תנ"ך - וכי־יפתה
איש
בתולה
אשר
לא־ארשה
ושכב
עמה
מהר
ימהרנה
לו
לאשה:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה
אִ֗ישׁ
בְּתוּלָ֛ה
אֲשֶׁ֥ר
לֹא־אֹרָ֖שָׂה
וְשָׁכַ֣ב
עִמָּ֑הּ
מָהֹ֛ר
יִמְהָרֶ֥נָּה
לּ֖וֹ
לְאִשָּֽׁה:
(שמות פרק כב פסוק טו)
וְכִי־יְפַתֶּה
אִישׁ
בְּתוּלָה
אֲשֶׁר
לֹא־אֹרָשָׂה
וְשָׁכַב
עִמָּהּ
מָהֹר
יִמְהָרֶנָּה
לּוֹ
לְאִשָּׁה:
(שמות פרק כב פסוק טו)
וכי־יפתה
איש
בתולה
אשר
לא־ארשה
ושכב
עמה
מהר
ימהרנה
לו
לאשה:
(שמות פרק כב פסוק טו)
וכי־יפתה
איש
בתולה
אשר
לא־ארשה
ושכב
עמה
מהר
ימהרנה
לו
לאשה:
(שמות פרק כב פסוק טו)
תרגום אונקלוס:
וַאֲרֵי
יְשַׁדֵּיל
גְּבַר
בְּתוּלְתָא
דְּלָא
מְאָרְסָא
וְיִשׁכּוֹב
עִמַהּ
קַיָימָא
יְקַיְימִינַהּ
לֵיהּ
לְאִתּוּ
:
עין המסורה:
וכי
-
י"א
בפרשה:
ראה
שמ'
כא
,
ז.
יפתה
-
ד':
*שמ'
כב
,
טו;
מ"א
כב
,
כ;
מש'
טז
,
כט;
דה"ב
יח
,
יט.
מסורה גדולה:
יפתה
ד'
וכי
יפתה
איש
מי
יפתה
את
אחאב
וחב'
איש
חמס
יפתה
רעהו.
רש"י:
וכי
יפתה
-
מדבר
על
לבה
עד
ששומעת
לו
,
וכן
תרגומו:
"ארי
ישדל";
'שידול'
בלשון
ארמי
כ'פיתוי'
בלשון
עברית.
מהר
ימהרנה
-
יפסוק
לה
מוהר
כמשפט
איש
לאשתו
,
שכותב
לה
כתובה
וישאנה.
רשב"ם:
אשר
לא
ארשה
-
שאם
ארשָה
,
חייב
סקילה
,
כדכתיב
במשנה
תורה
(דב'
כב
,
כג
-
כד).
מהר
ימהרנה
-
"כמוהר
הבתולות"
(להלן
,
טז)
,
חמשים
כסף;
באונס
את
הבתולה
-
"ונתן...
לאבי
הנערה
חמשים
כסף"
(דב'
כב
,
כט)
,
והוא
הדין
למפתה.
ראב"ע פירוש ב - הארוך:
וכי.
השלים
לדבר
על
גניבת
ממון
,
ועתה
ידבר
על
גניבת
הלב
,
הוא
המפתה;
כי
ההוה
לפתות
הנערות
,
שאין
דעתן
שלימה.
אשר
לא
אורשה
-
כי
המאורסה
,
אע"פ
שלא
נבעלה
,
נקראת
"אשת
רעהו"
(וי'
כ
,
י).
מהר
ימהרנה
-
כמו
"מוהר"
(בר'
לד
,
יב)
,
בעניין
'קישור';
כמו
"אחר
מהרו"
(תה'
טז
,
ד;
וראה
פירושו);
כי
גזרת
"מְהֵרָה"
(דב'
יא
,
יז)
לא
תמצא
בפעלים
,
רק
מהבניין
'הדגוש'
בכל
המקרא
(ראה
בר'
יט
,
כב).
ר' יוסף בכור שור:
מהר
ימהרנה
לו
לאשה
-
על
כרחו;
אלא
שיכול
להוציאה
בגט
,
מאחר
שנתרצת
לו.
רמב"ן:
וכי
יפתה
-
מדבר
על
לבה
,
וכן
תרגומו:
"ארי
ישדל";
'שידול'
בלשון
ארמי
כ'פתוי'
בלשון
קדש.
