן
,
כי
דרך
הגנבה
והמכירה
בזה
האופן
היא
יותר
בישן
ממה
שהיא
בנעור
,
וזה
מבואר
בנפשו.
ואולם
מה
שנסתפק
לחכמי
התלמוד
הוא
מהעמור
,
וזהו
אמרם
באחד
עשר
מסנהדרין
(פה
,
ב):
בעי
רבי
ירמיה:
גנבו
ומכרו
כשהוא
ישן
,
מהו?
וכו'
,
דרך
עמור
בכך
או
אין
דרך
עמור
בכך?
ואמרו
שם:
ותפוק
לי
דליכא
עמור
כלל?
ואמרו:
לא
,
צריכא
,
ישן
דזגא
עליה.
כבר
נתבאר
לך
,
שלא
נסתפק
לשואל
זולת
העמור
שיהיה
כשהוא
ישן
,
אם
דרך
עמור
בכך
או
אין
דרך
עמור
בכך.
ואולם
הרב
המורה
(מש"ת
גנבה
ט
,
ב
-
ג)
יסבר
בזה
סברא
מקבלת
לסברתנו;
ומה
שיֵראה
לנו
הוא
מה
שכתבנו.
ואין
ספק
,
שאם
מכר
שפחה
לעובָּריהָ
,
שאין
זו
מכירה
שיתחייב
עליה
,
שנאמר
"וגונב
איש
ומכרו"
(שמ'
כא
,
טז)
-
שיהיה
מוכר
האיש
או
האשה
שגנב.
התועלת
השביעי
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
להטיל
עונש
מות
על
מי
שיקלל
הוריו;
והטיל
בזה
עונש
יותר
גדול
מהעונש
שהטיל
על
הכאת
הוריו.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
התועלת
בעצמו
אשר
בהכאת
ההורים.
ובזה
עוד
תועלת
בדעות
,
וזה
,
כי
זה
יישירנו
להשיג
שהנפש
האנושית
היא
יותר
נכבדת
מהגוף
,
ולזה
היה
העונש
על
הקללה
יותר
חזק
,
כי
היא
דבקה
בנפש.
ואולם
שרשי
זאת
המצוה
הם
שלשה:
השרש
הראשון
הוא
,
שהמקלל
אביו
או
אמו
נסקל
,
שנאמר
"ומקלל
אביו
ואמו
מות
יומת"
(שמ'
כא
,
יז);
וזאת
המיתה
פירש
שהיא
סקילה
,
שנאמר
"אביו
ואמו
קלל
דמיו
בו"
(וי'
כ
,
ט).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשביעי
מסנהדרין
(סו
,
א).
השרש
השני
הוא
,
שאינו
חייב
עד
שיקללם
בשם
מן
השמות
המיוחדים
,
כמו
'יי''
,
'אל'
,
'אלהים'
,
'יה'
,
'שדי'
,
'צבאות';
וזה
מבואר
מהקללות
הכתובות
בתורה
בפרשת
סוטה
(ראה
במ'
ה
,
כא)
,
שהם
בשם
מהשמות
המיוחדים.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשביעי
מסנהדרין
(סו
,
א).
השרש
השלישי
הוא
,
שאם
קללם
אפילו
לאחר
מיתה
-
חייב
,
כי
הנפש
ששבה
אליה
הקללה
היא
קיימת
לאחר
מיתה;
ובזה
גם
כן
יותר
מרוע
התכונה
והעזות.
וכבר
תמצא
שנקרא
'אב'
גם
לאחר
מיתה:
אמר
"כי
התענית
בכל
אשר
התענה
אבי"
(מ"א
ב
,
כו).
כבר
נתבאר
זה
השרש
באחד
עשר
מסנהדרין
(פה
,
ב).
התועלת
השמיני
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
להיות
החובל
בחברו
משלם
ממון
בכל
הצדדין
אשר
הגיע
לו
נזק.
ואם
חבל
בעבדו
הכנעני
-
כאלו
תאמר
,
שהפיל
את
שנו
וסמא
את
עינו
-
ישלחהו
לחפשי.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
מבואר
,
והוא
לסלק
ההזקים
מבין
בני
האדם.
ובה
עוד
תועלת
בדעות
,
במה
שהגביל
שיהיו
דמי
הולדות
לבעל
,
כי
זה
ממה
שיפקח
עינינו
שזרע
הזכר
הוא
הנותן
הצורה
,
והחמר
הוא
מזרע
הנקבה;
ולפי
שההויה
תיוחס
אל
הצורה
,
כי
היא
השרש
,
היו
דמי
הולדות
לבעל.
ואולם
שרשי
זאת
המצוה
הם
שבעה
עשר:
השרש
הראשון
הוא
,
שיתחייב
החובל
בחברו
לשלם
ממון
,
והוא
חמשה
דברים:
נזק
,
שבת
,
רפוי
,
צער
,
בשת.
בנזק
נאמר
"ענוש
יענש
כאשר
ישית
עליו
בעל
האשה"
(שמ'
כא
,
כב)
,
והוא
דמי
הולדות
אשר
העדירם
ממנו;
ואמר
"יד
תחת
יד
רגל
תחת
רגל"
(שם
,
כד)
,
והוא
ממון
,
כמו
שבארנו
בזאת
הפרשה
(בה"פ
שמ'
כא
,
כד
-
כה).
ואמר
בשבת
ורפוי
"רק
שבתו
יתן
ורפא
ירפא"
(שם
,
יט);
ואמר
בבשת
"וקצותה
את
כפה"
(דב'
כה
,
יב)
,
והוא
ממון
,
כמו
שבארנו
(שם).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
פג
,
ב
ואי').
והוא
מבואר
,
כי
במקום
שיקרו
כל
אלו
החמשה
דברים
-
ישלם
כלם;
וכאשר
לא
יקרו
כי
אם
קצתם
-
ישלם
מה
שיקרה
מזה.
כבר
נתבאר
זה
בשמיני
מקמא
(שם)
ובירושלמי
(ב"ק
ח
,
א
[ו
,
ב]).
השרש
השני
הוא
,
שבארבעה
דברים
מאלו
יהיה
בהם
דין
השגגה
ברצון
,
כיון
שיש
לו
פשיעה
-
מה
בה
בזה
,
זולתי
בבשת
,
שלא
יתחייב
עד
שיתכוין
להזיק
או
לבייש
,
שנאמר
"וקרבה
אשת
האחד
להציל
את
אישה
מיד
מכהו
ושלחה
ידה
והחזיקה
במבושיו"
(דב'
כה
,
יא).
וזה
,
שלא
חלקה
התורה
בין
שוגג
למזיד
כי
אם
במכה
נפש
,
שנאמר
"ואשר
לא
צדה"
וגו'
,
"וכי
יזיד
איש
על
רעהו"
(שמ'
כא
,
יג
-
יד);
אבל
בחבלות
יתחייב
לשלם
אעפ"י
שהוא
שוגג
,
כיון
שהוא
פושע;
כמו
הענין
במי
שנתחייב
גלות
,
שהוא
פושע
פשיעה
-
מה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשני
מקמא
(ב"ק
כו
,
א
-
כז
,
א).
השרש
השלישי
הוא
,
שלא
יתחייב
המזיק
בשגגה
אם
היה
הנִזָּק
הוא
הפושע
יותר
בהגעת
הנֵזק
לו.
כאלו
תאמר
,
שזרק
זה
את
האבן
והוציא
הלה
את
ראשו
וקבלה;
או
שנכנס
לרשות
המזיק
שלא
ברשותו
,
והזיקו
בשגגה.
וכן
הענין
אם
היו
שניהם
במדרגה
אחת
מהפשיעה
,
וזה
מבואר
בנפשו
חיובו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בחמישי
מקמא
(ב"ק
מח
,
א
-
ב)
ובשלשה
עשר
מסנהדרין
(ראה
מכות
ח
,
א).
