תנ"ך - וכי־יפתח איש בור או כי־יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל־שמה שור או חמור:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר: (שמות פרק כא פסוק לג)

טקסט וניקוד:

וְכִי־יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי־יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל־שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר: (שמות פרק כא פסוק לג)

טקסט בלבד:

וכי־יפתח איש בור או כי־יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל־שמה שור או חמור: (שמות פרק כא פסוק לג)

תיקון קוראים:

וכי־יפתח איש בור או כי־יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל־שמה שור או חמור: (שמות פרק כא פסוק לג)

תרגום אונקלוס:
וַאֲרֵי יִפתַּח גְּבַר גּוּב אוֹ אֲרֵי יִכרֵי גְבַר גּוּב וְלָא יְכַסֵינֵיהּ וְיִפּוֹל תַּמָן תּוֹרָא אוֹ חֲמָרָא :

עין המסורה:
וכי - י"א בפרשה: ראה לעיל , ז.

מסורה קטנה:
בר - ל' חס'.

רש"י:
וכי יפתח איש בור - שהיה מכוסה וגילהו. או כי יכרה - למה נאמר? אם על הפתיחה חייב , על הכרייה לא כל שכן!? אלא להביא כורה אחר כורה , שחייב (ראה ב"ק נא , א). ולא יכסנו - הא אם כסהו , פטור (ראה ב"ק נ , א); ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב. שור או חמור - הוא הדין לכל בהמה , שבכל מקום שנאמר "שור או חמור" אנו למדין אותו 'שור' 'שור' משבת , שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך" (שמ' כג , יב) - מה להלן כל בהמה וחיה כשור , שהרי נאמר במקום אחר "וכל בהמתך" וגו' (דב' ה , יד) , אף כאן כל בהמה וחיה כשור (ראה ב"ק נד , ב); ולמה נאמר שור וחמור? שור - ולא אדם , חמור - ולא כלים (ראה ב"ק נג , ב).

רשב"ם:
כי יפתח איש בור - שהוא עמוק , ונגמרה מלאכתו כבר , ופשע ולא כיסהו. או אפילו כי יכרה איש בור , ולא יכסנו בכל יום לעתותי ערב בצאתו ממלאכתו , לפי שעדיין למחר צריך ליכנס בו ולחפור עוד , וטורח הוא לו לכסותו בכל יום - אעפ"י כן חייב הוא.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
וכי יפתח איש בור - שכבר כרהו אחֵר , או יִכְרנו הוא מבתחילה. וקדמונינו אמרו (ראה ב"ק נ , ב) , ששיעורו עשרה טפחים. שור או חמור - או כל בהמה; והזכיר אלה שניהם , כי הם נמצאים יותר.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
וכי יפתח איש בור - שהוא כרוי. והזכיר זה , כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם , שלא לצורך אדם; ועוד , כי יזיק בעל הבהמה.

ר' יוסף בכור שור:
ונפל שמה שור או חמור: שור - ולא אדם (ראה ב"ק כח , ב); דאדם בן דעת הוא , ואיבעי ליה לעיוני ומיזל (ראה שם כז , ב) , ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה אם נפל. חמור - ולא כלים (ראה שם) , דאין דרך כלים לילך בלא שמירת האדם , והיה לו לשמרם; ומדלא שמרם , איהו הוא אפסיד אנפשיה. ומיהו בנזקי אדם חייב , דנזק שייך אפילו בבור שאין בו אלא טפח או טפחיים , דליכא למימר ביה דמבעי ליה לעיוני ומיזל , דאין כל הדרך לקוט במלקט ורהיטני (ראה שבת צז , א); וכיון דמחייב בנזק , לא פליג רחמנא , ואפילו בבור עשרה מחייב בנזק (ראה משנה ב"ק ה , ה).

רלב"ג - ביאור הפרשה:
וכי יפתח איש בור שהיה מכוסה כראוי (ראה ב"ק מט , ב; מש"ת נזקי ממון יב , ד) , או כי יכרה איש בור ולא יכסנו כראוי (ראה משנה ב"ק ה , ו) , ונפל שמה שור או חמור או אחד משאר בעלי חיים (ראה שם , ז) - בעל הבור ישלם ההיזק שבא בבעל חיים ההוא מצד הבור , כסף ישיב לבעליו בשעור ההיזק ההוא. והמת יהיה לו - רוצה לומר: לנִּזק , כי זה מן הראוי; רוצה לומר , שלא ישלם בעל הבור אלא ההיזק שנתחדש בסבת הבור; ולזה יהיה אמרו והמת יהיה לו שב אל הנִזק , לא אל המזיק (ראה ב"ק י , ב). וראוי היה להיות כן , שאם אתה אומר שתהיה הנבלה למזיק , הנה יקרה מזה שתפָּסד הנבלה: כי המזיק לא ירצה להחזיק בה , כדי שלא יחייב עצמו בתשלומי הנזק ההוא עד יוברר הדבר על פי עדים ויחתך הדין על יד בית דין; והבעלים לא יחזיקו בה , לפי שאינה שלהם. ולזה היה מהיושר התוריי , שתהיה הנבלה לנִזק והוא ישתדל למכרה באופן שלא תפסד , אלא שבעל הבור חייב להוציא לו משם הנבלה; רוצה לומר , שהוא יפרע שכר ההוצאה ההיא , כי הוא גרם לו זה הנזק גם כן (ראה ב"ק יא , א). והוא מבואר , שהאיש והאשה שוים בזה הדין , שנאמר: בעל הבור (מכיל' משפטים נזיקין ו). ובכלל , הנה אין סבה תפטר בה האשה מתשלומי אלו הנזקים , ואולם דבר הכתוב בהווה. ובכלל , הנה הכונה היתה לסלק ההזקים , באופן שלא יבא נזק מהאדם לחברו. ואמנם הקטן והשוטה והחרש לא ינהג בהם זה הדין , כי אינם בני דעת; ולזה כיונה התורה באמרה וכי יפתח איש - להוציא את הקטן , לפי שאינו בן דעת לפי הנהוג , וכן הענין בחרש והשוטה (ראה ב"ק ט , ב; מכשב"י משפטים כא , לג) . וראוי שתדע , שזה הדין לא ינהג אלא במקום שהיה רשות לבעל חיים ההוא להלוך , כמו רשות בעליו ורשות הרבים ומה שידמה לו בזה הענין (ראה משנה ב"ק ה , ה) , שנאמר: ונפל שמה שור או חמור - שיפול בדרך נפילה; והנה , אין דרך שיכנסו השור והחמור של אדם בבית חברו; ועוד , שאין לו אשם על זה. והנה יתחייב על הבור שהוא ברשות הרבים , אעפ"י שאינו שלו , לפי שלא היה לו רשות להמציא שם ההיזקים (ראה ב"ק כט , ב). ואם חפר ברשותו , והפקיר אחר זה