מהר
ימהרנה
לו
לאשה
-
יפסוק
לה
מהר
כמשפט
איש
לאשתו
,
שכותב
לה
כתובה
וישאנה;
לשון
רבנו
שלמה.
ואיננו
נכון
,
אבל
ענין
'פתוי'
-
הטית
רצון
בשקר;
וכן
"יפתה
לבבכם"
(דב'
יא
,
טז);
"ויפת
בסתר
לבי"
(איוב
לא
,
כז);
"אם
נפתה
לבי
על
אשה"
(שם
,
ט).
ולכן
האנשים
אשר
אין
דעתם
שלמה
להשכיל
,
ויטעה
לבם
בדברים
בתחלת
ענינם
,
יקראו
'פתאים'
,
וכמו
שאמר
"פתי
יאמין
לכל
דבר"
(מש'
יד
,
טו);
והמסית
את
הבתולה
לשכב
עמה
-
יטה
רצונה
לחפצו
בדברי
שקר
,
ונקרא
'מפתה'
(ראה
משנה
כתובות
ג
,
ד
ועוד).
ואנקלוס
חלק
הלשון
למחלוקות
,
אמר
כאן:
"ישדל"
,
והוא
לשון
תחבולה
ועסק
אשר
יעשה
האדם
עם
אחר
לעשות
בו
כרצונו
,
יהיה
השתדלותו
בדברים
או
במעשה;
כי
כן
אמר
ב"ויאבק
איש
עמו"
(בר'
לב
,
כה):
"ואישתדל".
ויונתן
בן
עוזיאל
תרגם
"ושובבתיך
ונתתי
חחים
בלחייך"
(יח'
לח
,
ד):
"ואשתדלינך";
ובתרגום
מגלת
רות
["איפה
לקטת
היום]
ואנה
עשית"
(רות
ב
,
יט):
"ולאן
אשתדלת
למעבד";
ו"שם
האיש
אשר
עשיתי
עמו...
בועז"
(שם):
"דאישתדילית
עמיה".
כי
תחבולת
ענין
אשר
אדם
מצדד
לעשותו
יקרא
'השתדלות';
ואמרו
במשנה
(אבות
ב
,
ה):
ובמקום
שאין
אנשים
,
השתדל
להיות
איש;
ובגמרא
(ברכות
נח
,
א):
לעולם
ישתדל
אדם
לקראת
מלכי
ישראל;
ובכתוב:
"הוה
משתדר
לשיזבותיה"
(לפנינו:
להצלותה;
דנ'
ו
,
טו)
-
משתדל
ועושה
התחבולות.
ועל
דעתי
,
מזה
הלשון
הוא
"ומרד
ואשתדור
מתעבד
בגוה"
(עז'
ד
,
יט)
-
מרד
ותחבולה
רבה;
כי
יחליפו
האותיות
האלה
אף
בלשון
הקדש:
"מזלות"
(מ"ב
כג
,
ה)
ו"מזרות"
(איוב
לח
,
לב);
"נמלצו"
(תה'
קיט
,
קג)
-
"נמרצו"
(איוב
ו
,
כה);
"מפלשי
עב"
(שם
לז
,
טז)
-
"מפרשי"
(שם
לו
,
כט).
וכן
בארמית:
"ואלו
עינין"
(דנ'
ז
,
ח)
-
"וארו
ארבע
חיון"
(צירוף
של
דנ'
ז
,
ב
וג);
'שרשרת'
אמרו
בה
חכמים
(משנה
כלים
יב
,
א
ועוד):
שלשלת.
ויש
נוסחאות
שכתוב
בהן
במשנה
(אבות
ב
,
ה):
'השתדר
להיות
איש'.
ולכן
אמר
אנקלוס:
כי
יפתה:
"ארי
ישדל"
-
יסובב
וישובב
את
הבתולה
בענינים
עד
שישכב
עמה.
ובעבור
כי
פתוי
הבתולות
בענינים
רבים
-
פעם
בדברים
,
פעם
בממון
,
פעם
בשקר
שיטעה
אותה
,
פעם
באמת
שרצונו
לישא
אותה
לו
לאשה
-
לא
ייחד
לו
לשון
,
ועשאו
'השתדלות'.
אבל
ב"פן
יפתה
לבבכם"
(דב'
יא
,
טז)
,
אמר
בו
אנקלוס:
"דילמא
יטעה".
