תנ"ך - אם־בעליו עמו לא ישלם אם־שכיר הוא בא בשכרו: ס

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ: ס (שמות פרק כב פסוק יד)

טקסט וניקוד:

אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ: ס (שמות פרק כב פסוק יד)

טקסט בלבד:

אם־בעליו עמו לא ישלם אם־שכיר הוא בא בשכרו: ס (שמות פרק כב פסוק יד)

תיקון קוראים:

אם־בעליו עמו לא ישלם אם־שכיר הוא בא בשכרו: ס (שמות פרק כב פסוק יד)

תרגום אונקלוס:
אִם מָרֵיהּ עִמֵיהּ לָא יְשַׁלֵים אִם אֲגִירָא הוּא עָל בְּאַגרֵיהּ :

עין המסורה:
אם - י"ב פסוקים 'אם אם' (בראשי פסוקים ובאמצעם): ראה שמ' כא , ג.

מסורה קטנה:
אם - י"ב פסוק' אם אם.

רש"י:
ואם (בנוסחנו: אם) בעליו עמו - בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת. היה עמו בשעת שאלה , אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה (ראה ב"מ צה , ב). אם שכיר הוא - אם השור אינו שאול אלא שכור , בא בשכרו ליד השוכר , ולא בשאלה , ואין כל הנאה שלו , שהרי על ידי שכרו נשתמש בו , ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו , אם כשומר חנם אם כשומר שכר , לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל (ראה ב"מ צג , א): שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר: כשומר חנם; רבי יהודה אומר: כשומר שכר.

רשב"ם:
אם שכיר הוא - ששכר בהמת חבירו לעשות בה מלאכתו. בא בשכרו - כלומר: שכר הוא נותן לו; ואינו דומה לשואל , לפיכך פטור מאונסין , אבל בגניבה ואבידה הוא חייב כשומר שכר. ויש מי שאומר , שאף מגניבה ואבידה הוא פטור ואינו חייב , אבל בפשיעה - כשומר חנם. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בבבא קמא (מה , ב).

ראב"ע פירוש א - הקצר:
בא בשכרו - בא לו זה הרע בעבור שכרו שלקח.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
אם - שהוא ראה בעצמו איך נשבר או מת. וככה השכיר שבא עם השוכר בדרך אחד.