רשותו ולא הפקיר בורו , הנה יתחייב בנזקים ההם , לפי שהוא בעל הבור; ובכלל , איך שהיה שיהיה הוא בעל הבור , הנה הוא חייב בנזקי הבור , שנאמר: בעל הבור ישלם. ואולם אם הפקיר רשותו ובורו , לא ישאר בכאן צד יתחייב בעבורו בנזקי הבור: לפי שלא יתחייב על החפירה , שכבר חפר בשלו , ואינו גם כן בעל הבור (ראה ב"ק מט , ב - נ , א; מש"ת נזקי ממון יב , ב). וכבר יתבאר לך שהוא יתחייב על חפירתו בור ברשות הרבים , אעפ"י שאינו שלו , שנאמר: וכי יפתח איש בור - מגיד לך שעל פתיחתו אותו חייב; ומפני זה יקרֵא 'בעל הבור' , כי הוא המציא התקלה ההיא. ואינו חייב על נזקי הבור שאינו שלו אלא אם המציא התקלה ההיא מדעתו , כאלו תאמר , שפתח הבור או חפר אותו; אבל אם היה אנוס בהמצאתו אותו - פטור , כמו שנתקל ונשברה כדו ברשות הרבים (ראה משנה ב"ק ג , ה). וראוי שתדע , שדין הבור ודין שאר התקלות הדומות לו הוא אחד; כאלו תאמר , שהניח אבן ברשות הרבים ונתקל בה הבעל חיים בהליכתו (ראה ב"ק ג , א). ואחד שור וחמור ושאר בעל חיים , ואמנם דבר הכתוב בהווה (ראה משנה ב"ק ה , ז). וראוי שתדע , שלא יתחייב על מיתת שור וחמור אם לא היתה נפילתם לפי הנהוג; רוצה לומר , שאם היו קטנים או שוטים או סומים - יתחייב בעל הבור על נפילתם , לפי שאין דרכם להתבונן בדרך , אם יש שם מכשול אם לא; ואולם אם היו גדולים ופקחים , הנה הוא פטור , לפי שדרכם להתבונן בדרכים; אלא אם נפלה הבהמה בלילה (ראה ב"ק נד , א - ב) , או שדחפה בעל חיים אחר שם , או שהיתה האבן אצל הבור , שנתקל בה ונפל (ראה ב"ק נג , א) , או שנשפכו שם מים אצל הבור והוחלקה שם ונפלה; כי כשהיה הענין על זה התואר - יתחייב בעל הבור , כי הבהמה היא כמו אנוסה בזאת הנפילה. ואם היתה לתקלה אחרת בעלים - ישלמו יחד הנזק בעל הבור ובעל התקלה ההיא , כי לכל אחד מהם מבוא בהמצאת זה הנזק (ראה שם). וראוי שתדע , כי בהמתו של אדם , אם המציאה תקלה ברשות הרבים , הנה בעל הבהמה פטור מלשלם הנזקים שיתחדשו מפני התקלה ההיא , שנאמר: וכי יפתח איש בור - ולא שיפתח שור בור (ראה ב"ק יט , ב); וזה מבואר מן השרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום החמישי). וראוי שתדע , שמי שמסר בורו לבן דעת שישמור אותו - פטור מנזקי הבור , שנאמר: ולא יכסנו - והוא הדין לשמירה אחרת שתִשוה כמו הכסוי (ראה ב"ק ט , ב) . והנה אם כסהו בכליוֹ של חברו , ובא חברו ונטלו - הנה לא יפטרהו זה הכסוי , כי לא היה לו רשות לכסותו בו , וחברו כשנטלו - נטלו ברשות (ראה ב"ק ל , א). והנה אמרה התורה: בור , שיש בו כדי להמית - אף כל שיש בו כדי להמית; ולזה הוא מבואר , שאם לא היה בתקלה כדי להמית - פטור מהמיתה , אבל הוא חייב על הנזקים , לפי שכבר יש בו כדי להזיק (ראה משנה ב"ק ה , ה). וזה יתבאר עוד מנזקי אדם באדם , שהוא מחוייב שיהיה בַּכלי אשר הזיק בו כדי להזיק ההזק ההוא , כמו שקדם (בה"פ כא , יח - יט) . וראוי שתדע , שאם נפל בבור אדם ומת , שבעל הבור הוא פטור (ראה משנה ב"ק ה , ו); וזה , כי התורה בארה דין המתת האדם בשור המועד , מפני שיש לו בעצמו התחלה ללכת ולהזיק , מה שאין הענין כן בבור; ולזה לא נלמד זה הדין בבור ממה שנאמר בזה בשור (ראה משנה ב"ק א , א). ואולם אם נִזק אדם בנפילתו בבור , הנה יתחייב בעל הבור בנזקיו (ראה ב"ק כח , ב) , ואפילו אם היה פקח ונפל שם ביום , כי אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים (ראה ב"ק כז , ב); כי ההקש הוא אחד; רוצה לומר , שהוא ישלם לו הממון שחִסר אותו אם נפלה שם בהמתו , ולזה ישלם לו מה שחִסרוֹ מהממון כשנפל שם הוא בעצמו. וכמו שלא ישלם לו מבהמתו כי אם הנֵזק , כן לא ישלם לו מגופו כי אם הנזק; ואולם שאר הדברים לא ישלם לו. וכבר יתבאר זה באופן אחר; וזה , כי הוא זכר שור וחמור - להוציא את האדם , שאינו מסוגם הקרוב , וכבר נתמעט האדם לענין המיתה שנזכרה בשור וחמור (ראה ב"ק כח , ב). ולפי שהוא מבואר שבעל הבור חייב על נזקי בהמה כמו שהוא חייב על מיתתה , כי ההקש הוא אחד , ולא נתמעט האדם כי אם מענין המיתה - הנה יתחייב בעל הבור על נזקי אדם , אם לא היה האדם פושע בנפילתו בו (ראה ב"ק כז , ב). והוא מבואר , שאם נפלו כלים בבור ונשתברו או נִטַּנפו , שבעל הבור פטור , שנאמר: ונפל שמה שור או חמור - שדרכן לילך וליפול בבור; יצאו כלים , שאין דרכן לילך ליפול שם , ואינם גם כן מסוג השור והחמור (ראה ב"ק כח , ב). ולזה יהיה פטור גם על הכלים שנפלו שם עם השור והחמור , כי התורה לא חייבתהו לשלם כי אם השור והחמור ומה שידמה להם מהבעלי חיים (ראה משנה ב"ק ה , ו). והוא מבואר , כי מה שאמרה התורה: כסף ישיב לבעליו - אינו לחייבו שישלם כסף ולא שְוֵה כסף , כי מה שהזיקוֹ הוא שוה כסף , לא כסף; ולזה הוא מבואר , כי שוה כסף הוא ככסף. וכבר יתבאר מהדברים הנלוים לזה (ראה ב"ק ז , א) , שאם היתה הבהמה שמתה מפסולי המוקדשין , הנה בעל הבור פטור , שנאמר: והמת יהיה לו - מי שאפשר בו להיות לו; יצאו פסולי המוקדשין , שהן אסורין בהנאה כשמתו (ראה ב"ק נא , א) , כמו שיתבאר במה שיבא (דב' יב , טו). ובכלל , הנה אינו מן היושר שישלם , רק מה שפחתתו המיתה לפי הנהוג בשיָשׁוּמוּ הנבלה; ואולם זאת הנבלה אין לה שומא , כי אינה שוה כלל , ואין ראוי שיוסיף לו על ענשו מה שיש מדין הקדשים בזאת הבהמה. ולפי שאי אפשר שתפול השומא בזאת הנבלה , הנה לא ינהגו בה אלו התשלומין.

