ר' יוסף בכור שור:
כי
תצא
-
משמע:
מעצמה;
ומצאה
קוצים
-
מפרש
כיצד
יצאה:
שמצאה
קוצים
,
ודלקה
והלכה
עד
שבאה
לגדיש
או
לקמה;
אע"פ
שדלקה
,
שהדליק
בתוך
שלו
כדי
לשרוף
קוצי
שדיהו
כדי
לנקות
שדהו
מהם
,
והיו
קוצים
אחרים
סמוכין
להם
,
ודלקו
זה
מזה
עד
שהגיע
לגדיש
ודלקוהו.
או
הקמה
או
השדה
-
שחת
שבשדה;
ורבותינו
פירשו
(ראה
ב"ק
ס
,
א):
ליחכה
נירו
וסיכסכה
אבניו.
שלם
ישלם
המבעיר
את
הבעירה
-
שהיה
לו
לשמור
האש
שלא
ילך
מתוך
שלו
,
ולתת
לב
על
הנזק
שהאש
יכול
לעשות.
ולפיכך
פטרה
תורה
טמון
באש
(ראה
ב"ק
ה
,
ב)
,
שעל
הטמון
לא
היה
לו
ליתן
לב
,
כיון
שאין
רואה
אותו.
ואינו
חייב
אלא
על
הטמון
הידוע
,
שהוא
כמו
נראה
,
כגון
כלי
בית
הטמונים
בבית
,
וכלי
המחרישה
והמוריגין
הטמונין
בגדיש
,
כמו
שאמרו
רבותינו
(ראה
ב"ק
סא
,
ב).
הא
לך
ארבע
אבות
נזיקין:
'שור'
ו'בור'
ו'שן'
ו'אש'
,
ומתולדותיהן
ומבניהן
ב'מה
הצד'
אנו
למידין
מכל
מיני
נזק
שאדם
עושה
לחבירו
,
שחייב
לשלם.
רלב"ג - ביאור הפרשה:
כי
תצא
אש
לפי
הנהוג
שימשך
יציאתה
,
ומצאה
קוצים
שהמשיכו
האש
והביאוה
אל
הגדיש
או
אל
הקמה
,
ונאכל
הגדיש
או
הקמה
,
או
נפסד
השדה
ונשרף
,
כמו
שלִחֲכָה
נירו
וסכסכה
אבניו
(ראה
ב"ק
ס
,
א)
-
שלם
ישלם
הנזק
מי
שהבעיר
הבערה.
והוא
מבואר
,
שאם
עברה
האש
שם
באונס
,
כמו
שהביאתה
לשם
רוח
שאינה
מצויה
(ראה
שם)
או
שעברה
נהר
שאין
דרך
האש
ההוא
לעברה
,
והזיקה
אחר
זה
,
או
שהכניס
הנִּזק
כליו
לשם
-
פטור
,
כי
התורה
אמרה:
המבעיר
את
הבערה
,
והוא
לא
הבעיר
אותה
(ראה
משנה
ב"ק
ו
,
ד).
ולזה
הוא
מבואר
,
שהמבעיר
את
הבערה
והרחיק
משדה
חברו
באופן
שלא
היה
ראוי
לאותה
האש
שתגיע
שם
,
והגיעה
שם
והזיקה
-
פטור
(ראה
שם).
וכן
אם
שמר
אשו
ומסרה
לבן
דעת
לשמרה
-
פטור
מנזקיה
,
כי
הוא
אינו
המבעיר
את
הבערה;
ואם
מסרה
למי
שאינו
בן
דעת
-
חייב
,
אם
היה
מדרך
האש
ההיא
שתמשך
ותזיק
(ראה
שם).
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
מסר
אש
בעל
שלהבת
לחרש
שוטה
וקטן
והזיק
,
הנה
הוא
חייב;
ואם
מסר
להם
גחלת
ולִבּוּהָּ
-
פטור
,
לפי
שאין
דרך
הגחלת
שתמשך
ותזיק
,
והנה
אם
כן
לא
עשתה
אשו
זה
הנזק
,
אבל
עשתה
זה
הנזק
האש
שהדליקו
אלו
שאינם
בני
דעת
(ראה
ב"ק
נט
,
ב).
והנה
המבעיר
הוא
המתחייב;
ולזה
,
אם
הביא
אחד
האש
והביא
השני
עצים
,
הנה
המביא
עצים
הוא
המבעיר
,
שנאמר:
ומצאה
קוצים
-
לא
שימציאום
לה
.
ואם
הביא
אחד
עצים
והביא
השני
האש
,
הנה
המביא
האש
הוא
המבעיר.