ר' יוסף בכור שור:
אם בעליו עמו לא ישלם - לפי הפשט: אם עומדים בעלים על הבהמה , והוא עצמו שומרה , הרי היא בשמירת בעליה והשואל פטור; וכן אמר רב המנונא (ראה ב"מ צה , ב) , ואיתותב. ורבותינו אמרו (שם) , דאפילו היה עמו בשעת משיכת אחרת , פטור. וסברת הדין קשה; ודייקי רבותינו , כמדומה , בהאי דקרא עמו , דמשמע: עם השואל , ולא אמר 'עמה' , דמשמע: עם בהמתו; והסברא: כיון דהבעלים משועבדים עמו בשעת משיכה , מששעבד עצמו , כל שכן ממונו , דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו (ראה פסחים פח , ב). ומשואל ילפינן: שמירה בבעלים פטור , בין בשומר חנם , בין בשומר שכר , בין בהשוכר , דהוו או כשומר חנם או כשומר שכר , ד"וכי ישאל" כתיב (לעיל , יג) - ו"ו מוסף על עניין ראשון. וקל וחומר הוא: דשואל , דכל הנאה שלו (ראה ב"מ צד , ב) , פטור בבעלים (ראה ב"מ צה , א) , כל שכן אִינָך! ובפשיעה דבעלים פליגי (ראה שם). ואם (בנוסחנו: אם) שכיר הוא - לפי הפשט: אם הבעל שכיר לשואל , ועל ידי שכרו הוא עמו במלאכתו , לא יפטר השואל בכך , שהרי בשכרו בא , ולעצמו הוא טורח , ואינו משועבד לו. ולפי פירוש רבותינו (ראה ב"מ צו , ב) הכי קאמר: אם שכיר הוא - ששכר הבהמה , בא בשכרו - בא לעשות מלאכתו ממנה. ואינו כדין שואל , שאין כל הנאה שלו; אבל לא פירש דינו , ונחלקו בה רבי מאיר ורבי יודה (ראה ב"מ פ , ב): יש אומר: כשומר חינם , לפי שהשכירות כנגד המלאכה , והשמירה בחנם; ויש מי שאומר: כשומר שכר - שבשביל מלאכתו נותן השכר ומקבל עליו השמירה , ונמצאת המלאכה שכר השמירה - חייב בגניבה ואבידה , ונשבע על שבורה ומתה. ומאילו השבועות שבתורה: שבועת שומרים (ראה ב"ק קז , ב) , והלואה (ראה שבועות מ , א) , ו"כל דבר פשע" (לעיל , ח) , ושבועה הבאה על ידי עד אחד (ראה שבועות מ , א) , ושבועת סוטה (ראה במ' ה , כא) , משום דרגלים לדבר - לימדו רבותינו (ראה משנה שבועות ז , ז - ח) לתקן שאר שבועות , כגון: פוגם שטרו (ראה שבועות מה , א) , ונפרע שלא בפניו , ונפרע מן היתומים , ושבועת אריסין ואפטרופא (ראה שם) , ושבועת אפילו שלא בטענת ודאי (ראה קידושין כח , א) , שהן דמיא דסוטה , דרגלים לדבר , משום דמורו היתירא. ואף גילגול שבועה מסוטה ילפינן (ראה קידושין כז , ב) , והאומר על השטר: אישתבע לי דלא פרעתיך (ראה שבועות מא , א). וכיון שרבו מעיזי פנים שכופרין הכל , עמדו ותקנו 'שבועה היסת' מפני הרמאים (ראה שבועות מ , ב) , ואף הפכו שבועת שכיר וחנוני ונגזל ונחבל (ראה משנה שבועות ז , א) , ואף תיקנו שבועת העדות (ראה שם ד , ג) שצבורין ומונחין ברשות הרבים (ראה שבועות מח , א). שאין להעמיד הדינין על דברי תורה לגמרי , אלא הכל לפי הצורך והשעה , כדאמר רב נחמן על ההוא גברא (ראה ב"ק צו , ב): גזלנא עתיקא הוא , ובעינא למיקנסיה! והכל לפי מה שיראה הדיין להוציא הדין לאמתו של דיין , לפי ראות עיניו , דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (ע"פ ב"ב קלא , א); והמקום יצילנו מעיוות הדין.

