תנ"ך - וגר לא־תונה ולא תלחצנו כי־גרים הייתם בארץ מצרים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (שמות פרק כב פסוק כ)

טקסט וניקוד:

וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות פרק כב פסוק כ)

טקסט בלבד:

וגר לא־תונה ולא תלחצנו כי־גרים הייתם בארץ מצרים: (שמות פרק כב פסוק כ)

תיקון קוראים:

וגר לא־תונה ולא תלחצנו כי־גרים הייתם בארץ מצרים: (שמות פרק כב פסוק כ)

תרגום אונקלוס:
וּלגִיוֹרָא לָא תוֹנוֹן וְלָא תָעִיקוּן אֲרֵי דַיָירִין הֲוֵיתוֹן בְּאַרעָא דְמִצְרָיִם :

רש"י:
וגר לא תונה - אונאת דברים (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח) , 'קונטרליאייר' (בלעז) , וכן "והאכלתי את מוניך את בשרם" (יש' מט , כו). ולא תלחצנו - בגזילת ממון (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח). כי גרים הייתם - אם הוניתו , אף הוא יכול להונותך ולומר: אף אתה מגרים באתה; מום שבך אל תאמר לחברך (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח). כל לשון 'גר' - אדם שלא נולד במדינה , אלא בא מארץ אחרת לגור פה.

רשב"ם:
לא תונה - בדברים , שהרי בממון כתיב "לא תונו איש את אחיו" (צירוף של וי' כה , יז ושם , יד). והוא הדין לכל ישראל; אלא שדיבר הכתוב בהווה , שיכול להונות את הגר במעשה אבותיו ועל מעשיו בַּגויות. ולא תלחצנו - לעשות מלאכתך , לפי שהוא בלא גואל; כדכתיב "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים מעבידים , אותם" (צירוף של שמ' ג , ט ושמ' ו , ה). כי גרים הייתם - כמו שמפורש לפנינו "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם" (שמ' כג , ט). ולפי שצרתו מרובה , עונשו מרובה.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
וגר לא תונה - פירש בו הגאון: בעבור שהוא סמוך עם "זובח" (לעיל , יט) , שדין הזובח הוא על ישראלי; וטעם "ליי' לבדו" (שם) - שלא יעשה כמעשה הכותים: "את יי' היו יריאים..." (מ"ב יז , לג). וטעם וגר לא תונה - כמו נעמן , שהיה משתחוה גם לאלהיו (ראה מ"ב ה , יח). וטעם וגר לא תונה - הוא גר תושב , כי אין לו עוזר ממשפחה , וכל אחד מהאזרחים יכול להונותו בהונו , גם בדירתו , גם להביאו לידי לחץ על יד עדות; כי הכתוב אמר "לא תענה ברעך" (שמ' כ , יג).

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
וגר - כאשר יקבל הגר שלא לעבד עבודה זרה , לא תוננו בארצך בעבור שיש לך כח רב ממנו; וזכור , כי גרים הייתם כמוהו. וכאשר הזכיר הגר שאין לו כח , ככה היתום והאלמנה שהם ישראלים , ואין להם כח. ולאחר שאמר לא תענון , לשון רבים , אמר "אם ענה תענה" (להלן , כב) - כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום או אלמנה , ולא יעזרם , גם הוא יחשב 'מענה'.

ר' יוסף בכור שור:
וגר לא תונה - לפי שאינו יודע עינייני הארץ , דבר קל לאנות אותם. כי גרים הייתם - ומן הדין אוהבים זה את זה; וכן מנהג , כמו שאמרו רבותינו (ראה פסחים קיג , ב): שלשה אוהבים זה את זה: הגרים וכו'. ואע"פ שזבח לאלהים אחרים (ראה לעיל , יט) , כיון שנתגייר הכל מחול [הגה"ה].