ומה
שפירש
הרב
במהר
ימהרנה
לו
,
שיפסוק
לה
מֹהר
כמשפט
איש
לאשתו
,
שכותב
לה
כתובה
,
אינו
אמת;
שהמפתה
,
אם
ישאנה
,
אינו
נותן
קנס
,
ואם
יגרשנה
אחרי
הנשואין
,
אין
לה
עליו
כלום
מן
התורה
,
שהכתובה
מדברי
סופרים
היא;
אבל
פירוש
מֹהר:
השִלוחים
שאדם
משלח
לארוסתו
,
כלי
כסף
וכלי
זהב
ובגדים
לצרכי
החופה
והנישואין.
והם
הנקראים
'סבלונות'
בדברי
חכמים
(קידושין
נ
,
א)
,
וכך
אמרו
(ב"ב
קמה
,
א):
מוהרי
הדרי.
ואנקלוס
אמר
ב"הרבו
עלי
מאד
מהר
ומתן"
(בר'
לד
,
יב):
"אסגו
עלי
לחדא
מוהרין
ומתנן"
-
ולא
היה
נודר
להם
לכתוב
לה
כתובות
הרבה
מאד!
אבל
המֹהר
-
סבלונות
,
כמו
שפירשתי.
ויתכן
שהלשון
נגזר
מן
"מהרה
חושה"
(ש"א
כ
,
לח)
,
לפי
שהוא
הדבר
הראשון
הנמהר
בנשואין
,
כי
החתן
ממהר
ומקדים
לשלוח
לפניו
המנחה
ההיא
,
ואחרי
כן
הוא
בא
לבית
חמיו
לעשות
הנשואין
או
השמחה
,
כמו
שהזכירו
חכמים
(פסחים
מט
,
א):
סעודת
סבלונות.
ופירוש
מהר
ימהרנה
לו
לאשה
-
שישלח
לה
סבלונות
וצרכי
חופה
להיות
לו
לאשה;
רמז
שהם
יכולים
לעכב.
ואמר
הכתוב
כלשון
הזה
,
ולא
אמר
שיקחנה
לו
,
כי
אין
מצוה
עליו
שישאנה
,
רק
אם
רצה;
ואם
לא
יחפוץ
בה
מתחלה
-
יפרע.
ואחר
כן
אמר
(להלן
,
טז)
,
שאם
ימאן
אביה
לתתה
לו
,
שישקול
על
ידו
כסף
,
כמהר
אשר
יתנו
האנשים
לבתולות
הנשואות
להם;
והטעם
,
כי
פסלה
בעיני
הבחורים
,
ויצטרך
אביה
להרבות
אליה
מתן
,
והם
לא
יתנו
לה
מֹהר
,
וראוי
הוא
שיפרענו
המפתה.
ואמרו
רבותינו
(מכיל'
משפטים
נזיקין
יז)
,
כי
המהר
הזה
הוא
נקצב
בענין
האונס
,
כי
הוא
"חמשים
כסף"
(דב'
כב
,
כט);
ודין
האונס
והמפתה
שוים
בזה
,
אבל
חלק
הכתוב
בין
אונס
למפתה
,
ששם
נאמר
"ולו
תהיה
לאשה...
לא
יוכל
שלחה
כל
ימיו".
והטעם
,
כי
דרך
הארץ
להיות
בחורי
חמד
מפתים
בנות
הגדולים
היפות
,
ואיננו
הגון
שיהיה
חוטא
נשכר
(ע"פ
כתובות
יא
,
א)
,
ולכן
פירש
שלא
ישאנה
על
כרחם
,
וישלם
להם.
ובעבור
שגם
היא
חטאה
בדבר
,
לא
נתן
עליו
עונש
שישאנה
על
כרחו
,
ודי
שישלם
הקנס;
ואחרי
שישאנה
לדעתה
ודעת
אביה
,
הרי
היא
עמו
ככל
הנשים
,
אין
לה
עליו
כתובה
בתורה.
וכן
דרך
בני
הגדולים
לאנוס
בנות
הפחותים
במעלה
,
אשר
אין
להם
כח
כנגדם
,
ולכן
אמר
באונס
"ולו
תהיה
לאשה"
(דב'
כב
,
כט)
-
על
כרחו.
ועל
דעת
רבותינו
(מכיל'
משפטים
נזיקין
יז)
,
גם
שם
,
בין
היא
בין
אביה
יכולין
לעכב;
כי
איננו
הגון
שיקחנה
על
כרחם
,
ויעשה
עמה
שתים
רעות
(ע"פ
יר'
ב
,
יג)!