רלב"ג - ביאור הפרשה:
ואם בעליו עמו בשעת שאלה - לא ישלם דבר , כי מפני שבעליו היה תחת ידו בשעת שאלה , הנה לא יתכן שישתעבד זה לו אז בשמירת הבהמה; כי לא יהיה האדם עבד ואדון יחד לאיש אחד. ועוד , כי האדם , כשהיה עושה מלאכת אחר , ייטב בעיניו לההנות בעל המלאכה , כדי שיתן לו שכר המלאכות אשר לו; ולזה לא יחוש אז אם יקח בהמתו או כליו , אעפ"י שלא יקבל עליו שמירתו. הנה אם הוא שכיר לבעלים , בא בענין זאת השאלה בעבור שכרו. ואם איננו שכיר , הכל הולך אל מקום אחד (ע"פ קה' ג , כ) , כי האדם יעשה חסד לחברו לתקוַת גמול; ולזה הוא מבואר , שאם היה בעליו עמו , הוא פטור מלשלם (ראה משנה ב"מ ח , א). למדנו מזה , כי בכאן לשומרים שלשה דינין מתחלפים: האחד הוא פטור מגנבה ואבדה וחייב בפשיעה , והשני חייב בגנבה ופטור בשבורה ומתה , והשלישי חייב בכל האונסין. והנה השלישי הוא שואל , כמו שביאר הכתוב; והשנים הראשונים הם שומרים. והוא מבואר , שאין חִלוף דיניהם מפני חִלוף מה שישמרו אותו , כי כל אחד מהם יהיה בשמירת הבהמה , כמו שבאר הכתוב (לעיל , ח - ט); ולזה הוא מבואר , שהתחלפות דיניהם הוא מפני התחלפותם בענין השמירה. והוא מבואר , שאשר ישמור בשכר הוא יותר משועבד לשמור מאשר ישמור בחנם. ולזה תהיה הפרשה הראשונה בשומר חנם , ומפני זה אמר בה "כסף או כלים" (לעיל , ו) , כי לא תמצא שיבקשו האנשים שכר בשמירת הכסף והכלים. והפרשה השנייה היא בשומר שכר , ולזה אמר בה "חמור או שור או שה וכל בהמה" (לעיל , ט) , כי על הרוב לא תמצא שיקבלו האנשים לשמור הבהמה אם לא בשכר. והנה הענין הולך בהדרגה: שומר חנם , שכל ההנאה היא לבעלים - פטור מכל אונס; ושואל , שכל ההנאה היא שלו - חייב בכל אונס; ושומר שכר , שההנאה היא לשניהם , הוא חייב באונסין קטנים כמו גנבה ואבדה , ופטור באונסין גדולים. ומזה יתבאר שכן הענין בשוכר , כי ההנאה היא גם כן לשניהם , וענינו גם כן הוא ממוצע בין שומר חנם ובין השואל (ראה משנה ב"מ ז , ח; ירוש' שבועות ח , א [לח , ב]) . וראוי שתדע , כי כל אחד מהשומרין יפטר מכל דבר , אם היה בעליו עמו בשעה שהגיע לידו הפקדון; כי התורה בארה זה הענין בשואל , וכל שכן בשאר השומרים (ראה ירוש' שם [לח , ג]; ב"מ צה , א). וכבר יתבאר לך מדברינו , כי כשהיה בעליו עמו - פטור גם על הפשיעה , כי לא נשתעבד בשמירתו כלל; ולזה אמר: אם בעליו עמו - לא ישלם , ולא התנה בזה שום תנאי , ולזה הוא מבואר שהוא פטור גם על הפשיעה (ראה ב"מ צה , א) . וראוי שתדע , שדין השומרים הנזכר בכאן אינו נוהג בהקדש ולא בשל נכרי , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" (לעיל , ו , ט) , "וכי ישאל איש מעם רעהו" (לעיל , יג); ואינו נוהג בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות , מהטעם בעינו שנתבאר זה בדיני הגנבה (ראה משנה ב"מ ד , ט; ב"מ נז , ב). ולא יתחייבו עד שיגיע לידם , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" (לעיל , ו , ט) - שיגיע לידו; ובשואל אמר "וכי ישאל איש מעם רעהו" (לעיל , יג) - שיהיה שאול מעם רעהו , לא מה שהוא עדיין עם רעהו (ראה ב"מ צט , א; מכיל' משפטים נזיקין טז). ולא יתחייבו שומר חנם ושומר שכר עד שיקבלו לשמור , שנאמר "לשמור" (לעיל , ו , ט; ראה מכיל' שם; ב"מ פא , ב). והנה שומר חנם שפשע , ולא שמר כראוי לדבר ההוא הנשמר , הנה הוא חייב , שנאמר "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה" (לעיל , ח) - רוצה לומר: שיהיה פושע ביחס שמירת השור או החמור או השה או השלמה (ראה