השרש
הרביעי
הוא
,
שהשגגה
שהיא
למטה
מהשגגה
שיתחייב
עליה
גלות
,
כאלו
תאמר
,
שהיא
קרובה
לאונס
―
כגון
שנפל
מן
הגג
ברוח
שאינה
מצויה
והזיק
,
והנה
לו
בזה
שגגה
-
מה
,
והיא
עלייתו
לראש
הגג
במקום
יתכן
שתפילהו
רוח
שאינה
מצויה
,
ואעפ"י
שלא
תקרה
אלא
על
המעט;
וכן
אם
היתה
אבן
מונחת
בחיקו
והכיר
בה
ושכחה
,
או
שלא
הכיר
בה
מעולם
,
ועמד
,
ונפלה
והזיקה
―
הנה
באלו
לא
ישלם
כי
אם
הנזק
לבד
,
כי
התורה
אמרה
"יד
תחת
יד
רגל
תחת
רגל"
(שמ'
כא
,
כד)
-
מכל
מקום
ישלם
הנזק.
ונתבאר
זה
עוד
ממה
שחייבה
התורה
בדמי
ולדות
ולא
זכרה
שם
תשלומין
אחרים
,
להורות
שכבר
יקרה
שיתחייב
בדמי
וולדות
ולא
יתחייב
בארבעה
דברים
הנשארים;
כגון
שנתכוון
לזרוק
שתים
וזרק
ארבע
והזיק
האשה
,
שהיא
שגגה
קרובה
לאונס.
וראוי
היה
להיות
כן;
וזה
,
כי
השוגג
והמזיד
חייבין
באלו
הדברים
,
זולת
הבשת
שלא
יתחייב
בו
כי
אם
המזיד
,
והאנוס
פטור
מכולם
,
כמו
שנתבאר
בשרשים
הכוללים;
ולזה
ראוי
שיהיה
השוגג
הקרוב
לאנוס
חייב
בקצתם
,
ובקצתם
לא.
וראוי
שיהיה
מה
שיתחייב
בו
הוא
הנֵזק
,
כי
הוא
הדבר
היותר
ראוי
לשלם
,
כי
ההזק
בו
הוא
יותר
נגלה;
עם
שהוא
נוהג
גם
בממונו
שהזיק.
וראוי
שלא
יעלם
ממנו
,
שאם
היה
בְּזה
הנֵזק
יד
אחר
,
הוא
פושע
בו
-
הנה
יתחייב
זה
השני.
כאלו
תאמר
,
שהפילו
חברו
מראש
הגג
והזיק;
או
ששם
כלים
או
אדם
אצלו
בעת
שהוא
ישן
,
והזיקם
הישן
בתנועתו
בעת
השינה;
וזה
מבואר
מאד
חיובו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בחמישי
מקמא
(ב"ק
נג
,
ב)
ובירושלמי
בשני
מקמא
(ב"ק
ב
,
ח
[ג
,
א]).
השרש
החמישי
הוא
,
שאלו
החמשה
דברים
שָׁמין
לפי
מקבל
הנזק
,
זולתי
הבשת
,
ששָׁמין
אותו
לפי
מקבל
הנזק
והמזיק.
והמשל
,
שאם
חִסרוֹ
אבר
,
כגון
שקטע
ידו
או
רגלו
-
שמין
כמה
נפחת
ערך
איש
כזה
,
אם
ימָכר
לעבד
,
מפני
חסרון
האבר
ההוא;
וזהו
נזק.
ואחר
זה
משלם
הצער
,
בששמין
כמה
היה
אדם
כזה
נותן
שלא
יחוסר
ממנו
זה
האבר
בזה
האופן
המצער
,
אך
יחוסר
ממנו
בסם
-
מה
,
שלא
יצטער
בו
כי
אם
צער
מועט.
והוא
מבואר
,
שכל
מה
שיהיה
הנִזָּק
יותר
מעונָג
ויותר
עשיר
,
יהיה
ערך
הצער
יותר
רב.
והשֶבת
משערין
לפי
מה
שבִּטלוֹ
ממלאכתו
כל
ימי
חליו
,
לפי
המלאכה
שהוא
יודע
בה
,
אם
לא
חִסרוֹ
אבר;
ואם
חסרו
אבר
,
משערין
לפי
מה
שבטלוֹ
מן
המלאכה
שיוכל
לעשותה
בזולת
האבר
ההוא
כל
ימי
חליו
,
אך
דמי
מלאכת
האבר
ההוא
נכללו
בדמי
האבר
ההוא.
וכן
ידמה
שהרִפּוּי
יהיה
מתחלף
גם
כן
לפי
מעלת
הנחבל
,
כי
כבר
יתחלפו
הרפואות
הלקוחות
-
אם
דרך
הפה
,
אם
מחוץ
-
לפי
מנהג
מקבל
הרפואה
והיותו
ענוג
או
הפך.
והבֹּשת
משערין
לפי
המבייש
והמתבייש.
וזה
,
שאם
היה
המבייש
פחוּת
ונבזה
,
יהיה
הבשת
יותר
גדול
ממה
שיהיה
אם
היה
נכבד.
וכן
אם
היה
המתבייש
נכבד
,
הנה
בשתו
יותר
גדול
ממה
שהיה
אם
היה
נבזה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
פג
,
ב).
השרש
הששי
הוא
,
שאומדין
מה
שהזיק
בו
,
אם
יש
בו
כדי
להזיק
הנזק
ההוא;
שנאמר
"באבן
או
באגרוף"
(שמ'
כא
,
יח)
-
שיש
בו
כדי
להזיק.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
צא
,
א).
השרש
השביעי
הוא
,
שלא
יתחייב
בדיני
אדם
אם
הזיק
חברו
בשהבעיתוֹ
,
או
שצעק
באזנו
וחרשוֹ
-
כיון
שלא
נגע
בו
בדבר
מורגש
,
ואינו
דומה
ל"אבן"
או
ל"אגרוף"
שאמרה
תורה
(שמ'
כא
,
יח).
וכן
אם
ביישו
בדברים
-
פטור
,
שאינו
דומה
למה
שאמרה
תורה
"ושלחה
ידה
והחזיקה
במבושיו"
(דב'
כה
,
יא).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
צא
,
א).
השרש
השמיני
הוא
,
שהנוגף
את
האשה
בכונה
,
ויצאו
ילדיה
ולא
מתה
-
משלם
דמי
הולדות
זולת
מה
שיתחייב
מפני
מה
שהזיק
בגוף
האשה
,
לפי
מה
שקדם
(לעיל
שרשים
א
,
ה
,
ו
,
ז)
,
שנאמר
"ולא
יהיה
אסון
ענוש
יענש
כאשר
ישית
עליו
בעל
האשה"
וגו'
(שמ'
כא
,
כב).
ואם
מתה
-
פטור
מדמי
ולדות
,
שהרי
הוא
חייב
מיתה
אם
היה
מזיד
,
ולא
יתכן
שיתקבצו
בפועל
אחד
בעינו
עונש
המיתה
ועונש
הממון
יחד
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים;
ולזה
אמר
"ואם
אסון
יהיה
ונתת
(בנוסחנו:
ונתתה)
נפש
תחת
נפש"
(שם
,
כג).
ולזה
הוא
מבואר
,
שאעפ"י
שהֵמיתהּ
בשגגה
-
פטור
מדמי
ולדות
,
לפי
שעונש
הפועל
הזה
הוא
אם
חוייב
מיתה
אם
פטור
ממנה
,
ולא
יוכל
להגיע
אל
עונש
הממון.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
פג
,
ב).
השרש
התשיעי
הוא
,
שאם
לא
נתכוון
לאשה
-
אעפ"י
שמתה
,
חייב
בדמי
ולדות
לבעל
,
לפי
שאין
בזה
הפועל
עונש
מיתה
כלל
,
כמו
שקדם
(לעיל
,
תועלת
ד
שרש
ב).
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מב
,
א).
השרש
העשירי
הוא
,
שהעובָּר
הוא
כמו
אבר
מאברי
האשה
,
ולזה
היה
עונש
הנוגף
את
האשה
ויצאו
ילדיה
-
ממון;
שאם
היו
חשובים
לְנפש
,
היה
ראוי
שיהיה
בהם
חיוב
מיתה.
והיה
זה
כן
לפי
שהעובר
הוא
נזון
מהדם
ההווה
בכבד
אמו
,
כמו
הענין
בשאר
אברי
אמו.
כבר
נזכר
זה
השרש
בחמישי
מקמא
(ב"ק
מז
,
א)
ובתשיעי
מסנהדרין
(פ
,
א
-
ב)
ובמקומות
רבים
מהתלמוד
,
והוא
מהשרשים
הכוללים.