ופעמים
שתהיה
נכבדת
ממנו
,
ולא
יתכן
שתתבזה
בחטאו.
והמשפט
הישר
,
שיהיו
הנשואין
בידם
ולא
בידו;
שהוא
ישאנה
על
כרחו
,
שלא
יהו
בנות
ישראל
הפקר
לבעלי
הזרוע.
והנה
הדין
הזה
איננו
,
רק
בנערה
,
כדין
האונס;
אבל
שם
פירש
הכתוב
"כי
ימצא
איש
נערה
בתולה"
(דב'
כב
,
כח)
,
וכאן
לא
הזכיר
'נערה'.
והטעם
,
כי
ה'נערה'
הנזכרת
שם
אינו
אלא
להוציא
את
הבוגרת
,
שהיא
'אשה'
,
אבל
הקטנה
גם
היא
בכלל.
וכאן
לא
הוצרך
להוציא
את
הבוגרת
,
כי
בידוע
בבוגרת
המפותה
שלא
ישלם
כלום
,
כי
מדעתה
עשה;
והאב
אין
לו
בבתו
שום
זכות
אחרי
ימי
הנעורים
,
כדכתיב
"בנעוריה
בית
אביה"
(במ'
ל
,
יז).
ואמר
כאן
"אם
מאן
ימאן
אביה
לתתה
לו"
(להלן
,
טז)
-
לרמוז
שהוא
הנותן
אותה
לו
לאיש
,
שהוא
זכאי
בכסף
קדושיה
בקטנה
ונערה
,
כמו
שדרשו
(קידושין
ג
,
ב):
כל
שבח
נעורים
-
לאביה;
אבל
באונס
הוצרך
לכתוב
'נערה'
,
להוציא
את
הבוגרת
,
כי
היה
עולה
על
דעתינו
שישלם
אליה
,
אלא
שגזרת
הכתוב
היא.
והטעם
,
כי
בעמדה
על
דעתה
,
תשמר
מן
האונס.
ואמר
רבי
אברהם
,
כי
'מֹהר'
-
לשון
'קשור'
,
וכן
"ירבו
עצבותם
אחר
מהרו"
(תה'
טז
,
ד).
ואיננו
נכון
,
אבל
הוא
כמו
שבארתי
מדברי
רבותינו.
ועל
דעתי
"אחר
מהרו"
-
שהיו
נמהרי
לב
(ע"פ
יש'
לה
,
ד)
לאל
אחר
,
ללכת
אחריו
במהירותם
בלי
השגחה
ובלי
דעת.
ובדברי
המדקדקים
(ראה
השרשים:
'אחר'):
שנתנו
מהר
לאל
אחר;
והטעם
,
שנתנו
לו
זבח
ומנחה.
רלב"ג - ביאור הפרשה:
וכי
יפתה
איש
בתולה
,
אשר
לא
אורשה
קודם
זה
הפתוי
,
ושכב
עמה
,
הנה
יִקָּשֵר
עמה
בקשר
האישות
ותהיה
לו
לאשה
תחת
אשר
פתה
אותה;
וזהו
מה
שענשה
אותו
התורה
על
זה.
ואם
לא
ירצה
אביה
לתתה
לו
לאשה
,
הנה
ישקל
כסף
כמוהר
הבתולות
-
שנתבאר
בפרשת
'כי
תצא
למלחמה'
בענין
האונס
שהוא
חמשים
כסף
(ראה
דב'
כב
,
כח
-
כט;
כתובות
לח
,
א
-
ב).
וראוי
שתדע
,
כי
אמרוֹ
אשר
לא
אורשה
לא
בא
להוציא
את
הארוסה
בעת
הפתוי
,
כי
כבר
נתבאר
בתורה
משפט
הארוסה
שזנתה
,
שהוא
בסקילה
(דב'
כב
,
כג
-
כד);
ואמנם
בא
להוציא
מי
שנתארסה
ונתגרשה.
והוא
מבואר
,
שלא
הוציא
אותה
מזה
הדין
לפטור
המפתה
אותה
,
אבל
הוציא
אותה
מענין
היות
הקנס
לאביה;
רצוני
,
שאם
לא
אורסה
,
יהיה
הקנס
לאביה
,
כמו
שנבאר
,
ואם
אורסה
ונתגרשה
,
יהיה
הקנס
לעצמה
(ראה
משנה
כתובות
ג
,
ג).