ב"ק קז , ב). ושומר חנם ושומר שכר ששלחו יד בפקדון , נתחייבו בכל האונסין , והרי הדבר עומד באחריותם , שנאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (לעיל , י) - מגיד שאם שלח ידו במלאכתו , לא יפטר מהתשלומין מפני אלו האונסין. וסבת זה , כי כבר שב הדבר ההוא להיות להם , ונתחייבו לשלם כמוהו לבעלים מעת ששלחו בו יד (ראה משנה ב"מ ג , יב). והוא מבואר , שהדיינין שיבאו לפניהם על דבר אלו הטענות הם יותר מאחד , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים" (לעיל , ח); ואי אפשר שיהיו שנים , כי לא יהיה שם מכריע ביניהם אם תפול מחלקת ביניהם , ולא יִשְלם שיגמר הדין על פיהם , ולזה יחוייב לכל הפחות שיהיו שלשה (ראה סנה' ג , ב). וכבר יתבאר מזה המקום , שמודה מקצת הטענה ישבע , שנאמר "על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" (לעיל , ח) - רוצה לומר , שאם תהיה טענתם בשור וחמור או שה או שלמה שנתן בידו , או בכל אבדה שמצא , שיאמר השומר: "כי הוא זה" ואינו כמו שאתה טוען - "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שם) , לאמת זה הענין בשבועה. והנה השומר ישבע ולא ישלם , כמו הענין בשבועת השומרים , שהיא על השומר , לפי מה שנתבאר מדברי התורה (לעיל , ז , י) ומהענין בעצמו. וכבר יתבאר שזה הענין הוא הודאה במקצת הטענה , מפני מה שאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שם) , ולא אמר 'אשר יאמר כי הוא אינו'; והנה , אם טענו חטים והודה לו בשעורים (ראה משנה שבועות ו , ג) , הנה הוא אומר לו: 'כי הוא אינו' , לא "כי הוא זה". ובכלל , הנה אמרוֹ "כי הוא זה" מורה שהטענה וההודאה הם בדבר אחד; וזה מבואר למי שיבין במלאכת ההגיון; וכבר בארו זה במכילתא בזה האופן (מכיל' משפטים נזיקין טו). והוא מבואר , שאין ראוי שנלמד זה הדין במי שאינו מודה מקצת ממודה מקצת , כי המודה מקצת הוא יותר ראוי בזה הדין , כי כבר הודה בהודאתו זה על אמות טענת הטוען באופן - מה; ולזה ראוי שנביאהו לידי שבועה מפני זאת הטענה. ואין הענין כן בטענה שלא הודה הנתבע ממנה דבר , כי אין שם דבר יורה על אמתת טענתו , ולזה אין ראוי שיתחייב הנתבע שבועה על כמו זאת הטענה . והנה חכמים תקנו שהמוצא מציאה לא ישבע , מפני תקון העולם (ראה משנה גיטין ה , ג). ולפי שאמרה התורה "כסף או כלים" (לעיל , ו) , והכסף הקטן הנזכר בתורה הוא הגֵרה , שהוא אחד מעשרים בשקל (ראה שמ' ל , יג; מש"ת שקלים א , ב - ג) , והיה זה השם נופל על רבוי המעות , כאמרו "כסף ישיב לבעליו" (שמ' כא , לד) , הנה יחוייב שתהיה הכפירה בשתי כסף לכל הפחות (ראה שבועות לט , ב) , או בכלי; וההודאה תהיה בדבר , יתכן שיקָרא חלק מהטענה , והוא פרוטה או יותר (ראה משנה שבועות ו , א) , או כלי אחד או יותר כשהיתה הטענה בכלים (ראה שבועות מ , ב) . והוא מבואר , שאינו מודה מקצת , אם לא הודה לו במקצת הכמות שטען; וזה יחייב שיהיה הטוען טוען דבר מוגבל במדה או במשקל או במניין (ראה משנה שבועות ו , ו) , שאם לא היה מוגבל , לא היה לזאת הטענה קצת שתהיה בו ההודאה. ולזה יתבאר , שאם טען דבר שבמדה , והודה לו במניין או במשקל - שהוא פטור מהשבועה , כי הם מינים מתחלפים מהכמה , לא יפול ביניהם היחס בעצמותם; כאלו תאמר , שטען לו מדה מלאה מעות , והודה לו בחמשים זוז (ראה מש"ת טוען ד , א). ומזה המקום יתבאר , שהמודה בקנס הוא פטור , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו" (לעיל , ח) , ואולם אם היה מרשיע עצמו - פטור מהקנס; כאלו תאמר , שיודה