תועלות לרלב"ג:
(ארבע תועלות וארבעים וארבעה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק שלישי: שמ' כא , לג - כב , ה) התועלת העשירי הוא במצות , והוא מה שצוה שישלם הנזקים מי שימציא תקלה , יִזוֹקוּ בה האנשים; כאלו תאמר , שחפר בור במקום שדרך הבעלי חיים להלך שם ולא כסהו , או שהסיר כסויו ולא שב לכסותו. וכן הענין בשאר התקלות הנוהגות זה המנהג; כאלו תאמר , ששׂם אבנו ברשות הרבים , והיא אבן נגף לבעלי חיים ההולכים שם. והנה הוצרכה התורה להזכיר דיני זאת התקלה - לפי שאינה דומה לשור המזיק , כי השור הולך אל הבעל חיים הנִזק ומזיק אותו בכונה , ואין אחד מאלו הענינים נמצא בבור , כי הנִזק הולך אליו , ואין לו כונה; ולזה היה לחושב שיחשוב שלא יתחייב האדם בנזקי הבור. והנה התועלת בזאת המצוה הוא מבואר , והוא לסלק ההזקים מבין בני האדם , כדי שישלם הקבוץ המדיני. והנה שרשי זאת המצוה הם עשרה: השרש הראשון הוא , שהממציא תקלה ברשות הרבים ויש בה כדי להמית שור או חמור הנופל שם , ונפל שם בעל חיים ומת , בעל הבור חייב לשלם מה שפִּחתה המיתה ערך הבעל חיים הנופל שם , אם לא כסהו כראוי. וכן הפותח את הבור ולא כסהו כראוי; והיה זה כן , לפי שהוא גרם זה הנזק לבהמות אשר מדרכם שילכו שם. והנה יתבאר , שצריך שיהיה בה כדי להמית מן הפרט שזכרה התורה , והוא ה"בור" (שמ' כא , לג); כי הוא , לפי מה שיורה עליו גדרו , עמוק עשרה טפחים והוא עם זה בלתי רחב , ולזה יהיה בו הבל , יתכן שימות בו הבעל חיים הנופל שם; וכל שכן אם היה בו עם זה קושי , שיתחבט בו הנופל שם , כי החבט הוא לבדו כלי להמית אעפ"י שלא יהיה שם הבל. ומזה יתבאר , שהחפירה שלא יהיה בה חבט ולא הבל , כמו שהיו גיזי צמר בקרקעיתו והיה רחבו יותר מעמקו , ונפל בו בעל חיים ומת - בעל הבור פטור; אך אם היה שם הבל למיתה או חבט - חייב. ומזה יתבאר , שבור עמוק שמנה טפחים , ומהם שני טפחים מים - חייב בו על מיתת הבעלי חיים הנופלים שם , שהרי יש בו הבל למיתה. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נ , ב - נא , ב). השרש השני הוא , שאעפ"י שלא היתה לאדם פשיעה בחפירת הבור , לפי שכבר חפרוֹ בתוך שלו , אם הפקיר אחר כן רשותו לרבים ולא הפקיר בורו , הרי הוא כפותח בור ברשות הרבים בעת שהפקיר רשותו , כי אז נתן פתח לבהמות ליפול בבור ההוא , והרי הוא בעל הבור; ולזה הוא מבואר , שממונו הוא מזיק. אך אם הפקיר גם כן בורו - אינו חייב בנזקו , שהרי אינו בעל הבור; רוצה לומר , שאינו ממונו ואין לו פשיעה בחפירתו. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק מט , ב - נ , א). ומזה יתבאר , שכל תקלה שאין לו פשיעה בהמצאתו אותה - אם הפקירה , לא יתחייב בנזקיה. כבר נתבאר זה בשלישי מקמא (ב"ק כח , א - כט , ב). השרש השלישי הוא , שלא יתחייב בעל הבור , אם נפל אדם לבור ומת; ולא יתחייב גם כן על הכלים אם נפלו שם ונשברו. וזה , כי מפני שהיתה התורה מדברת בנזקי שור שהמית את האדם , והפסיקה המאמר במיתת שור וחמור בבור קודם השלמתה המאמר בהשלמת נזקי שור בשור , ולא זכרה בו המתת האדם - למדנו , שלא יתחייב בבור על המתת האדם הנופל שם. וזה יתבאר גם כן מן הפרטים הנזכרים בנזקי הבור , והם "שור" ו"חמור" (שמ' כא , לג) , שהם יותר ראוים ליפול מהאדם , לפי שאינם בעלי שכל. והנה הבור אין לו התחלה מעצמו להמית האדם כמו הענין בשור , כי השור ילך אל האדם ויזיקהו , וזה בלתי אפשר בבור. ונלמד גם כן מאלו הפרטים הנזכרים בבור , שלא יתחייב בעל הבור על הכלים אם נפלו שם , כי אין להם מעצמם התחלה לילך וליפול בבור כמו הענין בשור וחמור , ואין לבור גם כן התחלה לילך אליהם. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נג , ב - נד , א). השרש הרביעי הוא , שהכורה את הבור או הפותח אותו , וכסהו כסוי בלתי ראוי באופן - מה , הרי הוא חייב בנזקי הבור ההוא , שהרי לא כסהו. והמשל , שכסהו כסוי חלוש , יתקלקל ברגלי הבהמות ההולכות שם; או שכסה בורו בכליו של חברו שלא ברשותו , שהרי יבא בעל הכלי ויטול את כליו; או שכסה בורו ומסרו לחרש , שוטה וקטן , שאין להם דעת , ולזה יקרה שיגלוהו ולא יכסוהו אחר זה; וכן אם כסה בורו , וידע שנתגלה ולא השתדל לשוב לכסותו , והיה לו פנאי בזה מהעת שידע שנתגלה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי ובחמישי מקמא (ב"ק ל , א; נב , א - ב). השרש החמישי הוא , שאעפ"י שאין בבור כדי להמית , כיון שיש בו כדי להזיק , והוזקו בו הבעלי חיים הנופלים שם או שהוזק בו אדם - בעל הבור חייב; כי התורה שתקה מלבאר דיני נזקי שור ובור בחבלות , להִשענה על מה שנזכר מזה באדם שהזיק אדם. אך לא יתחייב בחבלות האדם כי אם בנזק , כמו שבארנו בשור שחבל באדם (תועלות לפרשת 'משפטים' , חלק שני תועלת ט שרש טו). כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נ , ב). ומזה יתבאר , שהחופר בור שאין בו כדי להמית , ובא אחר והשלימו לשעור ההמתה - השני חייב , לפי שכבר שִנה צורת הבור; כי בהתחלה לא היה בו כדי להמית , ולזה נסתלקו מעשי הראשון לגמרי. ואולם אם חפר הראשון כשעור הבור , שהוא עשרה טפחים , ובא השני וחפר אחריו כשעור הבור והשלימו לעשרים - שניהם חייבים בנזקיו , כי כל אחד מהם כרה בור; ולא נסתלקו מעשי הראשון , שהרי היה בו כדי להמית , ולזה לא נשתנית צורתו , ולזה מחלקים ביניהם שִלום הנזקין. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נא , א). השרש הששי הוא , שלא יתחייב בעל הבור במיתת שור וחמור הנופלים שם אם לא היתה נפילתם ראויה לפי הנהוג. ולזה הוא מבואר , שאם נפל שם שור שהוא פִּקח , ביום - בעל הבור פטור , כי אין דרך השור הפקח ליפול בבור ביום. אך אם היה סומא או שוטה או קטן , או שנפל שם בלילה , או שדחפוֹ שם בעל חיים אחר - הרי כל אחד מאלו ראוי ליפול בבור. ואם היה ראוי הבעל חיים הדוחף אותו לשלם קצת הנזק - ישתלם ממנו הנזק מה שאפשר לו והשאר ישלם בעל הבור , כי לולי הבור לא היה נִזק השור הנופל מפני זאת הדחיפה בזה האופן. ואם אי אפשר להשתלם מהבעל חיים הדוחף כלל , הנה בעל הבור ישלם הנזק כולו , כי אליו יתכן שייוחס; וזה מבואר מאד , וכן הענין אם הוחלקה במים ונפלה שם. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נב , א - נד , ב). ומזה המקום יתבאר , שאם נפל לבור באופן בלתי ראוי שיפול בו - בעל הבור פטור; כאלו תאמר , שנפל לאחריו תוך הבור , מפני שחרד מקול הכריה המתחדש שם , כי זה אינו דרך נפילה. אך אם נפל לפניו בבור בסבת זאת החרדה - חייב , כי זהו דרך נפילה. ואולם אם נפל מקול הכריה לפניו חוץ לבור , הנה הדבר בספק אם יתחייב בזה בעל הבור , שנאמר "ונפל שמה" וגו' (שמ' כא , לג) - וזה אפשר שיובן שיפול בבור או שיפול אצל המקום ההוא; כי 'שם' יֵאמר על המקום , והמקום יֵאמר על המקום הרחב או על המקום המיוחד. ולזה הוא מבואר , שכבר אפשר שיובן שמפני כרייתו יפול שמה שור או חמור; וזה יהיה אם מפני שיפול תוך הבור או חוץ ממנו , כיון שכרייתו תסבב זה. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נג , א). השרש השביעי הוא , שאם נפל לתוכו בעל חיים ומת , והיה בלתי אפשר בו שיהיה המת שלו , הנה בעל הבור פטור מלשלם , שנאמר "והמת יהיה לו" (שמ' כא , לד) - יצא זה שאי אפשר שיהיה המת שלו; כמו הענין בשור של פסולי המוקדשין שנבלתו היא אסורה בהנאה , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה פירושו לדב' יב , טו; טו , יט). כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (ב"ק נא , א). השרש השמיני הוא , שאין הבדל בחבלות הבור בין שיפול הנופל בתוך הבור בדרך נפילה או שלא בדרך נפילה , כי מה שדקדקה התורה הוא במיתה , לא בחבלות. והוא מבואר ממה שנזכר בנזקי אדם באדם , כי בחבלות לא ידוקדק באופן מה שידוקדק במיתה , ומשם נלמד זה הדין גם כן. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא (? ראה מש"ת נזקי ממון יב , טז). השרש התשיעי הוא , שאי זו תקלה שימציא האדם ברשות הרבים דינה דין הבור. כאלו תאמר , ששפך מימיו ברשות הרבים , או הניח שם זבלו או אבנו או משאו , או כדו שנשברה ברשות הרבים בפשיעה ולא סִלקה , או שנתקל אדם ונפל והיה לו לעמוד ולא עמד והיה למכשול להולכים שם - דינו גם כן דין הבור. כבר נתבאר זה בשלישי מקמא (ב"ק כז , א - לא , א). והוא מבואר ממה שקדם , שהמניח כדו ברשות הרבים ונתקל בה אדם ושברה - פטור על שבירתה , כי בעל הכד פושע בזה , לא האדם; כי אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הידועים לו. כבר נתבאר זה בשלישי מקמא (ב"ק כז , א - ב). השרש העשירי הוא , שמה שהיה ענינו לתקלה , והיה חדושו ברשותו - כמו הענין בכותל והאילן , כי אין חדושם לתקלה , ויש לאדם רשות לבנות כותל בתוך שלו או לנטוע אילן - אם נפלו ברשות הרבים והיו למכשול להולכים שם , הנה בעל הכותל או בעל האילן פטור מלשלם , כי אין לו פשיעה בחדושם ואינו בעל הבור , כי הוא לא חדש זה הבור , כי מה שחדש לא היה לתקלה. ואין זה דומה לכורה בור ברשותו , שהרי הוא המציאו לתקלה; אך זה , ואם הוא בעל האבנים והעץ , אינו בעל מצד מה שהם בור. כבר נתבאר זה השרש בעשירי ממציעא (ב"מ קיז , ב). התועלת האחד עשר הוא במצות , והוא מה שצוה מהטלת העונש על דבר הגנבה. והקדים לזכור דין עונש מה שיגנֹב אותו בידיו לדין עונש מה שיגנוב אותו ממונו - כאלו תאמר , שנכנס שורו בשדה אחר ואכל שם ירקות או תבואה - לסבה בעינה אשר הקדים נזקי גופו לנזקי ממונו. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בתקון המדינה. והנה היה עונש הגנבה לשלם תשלומי כפל , להגיע לו מההפסד כשעור מה שחשב לקחת מבעל הגנבה שלא כדין. והנה הוטל יותר מהענש בשור ושה אם טבחו או מכרו ממה שהוטל ממנו בשאר הדברים הנגנבים - לקלות מציאות הגנבה באלו הדברים , כי דרך האנשים להניח בקרם וצאנם בשדה לרעות , ולזה יקל לגנבם. מצורף לזה רבוי התועלת המגיע מאלו הבעלי חיים לבעליהן , ולזה ימצאו להם קופצים כשירצו למכרם; וזה , כי רוב תבואות בכח שור (ע"פ מש' יד , ד) , ובגזי צמר הצאן ונוצת העזים תועלת רב לבגד ללבוש , ובנקבותיהם - בחלבם ובולדותיהם , עם שכל אשר בהם הוא טוב ומועיל בשטבחם: הבשר לאכול , והחֵלב להדליק , והעור לנעלים. והנה היה עונש גנבת השור יותר חזק , כי יקל יותר לגנבו , כי השה אולי יצטרך שישאנו להעתיקו מהמקום שהוא בו , כי אין ממנהגו ללכת לבדו כמו הענין בשור; עם שההזק המגיע לבעלים בגנבת השור הוא יותר רב מההיזק המגיע להם בגנבת השה , כי רוב תבואות בכח שור (ע"פ מש' יד , ד) , כמו שאמרנו. ואולם שרשי זאת המצוה הם ששה עשר: השרש הראשון הוא , שהגונב שור או שה , ואחר שנעשה ברשותו טבחו או מכרו - משלם תשלומי ארבעה או חמשה; ואם לא טבחו או מכרו , או שגנב אי זה דבר שיהיה - משלם תשלומי כפל , שנאמר "כי יגנוב איש שור או שה" וגו' (שמ' כא , לז). והנה התנינו שיהיה הדבר ברשותו קודם טביחה ומכירה , לפי שהדבר אינו נגנב עד שהתמיד להיות ברשות הבעלים. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סב , ב; עט , א). השרש השני הוא , שהגונב ממי שאינו רעהו , כמו הענין בהֶקדש ומה שידמה לו בזה , אינו משלם אלא הקרן , שנאמר "ישלם שנים לרעהו" (שמ' כב , ח). ובזה הדין שוה דין קדשים קלים לקדשי הקדשים , כי הבעלים אינם זוכין בחלקם מקדשים קלים אם לא משלחן גבוה , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה פירושו לדב' יב , כז). ומזה יתבאר , שאם היה מִשל הֶקדש בשעת טביחה ומכירה , אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סב , ב; עד , ב; עו , א). השרש השלישי הוא , שהמוכר הגנבה אפילו לפני יאוש בעלים , שאין מכירתו מכירה , משלם תשלומי ארבעה וחמשה אם היה הנמכר שור או שה , שנאמר "וטבחו או מכרו" (שמ' כא , לז) - בעת שיתחייב על הטביחה יתחייב על המכירה. והוא מבואר , שפועל הטביחה הוא פועל שלם באי זה עת שהיתה הטביחה; וכל שכן אם טבח ומכר אחר יאוש בעלים , שהרי מכירתו מכירה , כי כבר קְנאהּ הגנב ביאוש , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים; ואעפ"י שכבר אפשר שיאמר אומר , כי שלו היה טובח ושלו היה מוכר , ואין ראוי שישלם תשלומי ארבעה וחמשה. וזה , כי לזה הועילו שני הפרטים שזכרה התורה (שם) בזה , ללמד , שכבר יתחייב בזה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש , כי המכירה לא תהיה באופן שלם כי אם אחר יאוש , והטביחה תהיה אפילו לפני יאוש , ובעת שיתחייב על הטביחה יתחייב על המכירה; ולזה יתחייב באלו בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. ולזה הוא מבואר , כי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר , אך הוא משלם תשלומי כפל (כך בכל כה"י , וצ"ל: ארבעה וחמשה). כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סח , א - ב). השרש הרביעי הוא , שאם היה מה שטבח ומכר מתחלף במינו באופן - מה ממה שגנב - כאלו תאמר , שגנב טלה ונעשה איל , עגל ונעשה שור - אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה , שנאמר "וטבחו או מכרו" (שמ' כא , לז) - שיהיה מה שגנב הוא מה שטבח או מכר , אבל משלם תשלומי כפל כשעת הגנבה. וכן הענין אם קנה הגנבה בשנוי מעשה , כגון שגנב כסף ועשה ממנו כלים; רוצה לומר , שהוא משלם כפל בשעת הגנבה , לא כשעת עמידה בדין , שנאמר "אם המצא תמצא בידו הגנבה" (שמ' כב , ג) - רוצה לומר , שתהיה הגנבה בעינה , לא אחר שנשתנית. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סה , ב - סו , א). השרש החמישי הוא , שהטובח שחיטה בלתי ראויה - כאלו תאמר שנתנבלה בידו - אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. וזה , כי לא יכנס זה בגדר הטביחה , לפי שאינו ראוי לתכלית מה שכוון בו בטביחה , אלא אם היה זה לרפואה או לכלבים , כי זהו מועיל למה שכוון בו. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק ע , א; עח , ב). השרש הששי הוא , שלא יתחייב תשלומי ארבעה וחמשה מפני המכירה אם לא מכרה כולה , שנאמר "וטבחו או מכרו" (שמ' כא , לז) - כשם שהטביחה היא לכללות גופה , כן הענין במכירה; ולזה , אם שייר בה במכירתו אותה דבר הניתר עמה בשחיטה - לא יתחייב בזה הקנס. ואם קטע ממנה אבר ואחר כך מכרה , הנה זה הדבר בספק; לפי שיש לאומר שיאמר , שכיון שלא שייר לו דבר הניתר עמה בשחיטה , כשמכרהּ אחר שקטע ממנה אבר , הרי זאת המכירה דומה לטביחה. ויש לאומר שיאמר , שכיון שלא מכר כל הגוף שגנב הראוי לטביחה , אין אני קורא בו "וטבחו או מכרו"; רוצה לומר , שאין מה שמכר הוא הדבר שגנב. וכן אם כשמכרהּ שייר לו במלאכתה דבר - מה - רוצה לומר , שהתנה שיהיה לו חלק - מה במלאכתה שלשים יום - הרי זה הדבר בזה בספק. וזה , כי מפני שלא שייר לו בגופה שום דבר , יש לאומר שיאמר שאין זה שיור ישים זאת המכירה בלתי דומה לטביחה; ויש לאומר שיאמר שאין זה דומה לטביחה , כי הטביחה תסיר ממנו תועלת ההנאה במלאכתה אחר שטבחה , מה שאין כן בזאת המכירה. ולזה יהיה באלו הדבר ספק , והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק עח , ב). השרש השביעי הוא , שלא יתחייב בארבעה וחמשה אם טבח ומכר אם לא גנב תחלה , שנאמר "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו" (שמ' כא , לז). כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (משנה ב"ק ז , ה). השרש השמיני הוא , שמה שהיה ראוי שתשביח הגנבה בעצמה , כמו גזותיה וולדותיה , הוא לבעלים , לפני יאוש; אך לאחר יאוש הוא לגנב; וזה מבואר מהשרשים הכוללים. ואם השביחהּ הגנב , כאלו תאמר , שהוציא הוצָאה - מה לפטמה , אפילו לפני יאוש השבח לגנב; וכן אם הכחישהּ הגנב - הפחת על הגנב , ומשלם כשעת הגנבה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה; כאלו שהשבח והפחת לגנב. אך במה שהשביח לבעלים - משלם לפי מה שהיא עם השבח תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. וכן אם דרך הדבר הנגנב שיתיקר בעת מוגבל מהשנה דרך מזל , וטבחו הגנב או מכרו - משלם הכל כשעת העמדה בדין , כי זה הפרי היה לבעלים בזה הדבר הנגנב , כי הם כבר ימתינו למכור אל העת אשר ימכר בו יותר. ומזה יתחייב , שאם נפסדה הגנבה מעצמה קודם זה העת , לא ישלם הגנב אלא בשעת הגנבה תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה; וההפך , אם הוזלה הגנבה , כי אין דרך האדם להמתין מכירת קניניו אל העת שימכרו בו פחות , ולזה משלם הכל כשעת הגנבה. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סה , א). השרש התשיעי הוא , שתשלומי כפל אינם נוהגים כי אם במטלטלין שגופם ממון , כי לא נזכר בתורה (ראה שמ' כב , ו - ח) זה העונש כי אם בכסף וכלים ובעלי חיים , שגופם ממון. ולזה לא ינהג זה הדין בקרקעות ולא בעבדים ושטרות , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לספר בראשית , המקום הראשון , המין האחד). ותשלומי ארבעה וחמשה אינן נוהגין אלא בשור ושה , וזה מבואר בעצמו מלשון התורה (שמ' כא , לז). כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סב , ב). השרש העשירי הוא , שאין הגונב אחר הגונב משלם כפל או תשלומי ארבעה וחמשה , שנאמר "וגונב מבית האיש" (שמ' כב , ו) - ולא מבית הגנב , כי מיהו איש ואדון לדבר זה; אלא אם קנאו הגנב או ביאוש או בשנוי מעשה , כי אז הוא אדון לזאת הגנבה. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סז , ב ואי'). השרש האחד עשר הוא , שלא יתחייב הגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה אלא כשהוצרך הבעל דין שיביא הגנב לפני בית דין לחייב אותו על פי עדים , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו" (שמ' כב , ח). אך אם היה הוא המרשיע עצמו - כאלו תאמר , שהודה מעצמו שגנב או טבח ומכר - אינו משלם קנס. וזה שורש כולל לכל הקנסות , רוצה לומר , שהמודה בהן פטור. כבר נתבאר זה השרש בשביעי מקמא (ב"ק סד , ב; עד , ב - עה , א) ובמקומות רבים מהתלמוד. השרש השנים עשר הוא , שהאיש שגנב לרעהו הוא שנמכר בגנבתו , אם אין לו דבר לשלם הגנבה; אך האשה אינה נמכרת בגנבתה , שנאמר "כי יגנוב איש שור או שה" וגו' (שמ' כא , לז) , "ואם (בנוסחנו: אם) אין לו ונמכר בגנבתו" (שמ' כב , ב). וכבר יתבאר , שלא נלמד מזה שיהיה זה הדין באשה , לפי שלא מצאה התורה צד לאשה שימכרוה אחרים זולת מכירת האב בתו. ומשם נלמד בזה האופן מהביאור , שהאב מוכר את בתו , לא את בנו; ושבית דין מוכרין את האיש בגנבתו , לא האשה , כי אין שם צד יתכן שימכרוהו בית דין אם לא בגנבתו. וזה מבואר בחפוש במשפטי התורה. כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין (ראה יד , ב ואי'). השרש השלשה עשר הוא , שהגנב אינו נמכר כי אם בגנבתו , לא בכפלו ולא בתשלומי ארבעה וחמשה. ולזה אם היו דמי מכירתו לשש שנים יותר מערך הגנבה , אינו נמכר , כי דמיו ראוי שיהיו נכללים בגנבתו , שנאמר "ונמכר בגנבתו" (שמ' כב , ב) , שוה הענין אם גנב דבר אחד או גנב דברים רבים , לאיש אחד או לאנשים רבים - והשאר ישאר עליו חוב עד שיעשיר. וזה