השרש
האחד
עשר
הוא
,
שהנזק
והצער
הוא
לאשה;
ודמי
הוְלדות
לבעל
,
כשהיה
לה
בעל
,
כי
התורה
זכתה
לו
בהם.
ואולם
אם
מת
הבעל
יהיו
דמי
הולדות
גם
כן
שלה.
והיה
זה
כן
,
כי
לא
זכתה
התורה
בדמי
הולדות
כי
אם
לבעל
,
לא
ליורשיו
,
כי
אין
האשה
נקנית
להם;
ולפי
שהולדות
הם
כמו
אבר
מאבריה
,
הנה
יהיו
דמי
הולדות
שלה.
והנה
יתבאר
כי
הנזק
והצער
לה
,
לפי
שהתורה
לא
זכתה
לבעל
אלא
בדמי
ולדות
,
שיש
לו
מבוא
בהוייתם
ולא
יחסר
בהפקדם
מגוף
האשה;
ואמנם
מה
שיחסר
מגוף
האשה
בהפקדו
,
ראוי
שיהיה
לאשה
,
וכן
הצער
הוא
לאשה
לזאת
הסבה.
ואולם
השֶבת
הוא
לבעל
,
אם
היו
מעשי
ידיה
שלו.
וכן
הענין
בעבד
עברי
,
כי
מלאכתו
לרבו.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בחמישי
מקמא
(ב"ק
מט
,
א).
ומזה
יתבאר
,
שהכֹּפר
הוא
ליורשי
האשה
אם
הרג
אותה
שור
מועד
,
לא
לבעל.
כבר
נתבאר
זה
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מב
,
ב).
והנה
יתבאר
מאלו
הדברים
,
שהבשת
הוא
שלה;
וכן
יראה
מהתוספתא
בפרק
'שלשה
עשר
אבות
נזיקין'
(ב"ק
ט
,
יד)
ומהמשנה
בששי
מכתובות
(א)
,
כי
החולק
על
זה
הדעת
שם
הוא
יחיד
,
וכן
הענין
בתוספתא
(שם).
ואולם
הרב
המורה
(מש"ת
חובל
ומזיק
ד
,
טו)
נמשך
לדברי
היחיד
,
לפי
שנשאו
ונתנו
האמוראים
להקשות
ולתרץ
על
דעתו;
והנראה
בעיני
,
שאין
כח
במשא
ובמתן
ההוא
לדחות
הדעת
הנזכר
בזה
במקומו
,
והוא
מה
שנתבאר
מזה
בחמישי
מקמא
(ב"ק
מט
,
א)
,
אשר
יחוייב
ממנו
שיהיה
הבשת
שלה.
וזה
,
שאם
היה
צודק
התירוץ
שתרצו
שם
(כתובות
סו
,
א)
―
כשהוקשה
להם
,
האם
מי
שמבייש
עני
בן
טובים
יחוייב
לתת
בשת
לכל
בני
המשפחה
,
ואמרו:
התם
לאו
גופיה
,
אשתו
גופיה
―
היה
מחוייב
שיהיה
הנזק
שלו
,
כיון
שאשתו
היא
גופו
,
או
שיהיה
לו
חלק
בנזק;
וזה
דוחה
מה
שנזכר
מזה
בחמישי
מקמא
(ב"ק
מט
,
א)
ובששי
מכתובות
(סה
,
ב
-
סו
,
א).
ולזה
הנראה
בעיני
,
שאין
הלכה
כדברי
אותו
היחיד
,
כי
לא
נדחה
תלמוד
ערוך
מפני
שנויי
דחיקי
,
כמו
שכתב
רבינו
האיי
ז"ל
(ראה
שם
ברי"ף);
ואם
היה
,
לא
יהיה
זה
מן
התורה
אלא
מתקנת
חכמים.
השרש
השנים
עשר
הוא
,
שהמכה
עין
עבדו
או
אמתו
הכנענים
ושִׁחתהּ
,
או
שיפיל
שן
עבדו
או
אמתו
הדומה
לעין
,
שאינו
חוזר
,
והוא
השן
שאינה
שן
של
חלב
-
חייב
לשלחם
לחפשי.
וכן
הענין
בשאר
האברים
הדומים
לשן
ועין
שהם
ראשי
אברים
וגלויים
,
כמו
ראש
החוטם
וראשי
האזניים
וראשי
אצבעות
הידים
והרגלים
וראש
הערוה
באדם
וראשי
דדים
באשה.
ולפי
שלא
אמר
בהם
'לחפשי
יצא'
,
למדנו
שהם
חסרים
שלוח.
וענין
השלוח
הוא
שיכתוב
להם
שטר
שחרור
,
כמו
שאמר
בשפחה
חרופה
"או
חופשה
לא
נתן
לה"
(וי'
יט
,
כ);
ומשם
למדנו
,
שאין
דינם
דין
המשוחרר
עד
שיגיע
גט
שחרור
לידם.
והוא
מבואר
,
שענין
השחתת
האבר
יֵאמר
על
שני
פנים:
האחד
,
שישחיתנו
מעשות
הדבר
הטבעי
המיוחד
לו;
כאלו
תאמר
,
שסמא
את
עין
עבדו
אלא
שעדיין
העין
קיים
והוא
נזון
והוא
חלק
מהבעל
חיים.
והשני
הוא
,
שישחיתנו
מהיות
חלק
הבעל
חיים
,
כאלו
תאמר
שתמק
עינו
בחורה
(ע"פ
זכ'
יד
,
יב).
ואי
זה
שיהיה
מאלו
הוא
קרוי
'השחתה'.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כד
,
ב
-
כה
,
א).
השרש
השלשה
עשר
הוא
,
שאינו
חייב
לשלחם
חפשי
אם
לא
היו
מיוחדים
לו
ויתכוין
ויכה
בגופם;
שנאמר
"וכי
יכה
איש
את
עין
עבדו"
(שמ'
כא
,
כו)
-
שיהיה
כולו
שלו;
ויכה
עינו
,
שהיא
הכאה
בגופו
,
ויתכוין
לזה.
אבל
אם
זרק
אבן
ונתכון
לזרוק
בכותל
,
והכה
עין
עבדו
או
שסמא
עינו
או
חרש
אזנו
בזולת
הכאה
בגופם
―
כמו
שהכה
באויר
כנגד
עינו
וסמאה
,
כנגד
אזנו
וחרשה
―
או
שלא
היה
העבד
בכללו
שלו
-
לא
יתחייב
לשלח
אותו
חפשי.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כד
,
ב
-
כה
,
א)
ובשמיני
מקמא
(ב"ק
צ
,
א).
השרש
הארבעה
עשר
הוא
,
שהחובל
בעבד
כנעני
שלו
בזולת
זה
האופן
-
פטור;
אפילו
אם
המיתו
בשבט
,
ועמד
יום
או
יומים
-
פטור
,
שהרי
הוא
קנינו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
חבלו
בו
אחרים
,
משלמין
חמשה
דברים
לרבו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
פז
,
א).
השרש
החמשה
עשר
הוא
,
שהמפיל
שן
עבדו
ואחר
כן
סמא
את
עינו
או
חבל
בו
-
יפול
ספק
אם
נתחייב
לו
דמי
עינו
,
לפי
שאינו
עבדו
בעת
ההוא
,
כיון
שהוא
מחוייב
לשלחו
,
או
לא
יתחייב
לו
דמי
עינו
-
כיון
שהוא
מחוסר
גט
שחרור
,
יִדמה
שכבר
יקרא
'עבדו'
,
שאם
אינו
במדרגת
העבד
לא
יצטרך
לו
ממנו
גט
שחרור;
וכיון
שהוא
ספק
-
המוציא
מחברו
עליו
הראיה.
כבר
נזכר
זה
השרש
ברביעי
מגיטין
(מב
,
ב).
השרש
הששה
עשר
הוא
,
שלא
ינהג
דין
היציאה
בשן
ועין
בעבד
ואמה
העבריים
,
כי
אין
גופם
קנוי
לאדון;
אבל
יתחייב
להם
החמשה
דברים
,
לבד
מה
שישבתו
מן
המלאכה
בעת
אשר
מלאכתם
שלו.
