רמב"ן:
ולא
ישמרנו
בעליו
-
ידוע
,
כי
גם
התם
,
אם
ישמרנו
בעליו
כראוי
,
ויצָא
והזיק
במקרה
שאירע
,
בודאי
שהוא
פטור;
וזה
שאמר
במוּעָד
ולא
ישמרנו
-
על
דעת
האומר
בתלמוד
(ב"ק
כג
,
ב)
שהמוּעד
צריך
שמירה
מעולה
מן
התם
,
יאמר
הכתוב:
ואם
שור
נגח
הוא
,
והועד
בבעליו
(ע"פ
פס'
כט
לעיל)
ולא
הוסיף
בו
שמירה
מפני
רעתו
,
ויצא
והזיק
,
ישלם
נזק
שלם.
ועל
דעת
האומר
שהשמירה
בתם
ובמוּעָד
שוה
,
יאמר:
ואם
נודע
לו
ששור
נגח
הוא
,
וגם
עתה
לא
ישמרנו
-
בעבור
פשיעתו
הגדולה
יתחייב
נזק
שלם.
והמת
יהיה
לו
-
לניזק
,
ועליו
ישלם
המזיק
עד
שישתלם
הניזק
נזק
שלם.
זה
לשון
רבנו
שלמה
,
כדרך
רבותינו
(ב"ק
י
,
ב).
ואם
כן
ראוי
שנפרש:
שלם
ישלם
שור
תחת
השור
עם
המת
שיהיה
לו;
וכן
"ויוסף
היה
במצרים"
(שמ'
א
,
ה)
-
עם
יוסף
שהיה
במצרים;
וכן
"לא
אוכל
און
ועצרה"
(יש'
א
,
יג)
-
בעצרה
,
כאמרו
"שונא
גזל
בעולה"
(יש'
סא
,
ח).
ויתכן
לומר
על
דרך
הפשט:
והמת
יהיה
לו
-
למזיק
,
כלומר:
שלם
ישלם
שור
תחת
השור
,
והמת
יהיה
לו
למזיק
המשלם
בתשלומין
האלו
,
שיכניסהו
לניזק
בחשבון.
ועל
שני
הלשונות
הדין
שוה
הוא
,
שיהיו
הבעלים
מטפלין
בנבלה
,
ומשעת
מיתה
תכנס
בחשבונו
,
כדברי
רבותינו
(ב"ק
לד
,
א).
רלב"ג - ביאור הפרשה:
ואם
נודע
לבעלים
כי
שור
נגח
הוא
מתמול
שלשום
,
ולא
ישמרנו
בעליו
כראוי
,
ויצא
והזיק
-
שלם
ישלם
שור
תחת
השור
שהזיק
והמת
יהיה
לו
-
רוצה
לומר:
לנִזק;
שאם
היה
הרצון
שיהיה
למזיק
,
לא
הוצרכה
התורה
לבאר
שיהיה
המת
למזיק
אחר
אמרהּ:
שלם
ישלם
שור
תחת
השור
,
כי
אין
מן
הדין
שישלמו
הבעלים
יותר
ממה
שהזיקו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שהרצון
בזה
הוא
שיהיה
המת
לנִזק
,
ושישלמו
לו
הבעלים
כשעור
מה
שהגיע
לו
מהנזק
בסבת
המיתה.
והנה
שתקה
התורה
מהנזקים
שתעשה
בהמתו
של
אדם
וזכרה
ההמתה
לבד
-
לפי
שאפילו
ההמתה
יהיה
העונש
עליה
ממון
,
ולזה
לא
יהיה
הבדל
בין
ההמתה
לנזקין.
ואולם
באדם
לבדו
היה
הבדל
בין
המתתו
זולתו
ובין
חבלו
בזולתו
,
ולזה
בארה
בו
התורה
הדין
במיתה
ובנזקין
(ראה
לעיל
,
יג
-
כז).
וכבר
יתבאר
לך
שכונת
התורה
היא
,
שאם
הזיק
השור
בזולתו
,
ישלם
הנזק
אעפ"י
שלא
המיתו
-
ממה
שבאר
אחר
זה
,
בשן
ורגל
ובאש
,
שיתחייבו
הבעלים
על
נזקיהם
אפילו
במה
שאין
בו
רוח
חיים
,
שלא
יתכן
שיֵאמר
בו
'מיתה'
(ראה
שמ'
כב
,
ד
-
ה).