וראוי
שתדע
,
שלא
יתחייב
המפתה
בזה
הקנס
אם
לא
בא
עליה
כדרכה
(ראה
מש"ת
נערה
בתולה
א
,
ח)
,
שנאמר:
וכי
יפתה
איש
בתולה
וגו'
-
שיפתה
אותה
וישכב
עמה
באופן
אשר
היא
בו
בתולה;
ולזה
אמר:
כמוהר
הבתולות
,
כי
הוא
אִבד
אותה
המוהר
ההוא
,
מפני
שהשיב
אותה
בעולה.
וראוי
שתדע
,
שזה
הדין
ינהג
במי
שהיא
ברשות
אביה
,
כמו
קטנה
ונערה
,
שנאמר:
ואם
(בנוסחנו:
אם)
מאן
ימאן
אביה;
ואולם
הבוגרת
כבר
יצאת
מרשות
אביה
,
כמו
שיתבאר
בפרשת
'ראשי
המטות'
(ראה
פירושו
לבמ'
ל
,
ד)
,
ולזה
אין
לה
קנס
(ראה
משנה
כתובות
ג
,
ח);
כי
ענין
הקנס
הזה
הוא
חדוש
,
ולא
ינהג
אלא
בנושא
אשר
זכרה
אותו
התורה.
וראוי
שתדע
,
שאעפ"י
שאינה
ראויה
לו
לאשה
-
כגון
חייבי
'כרתות'
וחייבי
'לאוין'
שאין
בהם
מיתת
בית
דין
ולא
התרו
בו
למלקות
-
ישלם
קנס
(ראה
שם;
כתובות
לב
,
ב);
וזה
,
כי
אמרו
מהר
ימהרנה
לו
לאשה
אינו
תנאי
להקל
עליו
,
אבל
הוא
להחמיר
עליו
ולענשו
בזה
האופן
,
ואין
מן
הראוי
שכאשר
לא
יתכן
שיענש
בזה
האופן
יהיה
פטור
מהקנס
.
.
והוא
מבואר
,
שזה
הקנס
הוא
לאביה
,
כשהיה
לה
אב
(ראה
משנה
כתובות
ד
,
א)
,
שנאמר:
ואם
מאן
ימאן
אביה
לתתה
לו
,
וכיון
שהיא
ברשותו
לתתה
למי
שירצה
,
ראוי
שיהיה
זה
הקנס
שלו;
ועוד
,
שכבר
בארה
התורה
זה
באונס
,
שנאמר
"ונתן...
לאבי
הנערה
חמשים
כסף"
(דב'
כב
,
כט).
וראוי
שתדע
,
כי
אמרוֹ
מהר
ימהרנה
לו
לאשה
איננו
מחייב
שתהיה
לו
לאשה
אם
לא
רצתה
,
כי
לא
בא
הצווי
לה;
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
לא
רצתה
היא
להיות
לו
לאשה
,
נותן
המפתה
קנס
לאביה.
וכל
שכן
אם
לא
רצה
הוא;
וזה
,
כי
אעפ"י
שהוא
רצה
לנושאה
,
הוא
מחוייב
לשלם
קנס
אם
לא
רצתה
היא
-
כל
שכן
כשלא
רצה
לכנסה
,
שיחוייב
לשלם
קנס
(ראה
כתובות
לט
,
ב).
וראוי
שתדע
כי
המפתה
ישלם
,
זולת
הקנס
,
הבשת
והפגם
(ראה
משנה
כתובות
ג
,
ד).
וזה
יתבאר
ממה
שאומר
,
והוא
,
שכבר
נתבאר
חיוב
האדם
בחמשה
דברים
במה
שהזיק
ברעהו
(ראה
משנה
ב"ק
ח
,
א)
,
והוא
מבואר
שהאונס
מביא
צער
באנוסה
,
ואין
הענין
כן
במפותה;
ואם
היו
החמשים
כסף
עונש
זה
הענין
בכללו
,
היה
עונש
האונס
בבשת
ופגם
יותר
קל
מעונש
המפתה.
וזה
,
כי
המפתה
ישלם
חמשים
כסף
על
הבשת
והפגם
,
והאונס
יפטר
בחמשים
כסף
מהבשת
והפגם
והצער!