ולזה
יהיה
חלק
-
מה
לאדון
בנזק
,
אם
היה
הנזק
בחסרון
אבר
שיִבָּטלוּ
בסבת
חסרונו
מהמלאכה
,
כמו
היד
או
העין
ומה
שידמה
להם.
ודרך
החלוקה
בזה
,
שילקח
במה
שישולם
לעבד
העברי
מאלו
החמשה
דברים
קרקע
,
ויהיה
רבו
אוכל
פירותיו
כל
הזמן
שהיתה
מלאכתו
שלו.
וכן
הדין
בבת
קטנה
,
חבל
בה
האב
או
זולתו
,
כי
מפני
שהאב
שולט
במכירתה
,
הוא
מבואר
שמעשה
ידיה
שלו
,
ולזה
יהיה
לאב
חלק
בנזק
הפוחת
אותו
מכספה
,
והוא
הנזק
אשר
יחוסר
בו
אבר
ישביתה
ממלאכה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(טז
,
א;
כ
,
א)
ובשמיני
מקמא
(ב"ק
פו
,
א
-
פח
,
א).
השרש
השבעה
עשר
הוא
,
שאשת
האדם
או
בניו
,
שחבל
בהם
הוא
או
אחר
-
זוכין
בחמשה
דברים
,
זולת
השֶבת
,
שלא
תזכה
בו
האשה
אם
היו
מעשי
ידיה
לבעל.
וזה
מבואר
בנפשו
,
כי
האב
אינו
שולט
למכור
את
בנו
,
כמו
שבארנו
(תועלות
לפרשת
'משפטים'
,
חלק
ראשון
,
תועלת
ג
שרש
ב).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מקמא
(ב"ק
פז
,
ב).
התועלת
התשיעי
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
להיות
השור
תם
שהמית
את
האדם
-
נסקל;
ואם
המית
את
השור
-
משלם
חצי
נזק
מגופו.
והשור
המוּעד
שהמית
את
האדם
-
נסקל
,
והבעלים
משלמין
את
הכֹּפר;
ואם
המית
שור
-
משלם
נזק
שלם.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר:
לסלק
ההזקים
מבין
האנשים
,
כדי
שישלם
הקבוץ
המדיני.
והיה
השור
תם
שהמית
את
האדם
נסקל
,
כדי
שלא
ימית
אדם
אחר;
והיו
הבעלים
פטורין
מן
הכפר
,
כי
אינם
פושעים
בזה
,
כי
אין
דרך
השור
להמית
האנשים.
ולזה
גם
כן
יהיה
שור
תם
שהזיק
שור
-
בלתי
משלם
כי
אם
חצי
נזק
מגוף
השור
,
לפי
שאין
ראוי
שיענשו
הבעלים
על
זה
ביותר
מהשור
המזיק
,
וזה
מבואר
בנפשו
חיובו.
ואולם
כשהיה
מוּעד
ולא
שמרוֹ
והזיק
,
הרי
הוא
פושע
בזה
,
ולזה
משלם
את
הכפר
,
אם
המית
את
האדם;
ומשלם
נזק
שלם
,
אם
המית
שור
או
בעל
חיים
אחר.
והנה
שרשי
זאת
המצוה
הם
עשרים
ושנים:
השרש
הראשון
הוא
,
ששור
איש
או
אשה
שנגח
איש
או
אשה
מישראל
,
גדולים
או
קטנים
,
או
עבד
כנעני
או
אמה
,
ומת
,
והיה
זה
בדרך
כונה
להזיק
לאדם;
או
שהזיק
בצד
אחר
דומה
לזה
,
כמו
הנגיפה
והבעיטה
והנשיכה
והרביצה
,
כי
הכונה
בהם
להזיק;
ואחד
שור
ואחד
בעל
חיים
אחר
,
שהזיק
במה
שאין
דרכו
להזיק
והמית
את
האדם
-
הרי
הבהמה
נסקלת
בבית
דין
ובעלים
פטורין
מן
הכֹּפר
,
שנאמר
"סקול
יסקל"
(שמ'
כא
,
כח).
ואולם
שאין
הבדל
בזה
בין
שהמית
גדול
או
קטן
או
עבד
כנעני
,
הרי
הוא
מבואר.
ואולם
שצריך
שיהיה
מתכוין
להזיק
לאדם
הוא
מבואר
ממה
שאמר
"כי
יגח
שור
את
איש
או
את
אשה"
(שמ'
כא
,
כח)
-
שיהיה
מתכוין
ליגח
איש
או
אשה.
ולזה
יתבאר
,
שאם
נתכוון
להרוג
את
הבהמה
והרג
את
האדם
-
פטור
ממיתה.
וראוי
היה
להיות
כן
,
כי
לא
נסקל
אלא
לשמירה
,
שלא
ימית
אחרים;
ואין
לירא
מזה
שימית
אחרים
,
שהרי
לא
נתכוון
אלא
לבהמה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
וברביעי
מקמא
(ב"ק
ב
,
ב;
מד
,
א).
השרש
השני
הוא
,
שהשור
שהרג
את
האדם
שהוא
טרפה
אינו
נסקל
,
שנאמר
"והמית
איש
או
אשה"
(שמ'
כא
,
כט)
-
יצא
הטרפה
שכבר
היה
מת
קודם
זה
,
כי
הטרפה
אי
אפשר
שיחיה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מא
,
א).
השרש
השלישי
הוא
,
שהשור
שהרג
שלשה
בני
אדם
בשלשה
ימים
באופן
שיהיה
מוּעד
להריגת
האנשים
,
והועד
בבעליו
בפני
בית
דין
באופן
שיָדעו
כי
שור
נגּח
הוא
,
ולא
שמרוהו
כראוי
-
השור
נסקל
,
והבעלים
משלמין
את
הכפר
ליורשיו
,
אם
היה
ישראל
,
ושלשים
שקלים
לאדון
,
אם
היה
עבד
כנעני
,
שנאמר
"אם
שור
נגח
הוא
מתמול
שלשום
והועד
בבעליו
ולא
ישמרנו...
השור
יסקל
וגם
בעליו
יומת"
(שמ'
כא
,
כט).
והנה
דין
השור
המועד
ודין
החיות
המועדות
מתחלתן
הוא
אחד;
כמו
הארי
והדוב
והנמר
והדומה
להם
,
שהם
מועדים
מתחלתם
להריגת
האנשים.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
וברביעי
מקמא
(ב"ק
טו
,
ב
-
טז
,
ב;
מא
,
א
ואי').
השרש
הרביעי
הוא
,
שהשור
שאין
לו
בעלים
,
שהרג
את
האדם
-
נסקל;
וזה
כי
הוא
מבואר
,
כי
כוָנת
התורה
היתה
בזה
לסלק
ההיזקים
,
ולזה
לא
הִתנה
בשור
הנסקל
שיהיו
לו
בעלים
,
אבל
אמר
"כי
יגח
שור"
(שמ'
כא
,
כח)
,
ולא
אמר
'כי
יגח
שור
איש'
כמו
שאמר
בשור
שהזיק
שור
(ראה
שמ'
כא
,
לה).
ואולם
במוּעד
,
לחייב
את
הכפר
,
הזכיר
שיהיו
לו
בעלים
,
כי
בזולת
זה
לא
יהיה
שם
חיוב
כפר.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מד
,
ב).
ובזה
הביאור
יתבאר
,
שהשור
שנגמר
דינו
לסקילה
,
שנתערב
באחרים
-
כולן
נסקלין;
כי
התורה
חייבה
לסקלו
לסלק
ההזקים
מבין
האנשים
,
וספק
של
תורה
-
הדין
בו
להחמיר
,
כמו
שנתבאר
בשרשים
הכוללים.
אך
אם
לא
נגמר
דינו
-
פטור
,
כי
אין
דרך
לגמור
דינו
מה
שלא
יוכר
השור.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בתשיעי
מסנהדרין
(עט
,
ב
-
פ
,
א).