ובכלל
,
הנה
כונת
התורה
להסיר
ההזקים
מבין
בני
האדם
,
ולזה
יהיה
דין
המיתה
ודין
הנזקים
בזה
אחד.
ואולם
זכרה
התורה
ההמתה
-
לבאר
שלא
יתחייב
השור
מיתה
על
המתת
השור
,
כי
אין
שם
מה
שיחוייב
בו
מיתה
כי
אם
על
המתת
מה
שהוא
ממין
האדם;
וכן
אמרה
התורה
"ומכה
נפש
בהמה
ישלמנה"
,
"ומכה
אדם
יומת"
(וי'
כד
,
יח
,
כא).
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
יתחייב
השור
גם
כן
על
נזקי
הכלים
ועל
נזקי
אדם
,
אם
חבל
בו;
אלא
שלא
יתחייב
עליו
כי
אם
נזק
לבד
,
כי
הארבעה
דברים
הנשארים
לא
חייבה
התורה
בהם
זולתי
האדם
(ראה
משנה
ב"ק
ח
,
ב).
והנה
יהיה
הדבר
שהוזק
-
לנִזק
,
והמזיק
ישלם
לו
על
מה
שהגיעהו
מההפסד
בסבת
הנזק:
אם
היה
תם
-
חצי
הנזק
מגופו
,
ואם
היה
מועד
-
נזק
שלם
מִשל
מזיק
,
כי
לא
הקפידה
התורה
שישתלמו
נזקי
הבהמה
מגופה
אלא
כשהיתה
תמה
(ראה
משנה
ב"ק
א
,
ד).
וראוי
שתדע
,
שדין
הנגיפה
והנגיחה
והבעיטה
והנשיכה
הוא
דין
אחד
,
כי
בכולם
תהיה
כונת
הבהמה
להזיק.
וכן
הענין
ברביצה
,
כשהיה
זה
על
צד
הכונה
להזיק
-
כאלו
תאמר
שרבצה
על
כלים
גדולים
ושברתן;
ואולם
אם
רבצה
על
כלים
קטנים
,
אין
זה
שנוי
,
ודינו
דין
היזקי
הרֶגל
(ראה
ב"ק
טז
,
א).
והנה
הבהמה
היא
תמה
לאלו
הנזקים
עד
שהועדה
,
אלא
אם
היה
הבעל
חיים
ההוא
מועד
מתחלתו
,
רוצה
לומר
,
שהוא
מועד
להזיק
,
כמו
הארי
והזאב
והדוב
והנמר
והברדלס
ומה
שידמה
להם
מן
החיות
שדרכן
להזיק
(ראה
משנה
ב"ק
א
,
ד)
.
וראוי
שתדע
,
שלא
ינהג
זה
הדין
אלא
בשור
של
ישראל
שנגח
שור
של
ישראל
,
שנאמר
"כי
יגוף
שור
איש
את
שור
רעהו"
(ראה
לעיל
,
לה);
ואולם
בשור
של
הֶקדש
ובשור
של
נכרי
לא
ינהג
זה
הדין
(ראה
משנה
ב"ק
ד
,
ג).
והוא
מבואר
,
שזה
הענין
לא
ימָצא
באופן
שתשלם
שם
הֶעדה
כי
אם
ברשות
הרבים
,
כי
שם
תלכנה
הבהמות
כלם
וימצאו
קצתם
קצת
ויתכן
שיזיקום.
והוא
מבואר
,
שאם
נִזקה
הבהמה
ברשות
הנִזק
,
שבעל
השור
חייב
בנזקיה:
אם
היה
תם
-
חצי
נזק
,
ואם
היה
מועד
-
נזק
שלם
(ראה
משנה
ב"ק
ב
,
ה).
והנה
נלמד
זה
הדין
מרֶגל
,
שפטור
בו
ברשות
הרבים
,
כמו
שנבאר
(שמ'
כב
,
ד)
,
לפי
שלשניהם
רשות
להלך
בו;
וחייב
ברשות
הנִזק
,
לפי
שאין
לו
רשות
להלך
שם
,
כמו
שיתבאר
אחר
זה
(שם).
ולזאת
הסבה
חייבה
התורה
בהזקים
שתזיק
הבהמה
בנגיפה
ובמה
שידמה
לה
ברשות
הרבים
,
לפי
שאעפ"י
שיש
לה
רשות
להלך
שם
,
אין
לה
רשות
ליגח
או
ליגוף.