רמב"ן:
כי גרים הייתם בארץ מצרים - לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ מצרים זמן , ואין טעם שהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רבנו שלמה , כי הוא טעם ל"לא תונו" (וי' יט , לג) , יזהיר שלא תונה אותו בהניית דברים; אם הוניתו , אף הוא יכול להונותך ולומר לך: אף אתה מגרים באת; מום שבך אל תאמר לחברך (מכיל' משפטים נזיקין יח). ורבי אברהם אמר (בפירוש ב , הארוך): זכור כי גרים הייתם כמוהו; ואין בכל זה טעם כעיקר (ע"פ פסחים מד , ב). והנכון בעיני , כי יאמר: לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשוב שאין לו מציל מידך (ע"פ דב' לב , לט) , כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים , וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם (ע"פ שמ' ג , ט) ועשיתי בהם נקם , כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח (ע"פ קה' ד , א) , ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו (ע"פ תה' לה , י). וכן האלמנה והיתום לא תענו , כי אשמע צעקתם (ראה להלן , כא - כב); שכל אלה אינם בוטחים בנפשם , ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמ' כג , ט) , כלומר: ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו , והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל יי' , וירחם עליו כאשר רחם עליכם; כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" (שמ' ב , כג) - כלומר: לא בזכותם , רק שרחם עליהם מן העבודה.

רלב"ג - ביאור המילות:
וגר - הוא 'גר צדק' , שהוא בן ברית (ראה משנה ב"מ ד , י); וכבר נלמד זה מהדברים הנלוים לו , והם ה"אלמנה" וה"יתום" (להלן , כא) ו"העני" (להלן , כד) מישראל. והנה הזהיר על אלו , מפני שנפשם שְפָלָה (ראה מש"ת דעות ו , י) ואין להם כח. והקדים דין הגר - כי לא יחסר לו , רק עזר המשפחה; ואחר כן הזכיר "אלמנה" ו"יתום" - כי לא יחסר להם , רק עזר ההנהגה והמשא והמתן , כי אין להם מי שישא ויתן בעסקיהם כראוי; ואחר כן זכר "העני" , והוא היותר שפל רוח מכולם. לא תונה - דבר ידוע כי יש אונאה בדברים ויש אונאה בממון. ואולם האונאה אשר בממון - אמרוֹ "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (וי' כה , יד) , ואולם האונאה שבדברים היא אמרו "והאכלתי את מונייך את בשרם" (יש' מט , כו); והנה זאת האונאה פרשוה במכילתא 'אונאת דברים' (מכיל' משפטים נזיקין יח). ולא תלחצנו - דבר ידוע , שאין זאת האזהרה שלא נלחץ גופו ונדחקהו , מענין "ותלחץ רגל (בנוסחנו: את רגל) בלעם" (במ' כב , כה) , כי כבר הקדימה התורה נזקי הגוף בזאת הפרשה ונעתקה אל זכרון דיני נזקי הממון בהדרגה , כמו שנבאר בסוף זאת הפרשה (ראה חקירה בענין סידור המצוות בפרשת 'משפטים' , בה"פ שמ' כד , יז - יח); ולזה יהיה אמרו ולא תלחצנו - בממון , כי כבר יפול שם ה'לחץ' בממון; ולפי שסמכוֹ לאונאה , הנה יהיה זה הלחץ אונאת ממון (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח). וכבר הקדים לזכור דין אונאת דברים - כי היא יותר קשה (ראה ב"מ נח , ב). וכבר יורה שזה הלחץ הוא ממון , כי כבר אמר אחר זה בענין הממון "וגר לא תלחץ" (שמ' כג , ט) - רוצה לומר , שלא תטה משפט , כמו שיתבאר אחר זה (ראה פירושו שם); וכבר אמר זה בבאור באמרו "לא תטה משפט גר יתום ואלמנה" (צירוף של דב' כד , יז ודב' כז , יט).

רלב"ג - ביאור הפרשה:
אמר: וגר צדק לא תונה - בדברים , ולא תלחצנו - בממון (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח) , להונות אותו במקח וממכר מפני חולשתו , כי אין בשער עזרתו (ע"פ איוב לא , כא); כי אתם הייתם גרים בארץ מצרים , וידעתם צער הגר כאשר יצרו לו וילחצוהו. או ירצה בזה , שאם תבזוהו מפני שהוא גר , הוא יכול להשיב לכם: כי גרים הייתם בארץ מצרים; וכן פירשו זה במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יח). והנה אונאת דברים הוא כמו שיקראוהו 'גר' , או שיאמרו לו: זכור מעשיך הראשונים , ושאר מה שידמה לזה (ראה שם). ואולם דיני אונאת הממון במקח וממכר יתבארו בגזרת השם בפרשת 'בהר סיני' (ראה וי' כה , יד - יז).