השרש
החמישי
הוא
,
שהכֹּפר
הוא
כפרה
לְמה
שהיו
הבעלים
חייבין
מיתה
בידי
שמים
,
מפני
שלא
שמרו
בהמתם;
שאם
היתה
בידי
אדם
,
לא
היה
ראוי
שיֵעתק
דינה
אל
הממון;
והרי
אמרה
תורה
"אם
כפר
יושת
עליו"
וגו'
(שמ'
כא
,
ל)
,
וזה
,
כי
דין
עונש
הגוף
ודין
עונש
הממון
מתחלפים
תכלית
החלוף.
הלא
תראה
,
כי
גם
לפטור
מהגלות
הרוצח
בשגגה
,
דקדקה
התורה
(ראה
במ'
לה
,
לב)
שלא
יקחו
כפר
לפטרו
מלנוס
אל
עיר
מקלטו;
כל
שכן
שלא
יוקח
כפר
לפטרו
ממיתת
בית
דין.
כבר
נתבאר
זה
בראשון
מסנהדרין
(טו
,
א
-
ב).
ובהיות
הענין
כן
הוא
מבואר
,
שזאת
המיתה
היא
בידי
שמים
,
והכפר
הוא
בא
לכפרה
עליה.
ולזה
לא
יהיה
דין
זה
הממון
כדין
שאר
ממון
,
שהולכין
בספקו
להקל
על
המשלם
אותו
,
אבל
נלך
בספקו
להחמיר
,
כדי
שתהיה
כפרה
לבעלים.
ומזה
יתבאר
,
שמי
שאינו
ראוי
לכפרה
-
פטור
מלשלם
את
הכופר
,
כמו
החרש
והשוטה
והקטן.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מ
,
א).
ומזה
המקום
יתבאר
,
שמי
שהוא
גורם
למיתת
חברו
,
אעפ"י
שלא
עשה
זה
בידים
,
חייב
מיתה
בידי
שמים;
כאלו
תאמר:
אם
שסה
בו
את
הכלב
,
או
שהשיך
בו
את
הנחש
,
או
שכפתוֹ
והניחוֹ
ומת
ברעב
ובצמא.
ואינו
משלם
כפר
,
כי
גדול
עונו
מנשוא
(ע"פ
בר'
ד
,
יג)
בכפר;
וזה
,
כי
השעור
מהפשיעה
אשר
יכופר
בו
הדם
לבעלים
בכפר
הוא
למטה
מזה.
כבר
התבאר
זה
השרש
בתשיעי
מסנהדרין
(עו
,
ב
-
עז
,
א).
השרש
הששי
הוא
,
שהשור
המוּעד
שמכרוהו
בעליו
-
חזר
לתַמותו
,
שנאמר
"והועד
בבעליו"
(שמ'
כא
,
כט)
,
וזה
לא
הועד
בבעלים
אלו
,
ולזה
אינם
פושעים
בזה
פשיעה
יתחייבו
עליה
כֹּפר.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשני
מקמא
(?
וראה
ב"ק
לט
,
ב
-
מ
,
ב).
השרש
השביעי
הוא
,
שהשור
המוּעד
להמית
בני
אדם
בלא
כונה
להזיק
,
באופן
שאינו
חייב
מיתה
לפי
מה
שבארנו
(לעיל
שרש
א)
-
הנה
הבעלים
חייבים
בכֹפר
או
בשלשים
של
עבד
אם
המית
את
האדם
ולא
שמרוהו
כראוי;
כי
הבעלים
פושעים
על
שלא
שמרוהו
,
כיון
שהוא
מועד
לזה.
והמשל
,
שיהיה
מועד
להרוג
האדם
בהיותו
מתכוין
להרוג
הבהמה
,
רוצה
לומר
,
שכבר
קרה
לו
זה
המקרה
שלשה
פעמים;
או
שהיה
מועד
להתחכך
בכותלים
להנאתו
,
ומדי
התחככו
בהם
יפילם
על
בני
אדם
,
וקרה
לו
שלשה
פעמים.
ואעפ"י
שיש
למספק
שיספק
בזה
ויאמר
,
שזאת
הפשיעה
היא
למטה
מהפשיעה
אשר
לבעלים
בשור
המועד
המזיק
בכונה
,
ועוד
,
שהרי
התורה
לא
זכרה
נתינת
הכפר
אם
לא
כשהשור
יסקל
-
הנה
מפני
שהכפר
הוא
כפרה
,
נשפוט
בספקו
להחמיר
,
כדי
שיהיו
הבעלים
נקיים
מעון.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
ובחמישי
מקמא
(ב"ק
מג
,
ב
-
מד
,
ב;
מח
,
ב).
ומזה
המקום
יתבאר
,
שאם
נכנסה
הבהמה
לרשות
הנִזק
שלא
ברשות
הנִזק
,
ודרסה
על
גבי
תינוק
בדרך
הִלוכהּ
והרגתהו
,
הנה
הבעלים
משלמין
את
הכֹּפר
,
לפי
שהרֶגל
מוּעדת
להזיק
דרך
הלוכה;
וברשות
הנִזק
יתחייב
על
נזקי
הרֶגל
,
כמו
שיתבאר
(תועלות
לפרשת
'משפטים'
חלק
שלישי
,
תועלת
יב
שרש
ב).
והנה
היו
הבעלים
פושעים
בזה
,
מפני
שלא
שמרו
בהמתם
מלהכנס
ברשות
הנזק.
כי
הדבר
ידוע
שהאדם
משים
בביתו
טפו
וכליו
,
והם
מוכנים
להנזק
ברגלי
הבהמה
הנכנסת
שם
בזולת
ידיעתם.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשני
מקמא
(ב"ק
כו
,
א).
השרש
השמיני
הוא
,
שהשור
המועד
שהמית
את
האדם
ברשות
המזיק
יהיו
בעליו
פטורים
מן
הכֹּפר
,
שהרי
לא
היה
לו
רשות
להכנס
שם
,
ולזה
לא
היתה
בזה
פשיעה
לבעלים;
אך
הוא
פושע
בעצמו
,
כי
אין
לבעלים
להעלות
על
דעתם
שתזיק
לאדם
שאינו
מביתם
בביתם.
אך
אם
נתנו
לו
רשות
להכנס
שם
-
הנה
הם
פושעים
אם
לא
שמרוהָ
שלא
תזיקהו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשני
מקמא
(ב"ק
כג
,
א).
השרש
התשיעי
הוא
,
שהכֹּפר
הוא
דמי
הנהרג
לפי
מה
שישפטו
הדיינים
,
שנאמר
"ונתן
פדיון
נפשו
ככל
אשר
יושת
עליו"
(שמ'
כא
,
ל).
וזאת
השיתה
יחוייב
שתהיה
בבית
דין
,
כי
הם
אשר
יש
להם
כח
בזה;
הלא
תראה
כי
גם
בדמי
ולדות
,
שתלה
הענין
בבעל
האשה
,
אמר
"ונתן
בפלילים"
(שמ'
כא
,
כב).
ויתבאר
שהוא
דמי
הנהרג
,
לא
דמי
בעל
השור;
שאם
היה
הענין
כן
,
לא
היה
מתחלף
הערך
בין
שהמית
ישראל
בין
שהמית
עבד
כנעני.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מ
,
א)
ובשלישי
מתוספת
קמא
(?
וראה
תוס'
ב"ק
ד
,
ז).
השרש
העשירי
הוא
,
שהשור
המוּעד
שהמית
,
והיה
השור
של
שותפין
,
הנה
כל
אחד
מהשותפין
יתחייב
בכֹפר
שלם;
כי
לכל
אחד
יש
נפש
ויצטרך
לכפרה
שתהיה
"פדיון
נפשו"
(שמ'
כא
,
ל).
ולא
נתבאר
מלשון
התורה
שיִשלַם
פדיון
נפש
המזיק
בפחות
מכֹּפר
שלם
,
ולזה
יְשלם
כל
אחד
כפר
שלם
,
כי
מפני
שהכפר
הוא
לכפרה
נלך
בספקו
להחמיר.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מ
,
א).
השרש
האחד
עשר
הוא
,
שכבר
יֵראה
מלשון
התורה
שיהיו
בענין
העדת
השור
תנאים
-
מצד
הזמן
ומצד
הדבר
הנִזק
ומצד
זמני
ההעדה
בבעליו
בבית
דין.