מבואר בנפשו חיובו , כי מלת 'גנבה' תֵאמר על דברים רבים כמו שתאמר על דבר אחד; עם שכבר יֵראה , כי כונת התורה שלא להעמיס עליו , אם אין לו לשלם , להמכר ליותר משש שנים , ואעפ"י שהיתה הגנבה שוה אלף דנרי זהב. ולזה יתבאר גם כן , שאם גנב לאנשים רבים אינו נמכר על כל אחת מהגנבות שש שנים , אך נמכר לשש שנים ומחלקין ביניהם לפי הראוי. ואם חזר וגנב למי שנמכר בעבור גנבתו , הנה יֵראה לזאת הסבה שאינו נמכר שנית; ועוד , שהתורה אמרה "ונמכר בגנבתו" (שם) והוא מצורף אל בעל הגנבה , מורה הוראה - מה כי בעבור גנבתו שגנב לזה או לאלו הוא נמכר , וזה יהיה פעם אחת , לא יותר. אך אם גנב לאיש אחר או לאנשים אחרים אחר שנמכר - חוזר להמכר אפילו כמה פעמים. כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין (יח , א). השרש הארבעה עשר הוא , שהעד הזומם אינו נמכר בזממו , רוצה לומר: אם העיד שגנב ראובן גנבה - מה והוזם; שנאמר "ונמכר בגנבתו" (שמ' כב , ב) - בגנבתו לבד הוא נמכר , לא בסבת דבר אחר. וכבר יתבאר זה ביאור יותר שלם ממה שאומַר , וזה , שהמכירה הזאת אינה מתחייבת בעצמוּת מזה העדות , אבל תתחייב ממנו במקרה , מפני שאין לו לשלם , ולזה אין אני קורא בזה "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דב' יט , יט). ואולם יתחייב לו ממון , והוא מה שהיה מחייבו מהממון בזה העדות; ואם אין לו , יהיה עליו חוב עד שיעשיר. כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין (יח , א). השרש החמשה עשר הוא , שהבא במחתרת אין לו דמים אם הרגוֹ בעל הבית או אחר , שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים" (שמ' כב , א); לפי שהוא כמו רודף להרוג נפש , ואעפ"י שבא על עסקי ממון , כי דעתו היה שאם יעמוד אחד מאנשי הבית למנעו מלקיחת הממון , יהרגהו. ומזה יתבאר , שאין הבדל בזה בין שנמצא במחתרת או אם נמצא בביתו או בחצרו לגנוב , היה זה ביום או בלילה. ואין הבדל גם כן בזה בין שהיה הבא במחתרת גדול או קטן , זכר או נקבה , ואעפ"י שהקטן אינו בן עונשין , כי אין הכונה בזאת ההמתה כי אם להציל הנפש או הנפשות הבא להרגן; ולזה לא תהיה זאת ההמתה על יד בית דין. ובהיות הענין כן , הנה לא תיקר בזה נפש (ע"פ מ"ב א , יג - יד) הנקבה או הקטן מנפש הגדול , וזה מבואר מאד. כבר נתבאר זה השרש בשמיני מסנהדרין (עב , א - ב). השרש הששה עשר הוא , שאם היה ברור שלא בא להרוג - אסור להרגו , שנאמר "אם זרחה השמש עליו דמים לו" (שמ' כב , ב) - כאלו תאמר: שהיה יוצא מהמחתרת , בין שגנב בין שלא גנב. וכן אם בא לגנוב במקום שחזקתו שאין הבעלים שם , כגון שבא לתוך גנתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר , שהדבר מוכיח שלא בא אלא על עסקי ממון. וכן אב הבא במחתרת על בנו , שחזקתו שלא בא להרוג , כי רחמי האב על הבן; הלא תראה כי דוד היה מצוה שלא להרוג אבשלום , ואעפ"י שהיה צודה את נפשו (ע"פ ש"א כד , יב). כבר נתבאר זה השרש בשמיני מסנהדרין (עב , א - ב). התועלת השנים עשר הוא במצות , והוא מה שצוה שיהיה המשלח בהמתו בשדה אחר משלם מה שהזיקה בהמתו שם בהלוכה או באכילתה. והתועלת בזה מבואר נגלה , לסלק ההזקים מבין האנשים כדי שיִשלם הקבוץ המדיני. והנה שרשי זאת המצוה הם שלשה עשר: השרש הראשון הוא , שהבהמה מועדת מתחלתה להזיק דרך הלוכה , כאלו תאמר: לדרוס ברגליה הירקות והפירות והכלים הקטנים , ולאכול הדבר הראוי לה , אפילו על ידי הדחק; ולזה תמצא , שלא זכרה התורה תַמּוּת והֶעדה באלו ההזקים. והוא מבואר , שמה שיתכן שתזיק דרך הלוכה יכלול שיהיה ההזק הזה ברגליה או בשאר חלקי גופה , כאלו תאמר: בשערה ובזנבה או במה שדבק לגופה , כמו פרומביא שבפיה , ועגלה המושכת בקרון ומה שידמה לזה. ומה שיתכן שתזיק באכילה יכלול מה שידמה לזה ממה שתתכוין בו להנאתה ותזיק , כאלו תאמר , שנתחככה בכותל להנאתה והזיקה בזה הפועַל , או שטנפה פירות להנאתה. והיה זה כן , לפי שאין לאומר שיאמר שתיוחד השן לתשלומין לפי שכבר נהנה בזה בעל הבהמה במה שאכלה בהמתו מהמזון שאינו שלו , מה שאין הענין כן בשאר ההנאות שזכרנו , רוצה לומר , שנתחככה בכותל להנאתה; וזה , כי כבר תמצא בנזקי הבור שיתחייב האדם בהם , ואין בנזקין ההם שום הנאה לבעל הבור; ובזה יתבאר שהוא חייב על נזקי הרגל , ואם אין בהם תועלת לבעל הבהמה. וגם כן אִלו לא היה חייב בנזקי השן אלא מפני ההנאה המגעת לבעל הבהמה , לא היה ראוי שישלם כי אם כשעור מה שנהנה , לא כשעור מה שהזיק - וזהו הפך מה שאמרה התורה , שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמ' כב , ד). כבר נתבאר זה השרש בראשון ושני מקמא (ב"ק ג , א; טו , ב; יז , א - ב; יט , ב). השרש השני הוא , שלא יתחייב על נזקי שן ורגל אלא כשהזיקו ברשות הנִזק , שנאמר "ובער בשדה אחר" (שמ' כב , ד) - לא ברשות הרבים. והיה זה כן , כי בעל הפירות הוא פושע אם הניח שם פירותיו , כי יותר מיוחד רשות הרבים להניח שם הבהמות מלהניח שם הפירות או הכלים. ולזה הוא מבואר , שאם היתה רשות מיוחדת לזה ולזה , בעל הבהמה חייב בנזקי שן ורגל , שאני קורא בו "ובער בשדה אחר" (שם) , והנה הוא פושע על שלא שמר בהמתו שם , כיון שהוא יודע שכבר ימָּצאו שם פירות או כלים , יתכן שיוזקו בסבתה. ומזה יתבאר , שאם אכלה הבהמה מתוך הרחבה פירות שבצדי הרחבה - פטורה מלשלם מה שהזיקה , כי יש לה רשות ללכת שם יותר ממה שיש רשות לבעל הפירות להניחם בצדי הרחבה. ואולם אם עמדה הבהמה כולה בצדי הרחבה ומשם אכלה הפירות שבצדי הרחבה - משלמת מה שהזיקה , כי יותר יש רשות לבעל הפירות להניחם שם ממה שיש רשות לבהמה ללכת שם. וכן אם קפצה על גבי חברתה ברשות הרבים ואכלה פירות שעליה - משלמת מה שהזיקה , שאני קורא בו "ובער בשדה אחר" (שם); אבל אם אכלה ברשות הרבים פירות שעל גבי חברתה - פטורה , שאין אני קורא בזה "ובער בשדה אחר" , וזה מבואר מאד. והוא מבואר , שגם במקומות שהיא פטורה מלשלם מה שהזיקה משלמת מה שנהנית , והוא מה שנהנו הבעלים בזאת האכילה. כבר נתבאר זה השרש בראשון ושני מקמא (ב"ק יד , א; יט , ב - כא , ב). השרש השלישי הוא , שלא יתחייב האדם בנזקי שן ורגל אם שמר בהמתו כראוי , כאלו תאמר , שנעל בפניה כראוי; וזה אמנם יהיה אם נעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. אבל אם היה פושע בשמירתה - חייב לשלם , שנאמר "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" (שמ' כב , ד) - שיהיה הוא המשלח או המבער או שפשע בשמירתה , לא שיהיה אנוס בזה; כאלו תאמר , שהוחלקה ונפלה לגנה , או שנתקלה באבן ונפלה לגנה , כי אין בזה פשיעה לבעלים. כבר נתבאר זה השרש בששי מקמא (ב"ק נה , ב ואי'). השרש הרביעי הוא , שהבהמה מועדת לאכול הראוי לה , וכן היא מועדת למה שנלוה לזה מהיזק הכלים אשר האוכָלים בהם - כמו התרנגֹלין שהיו מחטטין בחבל שבו עִסה ופסקוהו , או גדי שראה אוכל על החבית וקפץ שם לאכול האוכל ושבר הכלי - כי זה הוא מנהג הבעלי חיים. אך אם שִנה בזה הפועל , רוצה לומר , שלא עשהו באופן הנהוג , הרי הוא תם לזה ההיזק; כמו שקדם בנזקי הנגיחה ותולדותיה (לעיל תועלת ט). וכן אם אכלה דבר שאינו ראוי לה אפילו על ידי הדחק; כאלו תאמר , שאכלה כסות או כלים , או חתול שאכל תרנגֹלים גדולים. כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא (ב"ק יז , ב - יח , א; יט , ב - כ , א). השרש החמישי הוא , שהבהמה שלקחה אוכלין מרשות הנִזק והוציאתן ואכלתן ברשות הנזק - כאלו תאמר , שהוציאתן מביתו ואכלתן בשדהו - משלמת מה שהזיקה. וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים ואכלה משם פירות ברשות הנִזק , שהרי אני קורא בו "ובער בשדה אחר" (שמ' כב , ד). ואולם אם היתה הבהמה ברשות הנִזק ופירותיו ברשות הרבים ואכלה משם אלו הפירות , הנה זה העניין ספק אם משלמת מה שהזיקה , אם לא. וזה , כי יש לאומר שיאמר , שהיא אוכלת אלו הפירות ברשות הנִזק , ולזה אני קורא בה "ובער בשדה אחר" (שם); ויש לאומר שיאמר , שאין אני קורא בה "ובער בשדה אחר" , כי כונת זה המאמר הוא שיהיו הפירות ברשות הנִזק , כמו הענין בשדה שהפירות נמצאים בו. ובהיות הענין כן הנה זה הדבר בספק , והמוציא מחבירו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא (ב"ק כ , א). השרש הששי הוא , שמי ששמר בהמתו כראוי , ובא אחֵר והעמידה על קמתו של חברו ואכלה שם , או שפרץ גדרי המקום שהיא משתמרת שם כראוי - הבעלים פטורים , וזה הגורם לנזק הזה חייב לשלם , כי הוא לבדו הפושע בזה. ואם היו הבעלים פושעים גם כן - כאלו תאמר , שלא נעלו בפניה כראוי , או שהיו כותלי המקום ההוא רעועות - הרי הבעלים חייבים , לפי שהם פושעים , וזה האחֵר פטור מדיני אדם אך הוא חייב בדיני שמים , כי אולי לא הזיקה הבהמה אם לא הביא אותה לזה. כבר נתבאר זה השרש בששי מקמא (ב"ק נה , ב - נו , ב). השרש השביעי הוא , שאם הכניס אדם פירותיו או כליו ברשות המזיק שלא ברשותו , והוזקה בהם בהמתו של בעל הבית - כאלו תאמר , שנתקלה בהם ונפלה - בעל הפירות או בעל הכלים חייב בנזקי הבהמה. ואם שברתן הבהמה או אכלתן , המזיק פטור מלשלם מה שהזיקה. ואם אכלתן והוזקה באכילתן , בעל הפירות פטור , לפי שאין דרך הבהמה להנזק באכילתן. ולזאת הסבה בעינה יהיה פטור מדיני אדם הנותן סם המות לפני בהמת חברו , ואכלה ומתה; אך הוא חייב בדיני שמים , כי הוא גרם זה הנזק. כבר נתבאר זה השרש בששי מקמא (ב"ק נו , א; וראה ב"ק מז , א - ב). השרש השמיני הוא , שהבהמה שהזיקה פירות המחוברים שהם צריכים לקרקע - אין משערים מה שהזיקה בפני עצמו , כי אם על גב הקרקע , שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמ' כב , ד) - רוצה לומר: מה שהיה שדהו יותר שוה עם אלו הפירות ממה שהוא שוה אחר אכילתם. וכבר נתבאר בשרשים הכוללים , כי החלק שהוא פחות מאחד מששים הוא בטל במיעוטו; ולזה הוא מבואר , שלא ישערו זה על שדה היא יותר מששים בזה הדבר הנאכל או הנשחת מפירות השדה , כי לא יאמר בכמו זה "מיטב שדהו" (שם) , לפי שהשדה לא תמכר בפחות דבר מורגש מפני זה החלק הקטן ממנה הנאכל. ולפי שכל מה שישערו זה הנזק על גבי שדה יותר קטנה יהיה ערך הנזק יותר גדול ― והוא מבואר מהשרשים הכוללים שאין מוציאין ממון מיד המחזיק בו אלא מפני דבר שאין בו ספק שהוא חייב בזה הממון ― הנה לא ישערו הנזק כי אם בששים מהדבר הנאכל פחות דבר בלתי מורגש. ולזה ישערו זה הנזק בששים; כאלו תאמר , שאם אכלה פירות ערוגה אחת או השחיתה אותם , משערין זה בשדה שהוא ששים ערוגות. ואולם אם היו פירות גמורין , משערין אותן בפני עצמן. כבר נתבאר זה השרש בששי מקמא (ב"ק נה , ב; נח , ב - נט , ב). השרש התשיעי הוא , שהמוסר בהמתו לשומר - פטור מנזקיה והשומר חייב , כי הוא הפושע בזה. אך אם לא קבל עליו השומר לשמור השמירה שיפָּטרו בה הבעלים , ושמרוה השמירה שקבלוה עליהם , והזיקה - הבעלים חייבין; וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה השרש בראשון וברביעי מקמא (ב"ק יג , ב - יד , א; מד , ב - מה , ב). השרש העשירי הוא , ששור שהזיק והמית את האדם דנין אותו דיני ממונות ואחר כך דנין אותו דיני נפשות; שאם דנוהו תחלה דיני נפשות , לא יוכלו לדונו אחר זה דיני ממונות , כי מפני שנגמר דינו לסקילה הרי אין לו בעלים , כי הוא אסור בהנאה , ולא יהיה להם דרך לדונו אחר זה בדיני ממונות , כי אין לו בעלים שיעמדו על שורם , ולזה לא יתחייבו הבעלים לשלם הממון ההוא. ואם דנוהו אחר זה דיני ממונות , לא ישתלם זה הממון כי אם מהשבח שהשביח ברדיה משיגמר דינו עד שיסקל , כי הבעלים אינם חייבים בו , לפי שאינם בעליו בעת שדנוהו דיני ממונות , ולזה לא היה להם דרך להפך בזכותו מה שאפשר. ואולם אם היה תם , לא יתכן לדונו כי אם דיני נפשות , כי מפני שהוא נסקל אין שם צד יוכל להשתלם ממנו מגופו חצי הנזק ההוא. כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא (ב"ק צ , ב - צא , א). ומזה המקום יתבאר , ששור שנגמר דינו לסקילה ואחר כן הוזמו עדיו - כל הקודם בו זכה , לפי שמהעת שנגמר דינו לסקילה השמיטו הבעלים ידם ממנו והפקירוהו. כבר נתבאר זה השרש בששי מכרתות (כד , א). השרש האחד עשר הוא , שמה שתזיק בו הבהמה לפי דרכה , שאינו מחובר לה ― כמו הצרורות המנתזין מתחת רגליה בהליכתה , או תרנגלים ששברו כלים ברוח שבכנפיהם ― והיה הֶזיקם ברשות הנִזק , הנה דינם לשלם חצי נזק. וזה , כי לא נוכל לבאר מדברי התורה שיהיה דינם דין הרגל , כי לא חייבה התורה בתשלומי הנזק הזה כי אם כששלח בעירֹה , לא הדבר הבא מכח בעירֹה; אך זכר זה באדם , שנאמר "באבן או באגרוף" (שמ' כא , יח) - וגם משם לא נוכל ללמוד זה הדין , כי האדם יעשה זה להזיק אל הדבר המוכה באבן ההיא , מה שלא יקרה זה בצרורות. ולפי