תועלות לרלב"ג:
(שתים עשרה תועלות ושבעה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק ששי: שמ' כב , כ - ל) התועלת העשרים ושנים והעשרים ושלשה הוא במצות , והוא מה שהזהיר מלהונות הגר בדברים ומלהונות אותו בממון; שנאמר "וגר לא תונה" (שמ' כב , כ) - זה אונאת דברים , כאלו תאמר שיאמר לו: זכור מעשיך הראשונים! כאמרו "והאכלתי את מוניך את בשרם" (יש' מט , כו); "ולא תלחצנו" (שמ' כב , כ) - הזהיר מאונאת ממון; והוא מוזהר עליו גם כן ממה שאמר "אל תונו איש את עמיתו" (צירוף של וי' כה , יד ושם , יז). והוא מבואר , שגדולה אונאת דברים מאונאת ממון , שזה מסור ללב וזה ממון. כבר נתבאר זה השרש ברביעי ממציעא (ב"מ נח , ב - נט , ב). תועלת אלו המצות מבואר לתיקון הקבוץ המדיני. התועלת העשרים וארבעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר מלְענות אלמנה ויתום בדברים או בממון , כי בכל אחד מאלו הדרכים יהיה העִנוי; ואחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט , ואחד עשירים ואחד עניים , כי נפשם שפָלה ועוזריהם מעטים. והנה הפליגה התורה בענשם בידי שמים לשלם להם מדה כנגד מדה , כי זהו מהיושר האלהי; רוצה לומר , שכמו שרדף האלמנות והיתומים , כי אין בשער עזרתם (ע"פ איוב לא , כא) - כן יהיו אשתו ובניו נרדפים. והנה ספרה התורה , שאם יצעקו לַשם יתעלה , ישמע צעקתם. והיה זה כן לעוצם הִשבר לבם והתדכאו , כי ימשך לזה שתהיה כונתם בתפלתם יותר שלימה , ולזה אמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תה' נא , יט). וכבר נתבאר שרש זאת המצוה במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יח). ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה מבואר נגלה בתקון המדינה , והוא בעינו המגיע מהאזהרות שקדם זכרם בענין הגר (לעיל תועלות כב - כג); וזה , שאם לא יהיה האדם נזהר מרדוף האמללים , היו למאכל לאנשים ההם. התועלת העשרים וחמשה הוא במצות , והוא מה שצוה להלוות העני כשיחסר לו , שנאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמ' כב , כד). וזה אינו רשות אלא חובה , שנאמר "העבט תעביטנו" (דב' טו , ח). ואולם אמר זה בלשון "אם" כמו מה שאמר "אם מזבח אבנים תעשה לי" (שמ' כ , כב) - והוא חובה; אך אמר זה לצורך מה שיאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שם) , כאלו אמר: כשתבנה לי מזבח אבנים , לא תבנה אתהן גזית. וכזה אמר בזה המקום: כשתלוה כסף את עמי , את העני עמך - לא תהיה לו כנושה. והנה אמר תחלה "עַמי" ואחר אמר "את העני" ואחר אמר "עִמך" - למד שישראל קודם לגוי , ואפילו ישראל בחִנם קודם לגוי בשכר; ועני ישראל קודם לשאר ישראל; ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. כבר נתבאר זה השרש במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יט) ובחמישי ממציעא (ב"מ עא , א). ואולם התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בתקון הקבוץ המדיני , כי כשיעזרו אנשי המדינה קצתם בקצת ישלמו קצתם בקצת , ויגדל הטוב והשלום והשלוה במדינה; עם שזו תכונה טובה בנפש והליכה בדרכי השם יתעלה , שהשפיע לנמצאות החסרות מהטוב לפי מה שאפשר. התועלת העשרים וששה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא להיות כנושה לעני , שנאמר "לא תהיה לו כנושה" (שמ' כב , כד). ולזה הוא מבואר , שאסור לנגושׂ את העני כשידע שאין לו מה יחזיר לו , כי זהו דרך הנושים ברבית , כי הם ינגשׂו הלוה בעת שאין לו כדי שיסכים לתת להם מהנֶשך יותר. ולזאת הסבה אסור לו לעבור לפניו בזמן שידע שאין לו , שלא יפחידנו ושלא יכלימנו. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (ב"מ עה , ב). והנה התועלת בזאת המצוה הוא בעינו התועלת אשר במצוה שלפניה. התועלת העשרים ושבעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר מלהלוות ברבית לישראל , שנאמר "לא תשימון עליו נשך" (שמ' כב , כד). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , כי זהו ממה שהוא כלי להשחית נחלת האנשים ולקבץ קניינם לעצמו; וזה מבואר מתכונת המלוים ברבית , כי הם יתחכמו בכל עוז להעני האחרים. וזה הפך מה שראוי להשלים בו הקבוץ המדיני. ואולם שרשי זאת המצוה הם שנים: השרש הראשון הוא , שאסור להלוות ברבית לישראל , שנאמר "לא תשימון עליו נשך" (שמ' כב , כד). ובזאת האזהרה נכללים כל המשימין יד בין המלוה והלוה להסכים הרבית ביניהם; ולזה שִנתה התורה לשונה שהיתה מדברת בו בלשון יחיד והעתיקה הענין ללשון רבים - להזהיר כל המשתדלים בזה , כמו הערב והסופר והעדים. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (ב"מ עה , ב). השרש השני הוא , שגדר הנשך הוא שיתן לו רבית קצוצה; רוצה לומר , שיתן לו רבית כך וכך לחדש או לשנה , או שיָדור בחצרו בחנם כל זמן שתהיה המִלוה אצלו , או שתהיה השדה אצלו בתורת מכר ויאכל פירותיה עד שישיב לו המִלוה וישיב לו השדה. והוא מבואר , שהדיינין יכריחוהו להשיב כמו זה הרבית ללוה , כי הוא כמו גזל בידו , לפי שהתורה מנעתו ממנו; וכל שכן שאם לא גבה אותו , שאין הדיינין מגבין אותו את הרבית מן הלוה. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (ב"מ ס , ב - סד , ב). ויראה לי , שלא יועיל ברבית קצוצה אם קבל הלוה לתת זה בתורת מתנה; וזה , כי מה שיביאהו להסכים לתת הרבית , והוא החסרון , הוא בעינו יביאהו לתת זה לו בתורת מתנה , וזה ממה שאין ספק בו. אמנם אחר שקבלו ממנו , אם רצה הלוה למחול לו - מוחל , ולא יצטרך המלוה להחזירו לו. כבר נתבאר זה בחמישי ממציעא (ב"מ סא , א). ומזה המקום יתבאר , שהמשכיר דנריו כאִלו הם כלים , הרי זה אינו רבית , שהרי שכרן לו לחזור לו בעינם; וישתמש האחר בהם אם להראות שהוא עשיר , אם לשקול בהם , אם לשאר הדברים שאפשר שישתמש בהם , וישיבם לו בעינם. ואולם מדבריהם אסור , שהרי הוא אבק רבית , כי השוכר - יקרה שיערים בזה ויוציאם בעסקיו ואחר זה ישיב לו דנרין אחרים , ונמצא זה כמו רבית. וכן הנותן מתנה לחברו קודם שישאל ממנו שיַלונו , או שהלוהו והשיב לו המִלוה ואחר כן שלח דורון - אין בזה אסור רבית מן התורה , אבל הוא אסור מדבריהם , כיון שהוא נותן זה למַלוה שהלוהו או שילוהו; אבל נותן מתנה למלוה כדי שילוה לחברו; או נותן מתנה לחברו , שיאמר למלוה שיַלונו - אין בכך כלום , כיון שאין זה מגיע מלוה למלוה. וכן יתבאר מזה , שמי שישאל מחברו שיַלונו מנֶה , ואמר לו שאין לו אלא חטים במנֶה , ושעבד עצמו לו במנה ואחר כך חזר ולקחם ממנו בעשרים וארבע סלע - שאין בזה דין רבית , אבל הוא אסור מדבריהם מפני הערמת רבית. ואולם מי שמכר חובותיו קודם זמן הפרעון בפחות - אין בזה רבית אפילו מדבריהם , שהרי אין דין המלוה כדין המעות , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים. כבר התבאר זה כולו בחמישי ממציעא (ב"מ סב , ב; סט , ב; עה , ב). התועלת העשרים ושמנה הוא במצות , והוא מה שצוה להשיב לעני , שמשכנוֹ על הלואתו , כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. והנה התועלת בזאת המצוה הוא התועלת שזכרנו במצות ההלואה לעני (לעיל תועלת כה). ואולם שרשי זאת המצוה הם שנים: השרש הראשון הוא , שהממשכן את העני על מִלוָתו שהוא חייב לו , ולקח הכר שהוא ישן בו