והנה
מה
שהוא
מצד
הזמן
הוא
,
שכבר
יראה
ממה
שדקדקה
התורה
בנגיחות
השור
,
שיהיו
בשלשה
ימים
רצופים;
כי
שור
שהוא
מועד
להזיק
בזמן
-
מה
,
אינו
מועד
להזיק
בזולתו.
והמשל
,
שאם
נגח
שלשה
ימים
זה
אחר
זה
,
הרי
הוא
מועד
לכל
הימים;
וכן
אם
נגח
בשלש
שבתות
זה
אחר
זה
,
הרי
הוא
מועד
ליום
השבת
לבד;
וכן
אם
נגח
מעשרה
ימים
לעשרה
ימים
,
כי
ידמה
שכבר
משלה
בשור
ההוא
ליחה
-
מה
תביאהו
להזיק
,
תתעורר
בזמן
ההוא
לבד.
ואולם
מה
שהוא
מצד
הנושא
הוא
,
שכבר
יִדמה
מלשון
התורה
גם
כן
,
שמוּעד
למין
-
מה
אינו
מועד
לזולת
המין
ההוא;
כאלו
תאמר
,
שהמועד
לאדם
אינו
מועד
לבהמה
,
ומועד
לשור
אינו
מועד
לחמור.
ולזה
זכרה
התורה
במוּעד
ובתָם
נגיחה
במין
אחד;
רוצה
לומר
,
שבשור
שהמית
האדם
זכרה
נגיחת
האדם
במועד
ובתם
,
וכן
הענין
בשור
שהזיק
שור;
ולזה
ידמה
,
שהמועד
למין
אחד
אינו
מועד
לשאר
המינין.
ואולם
אם
נגח
שור
חמור
וגמל
-
הרי
הוא
מועד
לכל
המינין
,
כמו
שהמועד
לשלשה
ימים
רצופים
הוא
מועד
לכל
אחד
מימי
השבוע.
ובזה
האופן
יתבאר
גם
כן
,
שמועד
לנזקים
אינו
מועד
למיתה
,
ושהמועד
ליגח
אינו
מועד
ליגוף
או
לנשוך
או
לרבץ
או
לבעוט.
ומזה
יתבאר
,
שהמועד
לקרן
ימין
אינו
מועד
לקרן
שמאל.
כבר
נתבאר
זה
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מה
,
ב).
ואולם
מה
שהוא
מצד
זמני
ההעדה
בבעלים
,
כי
יראה
מלשון
התורה
באופן
-
מה
,
שיצטרך
שתהיה
ההעדה
בבעלים
בשלשה
ימים
,
שנאמר
"או
נודע
כי
שור
נגח
הוא
מתמול
שלשום"
(שמ'
כא
,
לו)
,
והוא
אפשר
ששב
אמרו
"מתמול
שלשום"
אל
ההודעה;
והוא
אפשר
גם
כן
שיהיה
שב
אל
הנגיחות
לבד.
ולזה
יהיה
זה
התנאי
ספק
,
ובממון
נשפוט
בו
להקל.
כבר
נתבאר
זה
בשני
מקמא
(ב"ק
כד
,
א).
ובכֹּפר
נשפוט
בו
להחמיר;
רוצה
לומר
,
שכבר
נשפטהו
למוּעד
,
אעפ"י
שהעידו
העדים
שלשת
העדֻיות
ביום
אחד;
לפי
מה
שיראה
לי
מרביעי
מקמא
(ב"ק
מא
,
א).
וידמה
גם
כן
,
שבמה
שדקדקנו
בתנאי
הזמן
והנושא
נשפוט
להחמיר
בענין
הכֹּפר
,
כי
יש
לאומר
שיאמר
שלא
אמרה
התורה
"מתמול
שלשום"
אם
לא
לתנאי
שלא
תהיינה
הנגיחות
יחד
,
כי
אז
לא
יהיה
מוּעד;
ולזה
אמר
"מתמול
שלשום"
-
להורות
שצריך
שתהיינה
הנגיחות
זו
אחר
זו
,
כי
השלשה
ימים
לא
יתכן
שיהיו
יחד.
וכזה
נאמר
,
שכבר
יתכן
שנאמר
בשור
המועד
להריגת
הבהמה
שהוא
מועד
להרוג
האדם
,
שנאמר
"ואם
שור
נגח
הוא
מתמול
שלשום"
(שמ'
כא
,
כט)
,
ו"שור
נגח"
קרינא
ביה.
וכן
אם
הוא
מועד
לחבול
באנשים
חבל
של
סכנה
,
אפשר
שיקרא
גם
כן
"שור
נגח"
,
ויתחייבו
בכל
זה
הבעלים
כֹּפר
מִספק
,
שהרי
הם
פושעים
בשלא
שמרוהו
כראוי
אחר
שכבר
ידעו
בו
שהוא
"שור
נגח"
באחד
מאלו
הפנים.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מא
,
א).
ומזה
המקום
יסור
הספק
,
איך
יתכן
שיבא
לתשלומי
כפר
שור
שהרג
את
האדם
,
כיון
שהוא
נסקל
בהריגה
הראשונה
שהרג.
וכבר
יקרה
זה
גם
כן
כשהרג
בני
אדם
טרפה
,
שהרי
אני
קורא
בו
"שור
נגח";
כשהיו
העדים
מכירים
בעל
השור
ואינם
מכירים
את
השור
,
אך
הם
מכירים
מתנועותיו
ומראהו
ותארו
בראותם
זה
מרחוק
,
ששור
אחד
הוא
שנגח
שלשת
הנגיחות
,
וזה
יביא
בעל
השור
אל
שיחוייב
לשמור
כל
השורים
אשר
לו
שם
,
וכשלא
שמרם
כולם
הוא
פושע.
כבר
נתבאר
זה
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מא
,
א).
ואין
ספק
שאם
חזר
בו
השור
מנגיחת
מה
שהוא
מועד
לו
-
הרי
הוא
תם
,
שלא
יאמר
בו
"שור
נגח
הוא"
אבל
יאמר
שכבר
היה
'שור
נגח'.
וזה
יתבאר
שיהיו
התינוקות
ממששים
בו
,
ואינו
מזיק
הדבר
שהוא
מועד
לו
בעת
שהוא
מועד
לו.
כבר
התבאר
זה
בשני
מקמא
(ב"ק
כג
,
ב
-
כד
,
א).
השרש
השנים
עשר
הוא
,
שהשור
הטרפה
אינו
נסקל
,
וכן
אם
היה
של
אדם
טרפה;
וזה
,
כי
הסקילה
היא
להמית
החי
,
וזה
הוא
חשוב
כמת;
וכבר
נאמר
בבעליו
"וגם
בעליו
יומת"
-
יצא
זה
שהוא
חשוב
כמת.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בתשיעי
מסנהדרין
(עח
,
א).
ויראה
לי
,
שאין
ראוי
לבעלים
לגדלו
בתוך
ביתם
,
שנאמר
"ולא
תשים
דמים
בביתך"
(דב'
כב
,
ח);
אך
ישחטוהו
או
ישמרוהו
שמירה
מעולה
מאד
באופן
שלא
יוכל
להזיק.
השרש
השלשה
עשר
הוא
,
שאין
גומרין
דינו
של
שור
אלא
בפני
בעליו
,
אם
היו
לו
בעלים;
וזה
,
כי
התורה
אמרה
כי
ההעדה
בבית
דין
תהיה
בפני
בעליו
,
שנאמר
"והועד
בבעליו"
(שמ'
כא
,
כט).
ועוד
,
שהוא
ראוי
שיהיה
בעל
השור
עומד
על
שורו
לטעון
מה
שאפשר
לו
לזכות
להציל
ממונו
,
שלא
יענש
בלא
משפט.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
מה
,
א).
השרש
הארבעה
עשר
הוא
,
שהאוכל
מהשור
שנגמר
דינו
לסקילה
,
אעפ"י
ששחטו
-
לוקה
,
שנאמר
"לא
יאכל
את
בשרו"
(שמ'
כא
,
כח).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשני
מפסחים
(כב
,
ב).
ומזה
יתבאר
שהוא
אסור
בהנאה
,
כי
האכילה
היא
אחד
ממיני
ההנאה
,
ואין
הבדל
בזה
בין
בשרו
ועורו
וקרניו
ושאר
חלקיו
,
כי
לא
הזיק
בבשרו
יותר
ממה
שהזיק
באלו.