שדרך הבהמה להזיק בכך , אי אפשר לפטרו , כי כונת התורה היא להסיר ההיזקים מבני אדם , ולזה חייבה התם לשלם חצי נזק , ואעפ"י שאין לבעלים להעלות על לבם שיגיע היזק מבהמתם בזה האופן; וכל שכן שראוי לחייבם בזה המקום , שדרך הבהמה להזיק בזה האופן. ולזה הוא ראוי שלא לחייבם יותר מחצי נזק , כי אינם ראויים בתשלומי הנזק בזה האופן כמו שהם ראויים בתשלומי הנזק במה שהזיקו בגופם או במחובר לגופם. ואינו ראוי שיהיה משתלם מגופם חצי הנזק הזה , כי ידמה שלא נתנה התורה זה הדין כי אם במה שלא היה לבעלים להעלותו על לב , ולזה די אם יענשו עד שווי גוף הבהמה המזקת. ואמנם בזה המקום , לפי שדרכה בכך , היה לבעלים להעלות זה על לבם , ולזה ראוי שישלמו זה מביתם. כבר נתבאר זה השרש בראשון ושני מקמא (ב"ק ג , ב; יז , א - ב). השרש השנים עשר הוא , שהבהמה שבעטה והתיזה צרורות מחמת הבעיטה , והזיקה ברשות הנִזק - הנה יפול בזה ספק , אם יש שנוי לצרורות לרביע נזק , או יהיה דינם כמו דין נזק הבעיטה , כיון שכונתו להזיק; והתורה לא הבדילה בזה בין שיהיה ההיזק במה שבא מכח המזיק ובין שיהיה במה שבא מגוף המזיק או מחובר לו , שנאמר "באבן או באגרוף" (שמ' כא , יח); והמוציא מחבירו - עליו הראיה , כדין כל הספקות. ואמנם אם הזיקה בזה האופן ברשות הרבים , יהיה בזה ספק עוד , אם דינם דין הרֶגל שפטור עליה ברשות הרבים , או דינם דין הקרן שחייב עליה ברשות הרבים וישלם רביע נזק מגופה; והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא (ב"ק יט , א). והוא מבואר , שאם הכניס תרנגול ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו בקולו , אין זה שנוי בצרורות אם היה בכלי אוכל או משקה , כי כמו שדרכו להכניס ראשו שם לקחת האוכל או המשקה , כן דרכו לתקוע שם; וכן הענין בסוס שצנף וחמור שנער והזיקו בקולם בזה האופן. ואולם , אם לא היה שם אוכל או משקה , הרי זה שנוי בצרורות ודינו דין השנוי בצרורות הנזכר. כבר נתבאר זה בשני מקמא (ב"ק יח , ב - יט , א). השרש השלשה עשר הוא , שהבהמה שכשכשה בזנבה או באמתה כשכוש רב ברשות הרבים , והזיקה בזה האופן - הנה יפול ספק אם דינה דין הרגל , כיון שדרכה לכשכש בזנבה או באמתה , או יהיה דינה דין השנוי , כיון שאין דרכה לכשכש כשכוש רב; והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה בראשון ובשני מקמא (ראה ב"ק יט , ב). התועלת השלשה עשר הוא במצות , והוא מה שצוה בעל האש לשלם נזקי האש , שנאמר "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמ' כב , ה). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר מאד לסלק ההזקים מבין האנשים , כי זה הוא ממיני ההיזקים היותר חזקים , אשר יוכל האדם להשחית בו כל המדינה. והנה צדדי החיוב באש הם שנים: האחד הוא מפני הַדליקוֹ אותו , כי הוא כאִלו השחית בידיו כל מה שהיה ראוי שישָחת מפני זה האש שהבעיר , כי דרך האש לאכול הראוי לו כמו שדרך האבן ללכת אל המקום אשר העתיקהּ שם כח הזורק; ולזה , אם הזיק באדם בזה האופן או המיתו , דינו הוא כאלו המיתו או הזיקו בידיו; ויתבאר זה הדין ממה שאמר "באבן או באגרוף" (שמ' כא , יח). והצד השני הוא מצד היותו בעל האש , ויתחייב על זה אם לא שמרוֹ כראוי , מפני כי ממונו הזיק; ולזה אמר "כי תצא אש" (שמ' כב , ה) - רוצה לומר , שיהיה דרכה לצאת. והנה שרשי זאת המצוה הם חמשה: השרש הראשון הוא , שהמדליק בתוך שלו , אם היה אפשר לבעֵרה ההיא שתעבור רשותו בעת ההדלקה , או שנפלה אחר זה הגדר אשר בחצרו והיה לו פנאי לגדרהּ קודם שתעבור האש רשותו ולא גדרה , והזיקה דבר גלוי במקום שאפשר לה - חייב לשלם נזק שלם; ואפילו על הניר והאבנים , אם לחכה הניר וסכסכה האבנים , לפי שדרך האש לאכול דבר הראוי לו לאכול , ואפילו ללחך נירו ולסכסך אבניו , שנאמר "ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה" (שמ' כב , ה); אלא אינו חייב על הדבר הטמון , כי התורה לא זכרה אלא הדברים הגלויים. ולזה , אם הניחו בגדיש אפילו כלים שדרכם להטמין בגדיש - כגון מוריגים וכלי בקר - לא יחוייב בעל האש אלא כאִלו היה הכל גדיש. אבל אם הזיקה במקום שאינו ראוי לעבור בו הדלקה ההיא - פטור , שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שם) שיהיה ראוי לה לצאת ושיהיה ראוי שתתלקח ותעבור שם , כי תמצא קוצים בדרכה , תתלקח בהם. כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא (ב"ק כג , א). השרש השני הוא , שהמדליק בתוך של חברו והזיק או מת האדם - חייב כאלו הזיק או המית בידיו. ולזה הוא מבואר , שהמדליק בזה האופן יתחייב על הטמון שנשרף בסבת הדלקתו. ויתחייב על המתת האדם , כשלא היה לאיש ההוא דרך לברוח להמלט מהשריפה. ויתחייב גם כן על חמשה דברים , אם הזיק באדם , כאלו הזיקו בידים. כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא (ב"ק כג , א). השרש השלישי הוא , שתולדות האש - דינם כדין האש; כאלו תאמר: אם הניח אבנו , סכינו ומשאו בראש גגו , ונפלו ברוח מצויה והזיקו; כי כמו שהאש דרכו לילך ולהזיק באמצעות העצים שימצא בדרכו , כן דרך האבן הראוי ליפול ברוח מצויה. כבר נתבאר זה השרש בראשון מקמא (ב"ק ג , ב; ו , א). השרש הרביעי הוא , שאם היה הנִזק באש פושע - שאם לא פשע , לא היה נזוק - בעל האש פטור; ויתחייב גם כן זה שפשע בנזקי האש אשר הוא סבתם. כאלו תאמר , שהיה גמל טעון פשתן עובר ברשות הרבים , ונכנס פשתנו לתוך החנות והודלק בנרו של חנוני והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב , כי הוא הפושע בזה , מפני שהִרבה במשאו באופן שיכנס לחנות ולא יכילהו המבוי אשר שם. כבר נתבאר זה השרש בששי מקמא (ב"ק סב , ב). השרש החמישי הוא , שהמבעיר הוא אשר יתחייב , לא מי שהוא סבה רחוקה. והמשל , שמי שמסר גחלת לחרש , שוטה וקטן , והדליקו בה אש והזיקה - פטור , כי הוא אינו המבעיר לזה האש , כי דרך הגחלת להכבות , לא להתפשט ולאכול סביבותיה. וכן אם הביא אש ולא היו שם עצים , ובא אחֵר והביא שם עצים והודלק האש , הנה השני הוא המבעיר; ואם בא שלישי ולבה האש , הנה השלישי הוא המבעיר , לא הראשונים , כי כבר היה האש כבה לולי לִבּוי השלישי. ואם לִבתו רוח שאינה מצויה - כולן פטורין , כי לא היה זה האש ראוי להתפשט לולי הרוח שאינה מצויה שלבתו. כבר נתבאר זה השרש בששי מקמא (ב"ק נט , ב).
ריכוז קישורים