ולזה
הוא
מבואר
,
שאין
אלו
החמשים
כסף
דמי
הבשת
והפגם
,
אבל
הם
קנס
,
והוא
משלם
אותם
מפני
שנהנה
בזה;
ולזה
אמר
באונס
"ונתן
האיש
השוכב
עמה
לאבי
הנערה"
(דב'
כב
,
כט)
-
רוצה
לומר
,
שכבר
יתן
זה
בעבור
ששכב
עמה
ונהנה
בשכיבתו
זאת
(ראה
כתובות
מ
,
ב).
תועלות לרלב"ג:
(ארבע
תועלות
ושמונה
שורשים
לפרשת
'משפטים'
,
חלק
חמישי:
שמ'
כב
,
טו
-
יט)
התועלת
השמנה
עשר
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצותה
התורה
בענין
המפתה
את
הבתולה
-
שיקחנה
לו
לאשה
,
או
שישלם
חמשים
כסף
לאבי
הנערה.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
נגלה
בתקון
הקבוץ
המדיני.
והנה
שרשי
זאת
המצוה
הם
ששה:
השרש
הראשון
הוא
,
שהמפתה
נערה
בתולה
שאינה
מאורסה
ובא
עליה
-
משלם
חמשים
שקלים
של
כסף
לאבי
הנערה
מפני
הנאת
שכיבה
,
אם
לא
רצה
אביה
לתתה
לו
לאשה.
ולמדנו
שהיא
נערה
ושהם
חמשים
כסף
מדין
אונס
,
הנזכר
בפרשת
'כי
תצא
למלחמה'
(דב'
כב
,
כח
-
כט);
והיה
זה
כן
,
כי
הבוגרת
אינה
בתולה
בשלמות
,
כי
פתחהּ
הוא
כמו
פתוח.
ולמדנו
שזה
יהיה
מפני
הנאת
שכיבה
,
שנאמר
בפרשת
'כי
תצא':
"ונתן
האיש
השוכב
עמה"
וגו'
(שם
,
כט).
והנה
המפתה
חייב
עוד
לתת
לאביה
בֹּשת
ופגם
יותר
על
חמשים
כסף
,
כמו
שבארנו
(שמ'
כב
,
טו
-
טז).
והפגם
הוא
ששָׁמין
אותה
כאלו
היא
שפחה
הנמכרת
בשוק
,
כמה
תמכר
קודם
זה
וכמה
תמכר
לאחר
זה.
ואולם
צער
אינו
משלם
,
כי
המפותה
אין
לה
צער
,
וברצונה
גם
כן
נעשה.
והנה
יתבאר
ששאר
הדברים
הם
גם
כן
לאביה
,
כי
התורה
בארה
שהנזק
הוא
לאביה
בענין
בתוליה
,
וכל
שכן
בֹּשת
ופגם.
ואולם
אם
לא
עמדה
בדין
עד
שבגרה
,
הנה
הכל
שלה
,
שנאמר
באונס
"ונתן
לאבי
הנערה"
,
ואין
זה
'אבי
הנערה'.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מכתובות
(לט
,
א
-
מ
,
ב;
מא
,
ב).
ומזה
המקום
יתבאר
,
שהאשה
שאינה
בחזקת
בתולה
-
כגון
המגורשת
מהנשואין
והשוטה
והחרשת
והגיורת
והשבויה
ומי
שיצא
עליה
שם
רע
-
אין
לה
חמשים
כסף
,
שנאמר
"וכי
יפתה
איש
בתולה"
(שמ'
כב
,
טו)
,
ואלו
אינן
בחזקת
בתולות.
והאילונית
גם
כן
אין
לה
חמשים
כסף
,
לפי
שאינה
נקראת
'נערה'
בעת
מהעתים
,
אבל
היא
אם
קטנה
,
אם
גדולה.
ואולם
יתחייב
באלו
בֹּשת
ופגם
,
מלבד
החרשת
והשוטה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מכתובות
(לב
,
א;
לה
,
ב
-
לו
,
ב).
השרש
השני
הוא
,
שאינו
משלם
כסף
אם
לא
בא
עליה
כדרכה
,
שנאמר
"וכי
יפתה
איש
בתולה"
(שמ'
כב
,
טו)
-
מהמקום
שהיא
בו
בתולה;
ולזה
אמר
"כסף
ישקול
כמוהר
הבתולות"
(שם
,
טז).