השרש
החמשה
עשר
הוא
,
שהשור
שנגח
את
האשה
ויצאו
ילדיה
-
פטור
מדמי
ולדות;
וזה
,
כי
התורה
בארה
בענין
הכֹּפר
,
שהוא
יהיה
בקטנים
ובגדולים
שהם
שלימי
ההויה
,
ולזה
לא
ימשך
זה
הדין
בעובָּרים
,
כי
לא
הגיע
להם
שלמותם
בהויה
עדיין.
כבר
נתבאר
זה
בשמיני
מקמא
(ב"ק
פז
,
א).
ומזה
יתבאר
,
ששור
שחבל
באדם
-
משלם
נזק
של
האבר
שהזיק
ממנו
,
הוא
שלם
ההויה.
וזה
יתבאר
גם
כן
מצד
אחר
,
וזה
,
כי
במקום
שהוא
יותר
בלתי
ראוי
שיערך
בממון
חייבה
התורה
לשלם
כֹּפר
,
והוא
כשהמית
האדם;
ולזה
הוא
מבואר
,
כי
במקום
שהוא
יותר
ראוי
לשלם
ממון
,
והוא
כשהזיק
באבר
אחד
מאברי
האדם
,
יחוייב
מהתורה
לשלם
ממון.
והוא
מבואר
,
שמה
שיתבאר
מזה
מחיוב
נזקי
שור
באדם
הוא
שִלוּם
הנזק
,
לא
הארבעה
דברים
הנשארים
שיתחייב
בהם
אדם
שהזיק
באדם.
והוא
מבואר
,
שהנזק
הזה
דינו
דין
הממון
,
לא
דין
הכֹּפר
,
כי
גם
באדם
שהזיק
באדם
לא
יהיה
דינו
כי
אם
דין
הממון.
וגם
כן
הנה
בין
בכונה
בין
שלא
בכונה
,
כי
לא
הבדיל
בין
אדם
לשור
כי
אם
במיתה.
כמו
ששור
שהזיק
שור
לא
יתחלף
בו
דין
החבל
לדין
המיתה
-
רוצה
לומר
,
כי
בכל
אחד
מהם
ישלם
נזק
,
כמו
שיתבאר
(להלן
שרש
יח)
-
כן
הענין
בשור
שחבל
באדם;
אבל
בארה
התורה
שִלומי
נזק
בהמתת
האדם
,
וממנו
נלמד
זה
הדין
בחבלו
בו
מקל
וחמר.
ואולם
לא
נתחייב
תם
בחצי
נזק
,
לפי
שהוא
נסקל
ואי
אפשר
להשתלם
חצי
נזק
מגופו;
אך
בחבלות
,
שאינו
נסקל
,
ישלם
מגופו
חצי
נזק.
ולזה
לא
זכרה
התורה
דיני
השור
בחבלות
האדם
כמו
שזכרה
זה
באדם
שהזיק
לאדם
,
כי
אין
הבדל
בו
בין
המיתה
לנזקין
בחיוב
שִלוּם
הנזק.
והוא
מבואר
,
שאין
הבדל
בחבלות
השור
בין
שהוא
בכונה
ובין
שהזיק
שלא
בכונה
,
שהרי
האדם
חייב
בנזקי
בורו
אעפ"י
שאי
אפשר
בו
כונה
להזיק;
ואולם
בהמתת
האדם
חוייב
שתהיה
בכונה
,
לפי
שהשור
נסקל.
וזה
גם
כן
נלמוד
אותו
מאדם
שהזיק
באדם
,
שלא
זכרה
בו
התורה
כונה
כי
אם
בהמתה
,
לא
בנזקין.
כבר
נתבאר
זה
בשלישי
מקמא
(ב"ק
לג
,
א).
וראוי
שתדע
,
שאם
נגח
השור
המועד
שפחה
כנענית
ויצאו
ילדיה
-
משלם
דמי
ולדות
לאדון
,
כי
כספו
הם
וכאלו
הזיק
ממונו;
למה
זה
דומה?
לשורו
שנגח
פרתו
של
חברו
ויצאו
עוברין
שבמעיה.
כבר
נתבאר
זה
בחמישי
מקמא
(ב"ק
מט
,
א).
השרש
הששה
עשר
הוא
,
שהשור
אינו
מועד
לנזקין
שהביאוהו
האנשים
להזיק
―
כמו
הענין
בשור
האצטדין
,
רוצה
לומר
,
שלמדוהו
לשחק
עם
שור
אחר
―
שנאמר
"כי
יגח"
(שמ'
כא
,
כח)
,
"כי
יגוף"
(שם
,
לה)
-
שיעשה
זה
מעצמו
,
לא
שיגיחוהו
או
שיגיפוהו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
הרג
את
האדם
בזה
האופן
-
אינו
נסקל.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
לט
,
א).
ואולם
אם
היה
לו
בעל
חיים
אשר
הוא
מוכן
להזיק
כמעט
הערה
יעירוהו
האנשים
,
שאינם
נמלטים
ממנה
―
כמו
הענין
בקצת
הכלבים
אשר
ישוסו
בשמעם
קצת
אותיות
השריקה
,
אעפ"י
שאין
כונת
מוציאי
האותיות
ההם
מפיהם
שיעוררו
אותו
להזיק
―
הנה
אין
דינו
דין
שור
האצטדין.
כבר
נתבאר
זה
בשני
מקמא
(ב"ק
כד
,
ב).
השרש
השבעה
עשר
הוא
,
שהשור
שבעליו
פטורין
אם
הזיקו
,
כמו
הענין
בשור
של
חרש
,
שוטה
וקטן
,
אם
הזיק
-
פטור
מלשלם;
לא
יהיה
ממונם
חמור
מגופם.
וזה
,
כי
לא
יתחייב
האדם
בנזקי
ממונו
שהזיק
אלא
מפני
שהוא
פושע
בשמירתו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
לט
,
א).
השרש
השמנה
עשר
הוא
,
ששור
תם
של
איש
או
אשה
,
שהמית
את
שור
רעהו
או
הזיקו
בנגיפה
או
נגיחה
או
רביצה
או
בעיטה
או
נשיכה
,
הנה
הבעלים
משלמין
חצי
מה
שהוזק
בסבת
ההמתה
או
החבלה
מגוף
השור
המזיק
,
היה
שוה
מעט
או
הרבה
,
שנאמר
"כי
יגוף
שור
איש
את
שור
רעהו"
וגו'
(שמ'
כא
,
לה).
ואחד
שור
ואחד
שאר
בעלי
חיים
שיזיקו
באופן
שאין
דרכם
להזיק
,
ואחד
שהמיתו
או
חבלו
,
כי
הכונה
כלה
היא
להסיר
הנזקים
מבין
האנשים.
והוא
מבואר
,
כי
נכלל
מה
שפחתתו
המיתה
יהיה
נכלל
שכר
הוצאת
הנבלה
מהמקום
שהפילהּ
בו
,
אם
היתה
במקום
עמוק
ויצטרך
לשכור
אנשים
להוציאה
משם;
ובכלל
,
הנה
שכר
הטורח
בהבאתה
למקום
אפשר
שתמָּכר
בו
,
ראוי
שיגרע
מדמי
הנבלה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקמא
(ב"ק
יא
,
א).
וממה
שזכרנו
שהתם
משלם
חצי
נזק
מגופו
,
יתבאר
שיש
לאיש
הנִזק
שותפות
בשור
ההוא
,
ויתחייב
בנזקין
שיזיק
אחר
זה
לפי
החלק
שיהיה
לו
בו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מקמא
(ב"ק
לו
,
א
-
ב).
השרש
התשעה
עשר
הוא
,
שהשור
לא
יתחייב
בנזקין
כשהזיק
ברשות
המזיק;
כי
אין
לבעלים
פשיעה
בזה
,
כיון
שהכניס
הנִזק
שורו
או
כליו
שם
שלא
ברשות
בעלים.
וכבר
יתבאר
לך
אמתת
זה
,
כי
התורה
דקדקה
בנזקי
שן
ורגל
שיהיה
הֶזיקם
ברשות
הנִזק
,
כי
אז
בעל
הפירות
הוא
בלתי
פושע
בזה.