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
תתחייב
גם
כן
על
הנגיפה
ברשות
הנִזק
,
לפי
שאין
לה
רשות
ליגוף
שם;
אבל
הוא
יותר
ראוי
שתתחייב
שם
,
וזה
מבואר
מאד.
ואולם
אם
נכנס
הנִזק
ברשות
המזיק
-
פטור
,
לפי
שאין
לו
רשות
להלך
שם
,
ולכתו
שם
גרם
לו
הנזק.
ואולם
,
אם
נכנס
שם
ברשותו
,
הנה
המזיק
חייב
,
כמו
הענין
ברשות
הרבים;
וזה
כולו
מבואר
במעט
עיון
(ראה
משנה
ב"ק
ה
,
ב
-
ג).
וראוי
שתדע
,
שהעדת
השור
תהיה
בשלשה
ימים
רצופים
,
בשהעידו
העדים
בבית
דין
בכל
יום
ויום
שכבר
נגח
,
לא
שיעידו
יחד
שנגח
שלשה
פעמים;
שנאמר:
או
נודע
כי
שור
נגח
הוא
מתמול
שלשום
-
שיהיה
נודע
לו
מתמול
שלשום
שהוא
שור
נגח;
ואולם
יתבאר
,
שזה
נודע
לו
כשהעידו
זה
בבית
דין
(ראה
ב"ק
כד
,
א).
וכן
הענין
אם
הועד
לשבתות
,
או
לראשי
חדשים
,
או
משני
ימים
לשני
ימים
,
ויהיה
מועד
לימים
ההם
ולשאר
הימים
הוא
תם
(ראה
משנה
ב"ק
ד
,
ב).
ואם
נגח
ביום
אחד
שלש
נגיחות
-
אין
זה
מועד
,
שנאמר:
מתמול
שלשום
(ראה
ב"ק
כד
,
א).
וכן
אם
נגח
בשלשה
ימים
,
והעידו
העדים
יחד
בשלשת
הנגיחות
-
הנה
לא
יקרא
'מועד'
,
כי
לא
יֵעָתֵק
מתם
למועד
יחד
,
לפי
מה
שיראה
מלשון
התורה;
ולזה
דקדקה
שיהיה
שור
נגח
מתמול
שלשום
,
כדי
שיִוָדע
לו
כפעם
בפעם
ויזדרז
יותר
לשמרו
(ראה
שם)
.
ואולם
אם
העידו
זה
שלשה
כתי
עדים
ביום
אחד
,
והעידו
שנגח
בשלשה
ימים
-
הנה
יתכן
שיובן
מהפסוק
שהוא
מועד
או
שהוא
אינו
מועד.
וזה
,
שכבר
יובן
שישוב
אמרו
מתמול
שלשום
למה
שאמר:
כי
שור
נגח
הוא
,
לא
למה
שאמר:
או
נודע
,
ולזה
לא
תצטרך
שתהיה
הידיעה
בשלשה
ימים
,
ויספיק
היותה
בשלשה
פעמים
,
כיון
שאינה
יחד;
ואפשר
שישוב
זה
למה
שאמר:
או
נודע
,
ויצטרך
שתגיע
לו
הידיעה
בשלשה
ימים
.
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
יהיה
זה
ספק
אם
דינו
דין
מועד
אם
לא
(ראה
ב"ק
כד
,
א);
והמוציא
מחבירו
-
עליו
הראיה.
והנה
אין
הֶעדה
אלא
בפני
הבעלים
,
שנאמר:
או
נודע
,
ובזולת
זה
לא
יהיה
נודע
לבעלים;
ועוד
,
שכבר
אמר
בשור
שנגח
את
האדם
"והועד
בבעליו"
(לעיל
,
כט)
,
וכל
שכן
שראוי
זה
הדין
בשור
שנגח
את
השור.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
הועד
השור
,
ומכרוֹ
בעליו
או
נתנוֹ
-
חזר
לתַמוּתוֹ
עד
שיהיה
מועד
בפני
הבעלים
השנִיִים
(ראה
מש"ת
נזקי
ממון
ו
,
ו).