ומזה
המקום
יתבאר
,
שהקטנה
שאינה
ראויה
לביאה
,
והיא
הפחותה
מבת
שלש
שנים
ויום
אחד
,
אין
לה
קנס
,
שהרי
היא
נשארת
בתולה;
עם
שאין
ביאתה
נכנסת
בגדר
השכיבה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
וברביעי
מכתובות
(מ
,
ב;
מו
,
ב).
השרש
השלישי
הוא
,
שאם
אין
הנערה
ראויה
להיות
לו
לאשה
,
כאלו
תאמר
שהיתה
אסורה
-
אינו
פטור
מפני
זה
מהקנס
,
כי
לא
אמרה
התורה
"מהר
ימהרנה
לו
לאשה"
(שמ'
כב
,
טו)
להקל
עליו.
אך
יהיה
פטור
בזה
מהקנס
אם
נתחייב
מלקות
על
בעילתה
,
או
אם
היתה
מהעריות
שיש
בהם
מיתת
בית
דין
,
כי
אז
יפטר
גם
כן
מהקנס
אעפ"י
שלא
נתחייב
מיתת
בית
דין
,
כמו
שנתבאר
בשרשים
הכוללים.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מכתובות
(לא
,
ב
-
לב
,
ב;
לו
,
ב).
השרש
הרביעי
הוא
,
שהמפתה
אינו
חייב
על
כל
פנים
לשאת
המפותה
,
שאם
היה
הדבר
כן
היתה
התורה
אומרת
שלא
יוכל
לשלחה
,
כמו
שאמרה
באונס
(דב'
כב
,
כט);
אך
ישלם
חמשים
כסף
אם
לא
רצה
לכנוס
,
כמו
שבארנו
(שמ'
כב
,
טו
-
טז).
כבר
התבאר
זה
בשלישי
מכתובות
(לט
,
א
-
מ
,
א).
השרש
החמישי
הוא
,
שאם
בא
עליה
ומתה
קודם
שעמדה
בדין
-
פטור
מלשלם
קנס
,
שנאמר
"ונתן...
לאבי
הנערה
חמשים
כסף"
(דב'
כב
,
כט)
,
והרי
אינו
'אבי
הנערה'
בשעת
נתינה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מכתובות
(לח
,
ב).
השרש
הששי
הוא
,
שהנבעלת
בעיר
-
חזקתה
שהיא
מפותה
,
אם
לא
נתבאר
שהיא
אנוסה;
וזה
מבואר
ממה
שאמרה
התורה
בנערה
המאורסה
בפרשת
'כי
תצא
למלחמה'
(דב'
כב
,
כג
-
כז).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בספרי
(ספ"ד
רמג).
התועלת
התשעה
עשר
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצותה
התורה
לבית
דין
לדון
המכשף
במיתה
,
שנאמר
"מכשפה
לא
תחיה"
(שמ'
כב
,
יז);
והוא
הדין
למכשף
,
אלא
שדברה
התורה
בהווה.
וכבר
יתבאר
במה
שיבא
(ראה
פירושו
לוי'
כ
,
כז)
,
שזאת
המיתה
היא
בסקילה.
וזה
אמנם
יהיה
בעושה
פועל
מפעולות
הכשוף
,
אבל
האוחז
את
העינים
-
פטור
,
כי
זה
בלתי
נכנס
בגדר
הכשוף
,
אבל
ידמה
שיעשה
והוא
אינו
עושה
דבר.
והנה
לא
נודעו
לנו
פעולות
הכשוף
היום
לרוב
הרחקתינו
אותם
,
והיותם
ממה
שיהיה
בו
הפסד
הישוב
והפסד
האמונה.
ואחשוב
,
כי
הדברים
הזרים
שיעשו
באמצעות
דברים
טבעיים
אינם
מזה
הסוג;
כאלו
תאמר
,
שיזבל
האדם
שדהו
בזבל
מוגבל
ויוציא
השדה
צמחיו
בתכלית
המהירות.
כבר
נתבאר
שרש
זאת
המצוה
בשביעי
מסנהדרין
(סז
,
א
-
ב).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
נגלה
בקיום
הישוב
וקיום
האמונה.
התועלת
העשרים
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצותה
התורה
להמית
כל
שוכב
עם
בהמה.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
נגלה
,
להרחיק
זה
הפועַל
המגונה
אשר
אין
בו
פרי
,
רק
רע
והפסד
מה
שכוון
לקיום
המין;
והוא
גם
כן
ממה
שימנע
לשלמות
הנפש
,
לחוזק
ההִמָשך
לזה
הפועל.