ומה שידמה לזה ממה שאי אפשר לעני לעמוד מזולת הכלי בשעת שמושו זה , הנה אם היה שמושו כסות יום - חייב להשיבו לו בכל יום עד בא השמש , שנאמר "עד בא השמש תשיבנו לו" (שמ' כב , כה); ואם היה כסות לילה - חייב להשיבו לו בכל לילה עד זריחת השמש. והנה בפרשת 'כי תצא למלחמה' בא בזה הענין 'לאו' , שנאמר "לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט" (דב' כד , יב - יג) - רוצה לומר: לא תשכב ועבוטו אצלך. והוא הדין שחייב להשיב לו כלי שעושה בו מלאכתו ביום; כי מה ילבש , או "במה ישכב" (שמ' כב , כו) , או במה יעשה מלאכתו שהוא מתפרנס בה? והוא מבואר , שזה לא ינהג אלא כשמִשכנו על הלוָאתו , כמו שבארה התורה (ראה שמ' כב , כה) , לא כשהלוָהו על המשכון , כי אין ראוי בו זה הדין כמו שהוא ראוי כשמשכנו על הלואתו; וזה , כי כבר גלה העני דעתו בשֶלָוה על המשכון הזה , שכבר אפשר לו לעמוד מזולת הכסות או הכלי ההוא. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי ממציעא (ב"מ קיג , א - קטו , א). השרש השני הוא , שאם היה אפשר לעני לעמוד בזולת זה הכסות או הכלי , שהרי יש לו כסות או כלי אחר להשתמש בו - אינו חייב להשיבו לו , שנאמר "במה ישכב" (שמ' כב , כו) , והרי יש לו במה ישכב. וכן אם מת העני - אינו חייב להשיבו ליורשיו , שנאמר "כי היא כסותֹה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק" וגו' (שם). כבר נתבאר זה השרש בתשיעי ממציעא (ב"מ קיד , ב). התועלת העשרים ותשעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא לברך את השם יתעלה , שנאמר "אלהים לא תקלל" (שמ' כב , כז); אם הזהירה התורה שלא לקלל הדיין אשר אצלנו , מפני התועלת המגיע ממנו בקבוץ המדיני לשפוט בין האנשים ולהסיר הקטטה והמחלוקת מביניהם , קל וחמר בַּשם יתעלה , שהוא שופט הכל ומשגיח בהנהגתם זה האופן הנפלא מההשגחה , אשר לא יעמוד אחד מהנמצאות רגע בזולת זאת ההשגחה , והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. והנה העונש על זאת האזהרה הוא סקילה , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (וי' כד , טז). ולזה לא יתחייב מיתה אם לא היתה הקללה בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , כמו שבארנו בקללת ההורים (שמ' כא , יז). כבר נתבאר זה השרש בשביעי מסנהדרין (נו , א; סו , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בדעות , והוא , כי זהו ממה שיביא אל שלא יאמינו האנשים בשם יתעלה , אשר אי אפשר שום שלמות לאדם בזולת האמונה בו , בשם יתעלה. התועלת השלשים והשלשים ואחד הם במצות , והוא מה שהזהיר מלקלל הדיין או מלקלל הנשיא. והנה התועלת באלו המצות מבואר נגלה בתקון הקבוץ המדיני; והוא , שזה יביא האנשים להקל בהם , ויעדר מהם מפני זה התועלת המגיע לאנשים מהדיין או מהנשיא. והנה שרשי אלו המצות הם שלשה: השרש הראשון הוא , שלא יתחייבו על קללת הדיין והנשיא אם היו רשעים גמורים , שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור" (שמ' כב , כז); והוא הדין בשאר כל אדם , כי התורה הזהירה על קללתם , באמרו "לא תקלל חרש" (וי' יט , יד). וזה יתבאר מזה המקום , כי אפילו בנשיא דקדקה התורה בזה. ובכלל , הנה לא הקפידה התורה על קללת הדיין והנשיא אלא מפני התועלת המגיע מהם והַישרתם האנשים אל השלמות , וזה לא יתכן כשהיו רשעים. כבר נתבאר זה השרש במכילתא (מכיל' משפטים כספא יט). השרש השני הוא , שאין לוקין על קללתם אם לא היתה הקללה בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , כמו 'אל' , 'אלהים' , 'יה' , 'שדי'; או בכנוי מהכנויים המיוחדים לו , כמו 