וכן
אם
חזר
בו
זה
השור
מהיותו
נגח
באופן
שיתבאר
זה
לאנשים
,
כאלו
תאמר
,
שיהיו
התינוקות
ממשמשין
בו
ואינו
נוגח
(ראה
משנה
ב"ק
ב
,
ד)
-
חזר
לתַמותו
,
שנאמר:
או
נודע
כי
שור
נגח
הוא
-
שיהיה
שור
נגח
בעת
שנגח.
וראוי
היה
להיות
כן
,
לפי
שאין
אָשָם
לבעלים
אם
לא
שמרוהו
,
כי
אינו
אצלם
בחזקה
שיהיה
נגח
.
והנה
השור
המועד
,
אם
שמרוֹ
בעליו
כראוי
-
פטור
,
שנאמר:
ולא
ישמרנו
בעליו.
ואולם
השור
התם
-
יתחייב
עליו
אפילו
שמרו
כראוי
,
כי
לא
תלה
הכתוב
הענין
בו
בשמירה
(ראה
משנה
ב"ק
ד
,
ט).
והנה
,
אם
לא
היו
לשור
בעלים
והזיק
,
בין
תם
בין
מועד
-
פטור
מן
התשלומין
,
והקודם
בו
זכה
כדין
ההפקר;
שנאמר
"כי
יגח
שור
איש"
(צירוף
של
פסוקים
כח
ולה)
,
וזה
איננו
שור
איש
(ראה
משנה
ב"ק
א
,
ב).
וכן
הענין
אם
היו
לו
בעלים
ואינם
בני
דעת
,
כמו
שהיה
מקטן
והדומים
לו
שאינם
בני
דעת;
שנאמר
"שור
איש"
-
ולא
שורו
של
קטן
(ראה
משנה
ב"ק
ד
,
ד;
מכיל'
משפטים
נזיקין
יב).
וראוי
היה
להיות
כן
,
כי
כונת
התורה
היתה
באלו
העונשין
-
כדי
שישמרו
הבעלים
קניניהם
שלא
יזיקו
ממון
חבריהם
.
ובכלל
,
הנה
מי
שהוא
פטור
על
נזקי
עצמו
-
כל
שכן
שהוא
פטור
על
נזקי
ממונו.
ולפי
שנזק
שור
תם
הוא
משתלם
מגופו
,
שנאמר
"ומכרו
את
השור
החי
וחצו
את
כספו"
(לעיל
,
לה)
,
הנה
נעשה
הנִּזק
שותף
בו
,
ואם
חזר
ונָגַף
-
יהיה
הנִּזק
חייב
בנזקיו
לפי
החלק
אשר
לו
בו
(ראה
משנה
ב"ק
ד
,
א).
וראוי
שתדע
,
שאם
הזיק
עבד
איש
את
חברו
או
את
ממונו
-
הנה
הבעלים
פטורים
,
כי
לא
חייבה
התורה
את
האדם
על
נזקי
ממונו
אלא
כגון
שור
וכיוצא
בו
,
לא
על
נזקי
אדם
שיש
לו
דעת.
ועוד
,
שאם
יתחייב
האדם
לשלם
נזקי
העבד
,
היה
ביד
העבד
להפסיד
לרבו
כל
קניניו
,
וזה
אינו
מהיושר
התוריי
(ראה
משנה
ידים
ד
,
ז).
ולזאת
הסבה
גם
כן
לא
יתחייב
האדם
במה
שתזיק
אשתו.
אמנם
העבד
והאשה
חייבין
לשלם
כשיהיה
להם
קנין
,
וזה
יתכן
שיהיה
כשנשתחרר
העבד
ונתגרשה
האשה
(ראה
משנה
ב"ק
ח
,
ד).
והנה
דין
הנזקים
הוא
שיִגבו
מן
המִטלטלין
,
שנאמר:
שלם
ישלם
שור
תחת
השור;
"כסף
ישיב
לבעליו"
(לעיל
,
לד).
ולפי
שהמטלטלין
יוכל
האדם
לשאת
אותם
בכל
מקום
שירצה
,
הנה
הוא
מבואר
שאם
אין
למזיק
מטלטלין
,
הנה
יהיו
נפרעין
מהקרקע
היותר
נבחר
,
כדי
שישוה
מטלטלין;
רוצה
לומר
,
שיקפצו
בו
בני
אדם
לקנותו
מפני
שבח
הקרקע
ההוא
(ראה
ב"ק
ז
,
ב).