וכן
אם
הביא
אחד
האש
והשני
עצים
,
ובא
השלישי
ולִבָּה
כדי
להבעיר
האש
,
הנה
המְלבה
הוא
המבעיר
והוא
לבדו
יתחייב
בנזקי
האש;
ואם
לִבתו
רוח
שאינה
מצויה
-
כולן
פטורין
,
כי
זאת
ההבערה
היתה
באונס
(ראה
משנה
ב"ק
ו
,
ד).
וראוי
שתדע
,
כי
האדם
יתחייב
באשו
משום
חִצָּיו
(ראה
ב"ק
כב
,
א);
וזה
,
כי
כמו
שהמורה
חץ
יזיק
בו
מזולת
שיגע
מה
שירה
אותו
בנזק
,
כן
הענין
באש.
וכמו
שהחץ
יתנועע
מההנעה
אשר
הניע
אותו
מי
שירה
אותו
,
אם
לא
ימנעהו
מונע
,
כן
האש
ימשך
ויתנועע
מצד
הטבע
שחדש
בו
המדליק
אותו
במקום
הראוי
שימשך
שם
מצד
טבעו;
ואין
לאש
התחלה
אל
שלא
יתנועע
אחר
שהובער
,
כמו
שאין
לחֵץ
התחלה
אל
שלא
יתנועע
אחר
שיורוהו.
ולפי
שאשו
הוא
משום
חצָיו
,
הנה
יתחייב
בו
בעל
האש
-
אם
הזיק
באדם
-
בחמשה
דברים
,
כמו
שיתחייב
בזה
אם
חבל
בו
בחציו
(ראה
מש"ת
נזקי
ממון
יד
,
טו);
כי
אין
הבדל
בחבלות
האדם
בין
מתכוין
לשאין
מתכוין
,
כמו
שנתבאר
מענין
דמי
ולדות
(ראה
שמ'
כא
,
כב).
והנה
יתחייב
על
אשו
משום
ממונו
שהזיק
,
כשלא
הבעיר
אותה
באופן
שיתחייב
בו
משום
חצָיו
,
שנאמר:
כי
תצא
אש
,
וזה
מבואר
בעצמו.
ולזאת
הסבה
גם
כן
סמך
הכתוב
נזקי
אשו
לנזקי
שן
ורגל
,
ללמד
שהוא
חייב
על
אשו
משום
ממונו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
היתה
אש
בחצרו
של
אדם
ולא
שמרהּ
כראוי
ויצאתה
והזיקה
-
חייב
(ראה
ב"ק
כג
,
א)
.
וראוי
שתדע
,
כי
האש
שיצאה
מרשותו
של
אדם
והזיקה
,
הנה
בעל
האש
פטור
על
הטמון
,
שנאמר:
ונאכל
גדיש
או
הקמה
או
השדה
,
שהם
דברים
גלויים;
ואולם
על
הטמון
-
פטור
(ראה
ב"ק
ס
,
א).
ואם
הבעיר
בתוך
של
חברו
-
חייב
גם
על
הטמון
שנודע
בלי
ספק
שהוא
שם
,
שהרי
לא
הבעיר
ברשות
והרי
הוא
כאלו
הזיקו
בידיים;
ולא
פטרה
אותו
התורה
על
הטמון
אלא
בשהבעיר
ברשות
(ראה
ב"ק
סא
,
ב).
ומתקנת
חכמים
,
שאם
לא
היו
שם
עדים
על
הטמון
-
ישבע
ויטול
מה
שדרך
בני
אדם
להניח
במקום
ההוא;
אבל
מה
שאין
דרך
בני
אדם
להניח
בו
-
אפילו
ישבע
אינו
נוטל
(ראה
ב"ק
סב
,
א).
והמשל
,
שאם
היה
ארנקי
מלא
מעות
בגדישו
-
אפילו
נשבע
אינו
נוטל
,
אם
אין
שם
עדים
,
כי
אין
דרך
בני
אדם
להניח
ארנקי
בגדיש.
וראוי
שתדע
,
כי
מה
שידמה
לאש
-
דינו
כדין
האש;
כמו
אבנו
,
סכינו
ומשאו
שהניחן
בראש
גגו
באופן
שרוח
מצויה
תפילם
,
ונפלו
והזיקו
בעת
נפלם
-
הנה
דין
זה
הנֵזק
כדין
האש
בשוה
(ראה
ב"ק
ג
,
ב)
,
וכן
הענין
במה
שידמה
לזה.
ואמנם
אחר
נפלם
יהיה
דינם
דין
הבור
,
וזה
מבואר
ממה
שקדם
(שמ'
כא
,
לג
-
לד).
(התועלות
לשמ'
כא
,
לג
-
כב
,
ה
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג).
(חלק
רביעי:
"כי
יתן
איש
אל
רעהו"
וגו'
עד
"וכי
יפתה";
שמ'
כב
,
ו
-
טו).