והנה
שרשי
זאת
המצוה
הם
שנים:
השרש
הראשון
הוא
,
שהשוכב
עם
בהמה
,
בין
קטנה
בין
גדולה
-
חייב
מיתה;
ואעפ"י
שהבהמה
היא
טרפה
,
כיון
שהיא
חיה
עתה
,
הנה
יש
לו
הנאה.
והנה
גדר
השכיבה
הוא
,
שיהיה
בה
קושי
באבר
הזכר
,
כי
בזולת
זה
לא
תקָרא
'ביאה'
או
'שכיבה'
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים
(הקדמת
רלב"ג
לבראשית
,
המקום
הרביעי);
ואין
הבדל
בזה
בין
איש
ואשה
,
אם
היתה
נרבעת
,
כמו
שהתבאר
בפרשת
עריות
(וי'
יח
,
כג;
כ
,
טו
-
טז).
והוא
מבואר
,
שמה
שאמר
שם
"ואת
הבהמה
תהרוגו"
(וי'
כ
,
טו)
-
אינו
להקל
על
הרובע
או
הנרבע
,
שאם
אינה
ראויה
להריגה
,
לא
יתחייבו
עליה
מיתה;
וזה
,
כי
הפועל
המגונה
הזה
הוא
שוה
,
היתה
טרפה
או
בריאה.
ולא
כיונה
התורה
גם
כן
לענוש
הבהמה
,
כי
אינה
בת
עונש
,
אבל
הכונה
היא
למחות
זכר
הפועַל
המגונה
הזה
,
שלא
ילמדו
בני
אדם
לעשותו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בתשיעי
מסנהדרין
(עח
,
א).
השרש
השני
הוא
,
שזאת
המיתה
היא
סקילה
,
כמו
שנתבאר
בפרשת
'קדושים
תהיו'
(וי'
כ
,
טו
-
טז).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשביעי
מסנהדרין
(נד
,
ב).
והוא
מבואר
מהשרשים
הכוללים
(הקדמת
רלב"ג
לבראשית
,
המקום
הרביעי)
,
שאם
היו
האיש
או
האשה
ראויים
לביאה
,
אעפ"י
שהם
קטנים
,
הבהמה
נהרגת;
ושאין
הבדל
בזאת
השכיבה
בין
שתהיה
כדרכה
או
שלא
כדרכה.
התועלת
העשרים
ואחד
הוא
במצות
,
והוא
מה
שהגדיל
מהעונש
למי
שיעשה
לעבודה
זרה
אחת
מהעבודות
המוגבלות
לַשם
יתעלה
במקדש
,
ואעפ"י
שאין
דרך
עבודתה
בכך
,
כמו
שזכרנו
במה
שקדם
(שמ'
כב
,
יט).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
שרש
האמונה
וההצלחה
האנושית
,
כי
אם
לא
יאמן
בשם
יתעלה
,
לא
יהיה
בכאן
שלמות
לנפש
האנושית
ולא
קנין
שום
חכמה;
כי
כשלא
תהיה
כאן
סבה
פועלת
,
לא
תהיה
שם
סבה
צוריית
ולא
תכליתיית
,
ויהיו
כל
הענינים
בקרי
,
כמו
שחשבו
אפיקורוס
וסיעתו
,
ותפול
החכמה
בכללה.
והנה
הוצרכה
התורה
להזהיר
על
הזביחה
לעבודה
זרה
מבין
שאר
העבודות
הנעשות
לשם
יתעלה
במקדש
,
לפי
שכבר
יחשב
בה
שאינה
עבודה
לשם
יתעלה
,
כי
היא
כשרה
בזרים
,
כמו
שיתבאר
(ראה
פירושו
לוי'
א
,
ה);
ואולם
הזריקה
וההקטרה
והנסוך
אין
ספק
שהם
עבודות
לשם
יתעלה
,
כי
הם
יהיו
על
יד
הכהנים
לבדם
,
ולזה
נלמד
דינם
מקל
וחמר
מהזביחה.
והנה
זה
העונש
הוא
סקילה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מעבודה
זרה
(נא
,
א)
ובשביעי
מסנהדרין
(נג
,
א;
ס
,
ב).