ואולם
ברשות
הרבים
יהיה
פטור
,
כי
דרך
הבהמות
ללכת
ברשות
הרבים
,
ואין
דרך
האנשים
להניח
כליהם
או
פירותיהם
ברשות
הרבים;
ולזה
יהיה
הנִזק
הוא
הפושע
בזה
,
לא
המזיק.
ומזה
יתבאר
,
שעל
נזקי
קרן
והדומה
לו
יתחיייב
ברשות
הרבים;
וכל
שכן
,
אם
הזיק
ברשות
הנִזק.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקמא
(ב"ק
ט
,
ב;
יג
,
ב).
השרש
העשרים
הוא
,
שהשור
המועד
ששמרוֹ
בעליו
כראוי
ויצא
והזיק
-
הבעלים
פטורין
,
שנאמר
"ולא
ישמרנו
בעליו"
(שמ'
כא
,
לו)
,
והרי
שמרוֹ;
ואם
לא
שמרו
כראוי
,
הבעלים
משלמין
נזק
שלם
מן
המטלטלין
או
מעדית
שבקרקעות
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים
,
שנאמר
"שלם
ישלם
שור
תחת
השור"
(שם).
והנה
השמירה
כראוי
תהיה
אם
קשרוֹ
בעליו
במוסֵרה
ונעל
בפניו
בדלת
שיכול
לעמוד
ברוח
מצויה;
כי
כשהיה
הענין
בזה
התואר
,
אין
בו
אפשרות
לפי
הנהוג
לצאת
ולהזיק
,
אם
לא
היתה
לו
שם
סבה
תחייבהו
לצאת
-
כמו
שהניחוֹ
שם
בחמה
,
או
שהניחו
בזולת
מאכל
ומשקה
והיה
רעב
וצמא
,
או
שמסרה
לחרש
שוטה
וקטן
שאינם
בני
דעת
-
כי
אז
הבעלים
פושעים
כאִלו
לא
שמרוהו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
ובששי
מקמא
(ב"ק
מה
,
ב;
נה
,
ב).
והנה
יתבאר
שאלו
התשלומין
הם
אם
כסף
אם
שוה
כסף
מהמטלטלין
או
ממיטב
הקרקעות;
שהרי
בארה
התורה
בבור
,
שהבעלים
משלמין
כסף
בשווי
הדבר
הנִזק
,
שנאמר
"כסף
ישיב
לבעליו"
(שמ'
כא
,
לד)
,
וכל
שכן
שיתחייב
בזה
בנזקי
השור
,
שדרכו
לילך
ולהזיק
וכונתו
להזיק.
ולזה
הוא
מבואר
,
שמה
שאמרה
התורה
בשור
מועד
"שלם
ישלם
שור
תחת
השור"
(שם
,
לו)
,
הרצון
בו:
שווי
מה
שהזיק
,
לא
שיפטר
בשור
שהזיק
אם
הזיק
יותר
מכדי
דמיו;
ולא
שיתן
שור
שוה
מנֶה
אם
הזיק
שור
שוה
עשרים
דנרים.
והנה
יתבאר
ממה
שנאמר
בבור
,
שכסף
הוא
כשוה
כסף;
וכל
שכן
שיהיה
שוה
כסף
ככסף
,
כי
אין
ערך
הכסף
מצד
עצמו
,
כי
אם
מצד
הסכמת
האנשים
בו.
והנה
השוה
כסף
שהוא
ככסף
הם
המטלטלין
,
שאפשר
לו
להעתיקם
בכל
מקום
שירצה
או
למכרם
,
לא
הקרקעות
―
אלא
אם
היו
עדית
שיקפצו
עליהם
האנשים
לקנותם
לחשיבותם
,
כי
אי
אפשר
לו
להעתיקם.
וזה
שורש
כולל
לכל
התשלומין
הנזכרים
בתורה
,
זולת
תשלומי
המלוה
,
שהתורה
נתנה
הבחירה
בזה
ללוה
,
שנאמר
"בחוץ
תעמוד
והאיש
אשר
אתה
נושה
בו
יוציא
אליך
את
העבוט
החוצה"
(דב'
כד
,
יא).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקמא
(ב"ק
ז
,
א
-
ח
,
א;
ט
,
א;
יד
,
ב).
השרש
העשרים
ואחד
הוא
,
שהשור
שנגח
שור
מי
שאינו
"שור
רעהו"
(שמ'
כא
,
לה)
-
פטור
,
כגון
שהיה
השור
הנִזק
של
הֶקדש;
וכן
אם
היה
השור
המזיק
של
הֶקדש
והנִזק
של
הדיוט
,
שאין
אני
קורא
בו
"שור
רעהו".
אך
אם
היה
בו
חלק
לרעהו
וחלק
להקדש
,
הנה
יהיה
חלק
ההדיוט
בגדר
החיוב
,
אם
הזיק
או
הוזק.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
וברביעי
מקמא
(ב"ק
ט
,
ב;
יג
,
א;
לז
,
ב).
השרש
העשרים
ושנים
הוא
,
שאין
הבדל
בנזק
השור
בין
שהזיק
בעל
חיים
או
שבר
את
הכלים
,
ובין
שהמית
הבעל
חיים
או
שחבל
בו
,
כשיהיה
זה
באופן
שיהיה
בו
פשיעה
לבעל
השור
,
רוצה
לומר:
כשהיו
הכלים
במקום
שדרך
האנשים
להניח
שם
כליהם.
וזה
מבואר
מאד
,
כי
כונת
התורה
בזה
היא
לסלק
ההזקים
כלם
מבין
האנשים.
והנה
ישלם
נזק
הכלי
בשיָשׁוּמוּ
כמה
היה
שוה
קודם
שבירתו
וכמה
הוא
שוה
אחר
שבירתו;
כמו
הענין
בהמתתו
הבעל
חיים
,
שישומו
מה
שפחתתו
זאת
המיתה
מדמיו.
כבר
נתבאר
זה
בראשון
ובחמישי
מקמא
(יא
,
א;
טז
,
א;
מז
,
א
-
ב).
ומזה
יתבאר
,
שאם
חבל
הבעל
חיים
וכָחַש
אחר
זה
מחמת
מכה
-
משלם
לו
המזיק
מן
הכחש
ההוא
לפי
משפטו
,
רוצה
לומר
,
שאם
היה
תם
,
משלם
חצי
הנזק
ההוא
מגופו
,
ואם
היה
מועד
-
נזק
שלם.
וזה
,
שהכחש
ההוא
היתה
סבתו
המכה
בעצמות.
ואי
אפשר
לאומֵר
שיאמר
,
שכבר
היה
אפשר
לו
לשחטה
או
למכרה
תכף
,
קודם
שתִכחש
יותר
-
כי
לא
היה
אפשר
לו
זה
קודם
שיראה
לדיינין
זה
הנזק
וישפטו
ביניהם.
ואולם
במיתה
היה
פחת
הנבלה
על
הנִזק
,
שכבר
היה
בידו
למכרה
תכף
קודם
שתתעפש
,
כי
אין
צריך
שיראה
הנבלה
לדיינים
אחר
שכבר
נתבאר
ענין
המתת
זה
הבעל
חיים
בסבת
נגיחת
השור
ההוא;
כי
שעור
ההמתה
לא
יתחלף
בפחות
וביתר
כמו
הענין
בחבל
,
ולזה
לא
יתחייב
פחת
הנבלה
מזאת
ההמתה
בעצמות.
וכן
מה
שיתחייב
במקרה
מההפסד
בעבור
המכה
,
לא
יתחייב
בו
המזיק;
והמשל
,
שהשמין
ופִטם
הנִזק
השור
הנחבל
,
ויודע
שלולי
המכה
ההיא
משביח
יותר
מזה
השִעור
שעור
רב
,
אם
פטמוהו
בזה
האופן
-
לא
יתחייב
המזיק
כי
אם
במה
שפחתתו
המכה
בזולת
פטומו
הבהמה;
ולפי
שזה
אי
אפשר
שיוָדע
,
הנה
ישלם
מה
שפחתתו
המכה
בעת
החבל.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מקמא
(ב"ק
לד
,
א).