'חנון' ו'קנא'. ואם קלל בזה האופן בכל לשון , הרי זו קללה. והקללה היא שיאמר 'ארור' , או קללה אחרת , לא שישלול ממנו הברכה , כמו שיאמר 'אל יהי ברוך' , כי שלילת הברכה אינה קללה. כבר נתבאר זה ברביעי משבועות (לו , א). השרש השלישי הוא , שאעפ"י שמחל על קללתו הנשיא או הדיין או אחד מישראל - אין מחילתו מחילה לפטור המקלל מהמלקות. והיה זה כן , כי התורה לא תתלה זה הענין בקפידת המתקלל , אבל הזהירה מזה , יקפיד המתקלל או לא יקפיד. כבר נתבאר זה השרש בשני מסנהדרין (? ראה מש"ת סנה' כו , ו). והוא מבואר מהשרשים הכוללים , שכבר יקרה שיתחייב בזה שלשה מלקיות , אם קרה לנשיא שיהיה דיין , כי הוא גם כן מישראל. כבר נתבאר זה ברביעי משבועות (? ראה שם , ב). התועלת השלשים ושנים הוא במצות , והוא מה שצוה שלא לאחֵר המתנות הראויות להקדים , שנאמר "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמ' כב , כח). והמשל , שראוי להקדים בִּכורים לתרומה גדולה , ותרומה גדולה - למעשר ראשון , ומעשר ראשון - למעשר שני. ואם הקדים מעשר ראשון לתרומה גדולה , הרי איחר הדֶמע , כי תרומה לא תהיה אלא אחר שנגמרה מלאכת הפירות , כגון דגן תירוש ויצהר; והנה היצהר והתירוש הם דמע אותן הפירות , והרי איחר הדמע. ואם הקדים תרומה לבִּכורים הרי איחר המְלֵאה , כי הבכורים ינהגו בפירות שנגמרה צמיחתם ומלואם; והוא הדין אם הקדים מעשר שני לראשון. והוא מבואר מזה המקום , שאם הקדים המתנות המאוחרות - מה שעשה עשוי. כבר נתבאר זה בשלישי מתרומות (משניות ו - ז); וכבר יתבארו דיני אלו המתנות במה שיבא בגזרת השם (במ' יח , יב; שם , כא - כד; דב' יד , כב - כז; כו , א - יא). ואולם התועלת בזאת המצוה מבואר בענין אלו המתנות משני צדדין: הצד האחד הוא , כי בסִדור המתנות לפי מה שהוגבל מסדורם - תועלת במה שכוון בהם מהַקְנאת הדעות האמתיות , כמו שיתבאר בגזרת השם מכח דברינו במה שיבא (שם). והצד השני הוא מצד חלוף משפטי אלו המתנות , ויועתק בזה מה שראוי בדין - מה לדין אחר. והמשל , שאם הקדים מעשר ראשון לתרומה , הנה יוזק בזה ממון הכהנים , כי התרומה היא לכהנים , ואולם מעשר ראשון - ללויים. ועוד , שבזה יועתק באופן - מה ענין קדושת התרומה לדין המעשר ראשון , שאין לו קדושה. התועלת השלשים ושלשה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא נאכל הבהמה שטרפתהּ בעל חיים טורף ושָׂמה אותה נוטָה למות , ואעפ"י שנשחטה קודם שמתה. והיה זה כן , לפי שארס הבעל חיים הטורף מתפשט בבשר ההוא , ויהיה בזה מן הסכנה אם תֵאָכל. ואולם חייבנו שתהיה נוטה למות , לא מתה , כי אז תהיה נבלה ולא יצטרך להזהיר עליה משום טרפה. ומזה המקום יתבאר , שאין דין הבהמה החולה חולי המביא אותה אל המות כדין הטרפה , כי אין הסכנה באכילת בשר החולה חזקה כחוזק סכנת האוכל הבשר שנטרפה , אלא שהיא אסורה מדברי סופרים. ומזה המקום יתבאר , שאם היתה זאת המכה מהחיה הטורפת באופן שלא זרקה בה ארס , כגון שנפלה החיה מהגג ודרסה על הבהמה בזולת כונה להזיק , או שלא היתה המכה ביד החיה אך ברגלה , או שהיתה הדריסה לאחר מיתת החיה (יש להשלים מעין: אינה טרפה). ואולם כאשר היתה המכה באופן שנחוש שהטילה ארס בבהמה , הנה ראוי שנשחט הבהמה ונבדוק אם הגיע הפסד הארס למקום , יתכן שתמות הבהמה בסבתו , ואם היה כן הנה היא טרפה. והוא מבואר , שאם לא יתכן שתמות הבהמה בסבתו , הנה היא מותרת באכילה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מחולין (נג , א - נד , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , להסיר הסכנה ולהעמיד הבריאות , כמו שבארנו.
ריכוז קישורים