בפני בית דין שנשבע על שקר , כי אז יפטר מן הכפל (ראה ב"ק סד , ב) . וכבר נשפוט שהענין הוא כן בשאר הקנסות (ראה משנה כתובות ג , ט); וזה שהוא מבואר , שאין ראוי שיקנס מי שהודה מעצמו באופן שיקנס מי שלא רצה להודות והוצרך להתברר שִקרוּת שבועתו מפי עדים בפני בית דין . וראוי שתדע , כי מה שנאמר בשומר שכר "ומת או נשבר או נשבה" (לעיל , ט) , הוא כשהיה זה באונס גדול , שאינו יכול להציל. ראיה לדבר זה , שהרי הוא חייב על הגנבה , אעפ"י שהיא אונס; ולזה הוא מבואר , שלא יפטר מהמתה או השבורה או השבויה אלא מפני שהוא אונס יותר גדול מאונס הגנבה. והנה הרצון במתה - שתמות כדרכה , שאין לך אונס גדול מזה; והשבורה - שנשברה על ידי חיה רעה שאינו יכול להציל ממנה; והשבויה - שנשבית על ידי לסטים , שאין לו כח בשום פנים לעמוד בפניהם; וכן הענין בשאר האונסין הגדולים הדומים לאלו (ראה משנה ב"ב ז , ט). וראוי שתדע , כי מה שאמר "אין רואה שבועת יי' תהיה בין שניהם" (לעיל , ט - י) - אין הרצון בו , שאם לא ראו עדים זה הענין , ישבע ויפטר; כי לא יפול ספק בזה , שאם יביא עדים - יפטר; ולזה הוא מבואר , שלא הוצרכה התורה לומר "אין רואה" אם היתה כונתה זאת הכונה . אבל הרצון בזה , שאם לא היה מדרך המקום ההוא שיהיה שם רואה , אזי פטר בשבועה; ואם היה מדרך המקום ההוא שיהיה שם רואה , אז לא יפטר בשבועה , אלא או יביא ראיה או ישלם (ראה ב"מ פג , א). וכן מה שפטרה התורה שומר שכר מהטרפה (ראה לעיל , יב) , הוא כשנטרפה באונס גדול; וזה יתבאר בביאור בעינו אשר בארנו זה בשבורה ושבויה ומתה. וראוי שתדע , שאם פשע בשמירתו , כמו שהביא הבהמה למקום גדוד חיה ולסטים או מה שידמה לזה , הנה הוא חייב לשלם (ראה משנה ב"מ ז , ט) , כמו הענין בשומר חנם שחייב בפשיעה. והנה מה שאמר בטרפה "יביאהו עד" (לעיל , יב) - אין הרצון בו שלא יפטר אלא בעדים , כי הטרפה דינה דין המיתה והשבי והשבירה; אבל הרצון בו , שיביא עדים , אם היה בְּמקום אשר מדרכו שיהיה שם רואה; או ישבע , כשלא היה הענין על זה התאר ; וזה , שאין שם סבה תחייב שיהיה זה ההבדל בין הטרפה ושאר האונסין הגדולים. וראוי שתדע , שה"עד" הנאמר בכאן הוא שני עדים; וזה יתבאר מצד הוראת הגדר , כי ההעדה יחוייב שתהיה בבית דין , כי בזולת זה לא יהיה כי אם ספור. וראוי שיהיה משני עדים , כי בזולת זה לא יגמר הדין על פיהם , ולא תהיה בזה העדות העדה שיהיה בה פטור מלשלם , כי התורה אמרה "על פי שנים עדים יקום דבר" (צירוף של דב' יז , ו ודב' יט , טו). וראוי שתדע , כי השואל ששאל בהמה או כלי למלאכה מה , ומחמת המלאכה ההיא שהיה לו רשות עליה מאת הבעלים מתה הבהמה או נשבר הכלי בשעת מלאכה , הנה הוא פטור , כי על זה הרשוהו הבעלים (ראה ב"מ צו , ב); ואולם אם בא ההפסד שלא בשעת מלאכה (ראה מש"ת שאלה א , א) , או שלא מחמת המלאכה שהרשוהו עליה באופן שהרשוהו עליה , הנה השואל חייב (ראה ב"מ צז , א). והוא חייב בכל האונסין כמו שנתבאר בתורה (ראה לעיל , יג; ראה משנה ב"מ ז , ח). וראוי שתדע , שהשומרים לא יתחייבו בדבר אם לא היו בני דעת; וזה מבואר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי). ואולם הבעלים , אעפ"י שלא היו בני דעת , יתחייבו השומרים להם כל אחד בדינו; ולא נאמר "כי יתן איש" (לעיל , ו , ט) אלא בהוה , וזה מבואר בנפשו (ראה מש"ת טוען ה , ט) . (התועלות לשמ' כב , ו - יד , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק חמישי: "וכי יפתה איש" וגו' עד "וגר לא תונה"; כב , טו - כ).
ריכוז קישורים