תנ"ך - כי־יתן איש אל־רעהו כסף או־כלים לשמר וגנב מבית האיש אם־ימצא הגנב ישלם שנים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם: (שמות פרק כב פסוק ו)

טקסט וניקוד:

כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: (שמות פרק כב פסוק ו)

טקסט בלבד:

כי־יתן איש אל־רעהו כסף או־כלים לשמר וגנב מבית האיש אם־ימצא הגנב ישלם שנים: (שמות פרק כב פסוק ו)

תיקון קוראים:

כי־יתן איש אל־רעהו כסף או־כלים לשמר וגנב מבית האיש אם־ימצא הגנב ישלם שנים: (שמות פרק כב פסוק ו)

תרגום אונקלוס:
אֲרֵי יִתֵּין גְּבַר לְחַברֵיהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַר וְיִתגַּנבוּן מִבֵּית גֻּברָא אִם יִשׁתְּכַח גַּנָבָא יְשַׁלֵים עַל חַד תְּרֵין :

מסורה קטנה:
וגנב - ל'.

רש"י:
וגנב מבית האיש - לפי דבריו. אם ימצא הגנב , ישלם הגנב שנים - לבעלים.

רשב"ם:
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' - בפרשה זו פוטר את השומר מגנבה ואבידה , ובפרשה שנייה (להלן , ט - יב) מחייבו בגניבה ואבידה , ופירשו רבותינו (ב"מ צד , ב): ראשונה - בשומר חנם , שנייה - בשומר שכר. ולפי פשוטו של מקרא: פרשה ראשונה , שכתוב בה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - מטלטלין הם , ולשומרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנן לו , לפיכך אם נגנבו בביתו פטור , כי שמרן כשמירת חפציו; אבל פרשה שנייה , שכתוב בה "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (להלן , ט) , ודרך בהמות לרעות בשדה , ודאי כשהפקידם , על מנת לשומרם מגנבים הפקידם לו , ולכן אם נגנבו חייב.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
כסף או כלים לשמור - הוא שומר חנם. וגֻנב - באמת , או השומר אומר כן. ונקרב בעל הבית - בעל הכסף יקריבהו אל הדיָנים. במלאכת רעהו - כמו "לרגל המלאכה" (בר' לג , יד); ושם פירשתיו. וטעם אם לא - יורה על השבועה. ישלם שנים - לבעל הכסף; ואם השומר יפְרַע לו ממנו , הוא יקח שנים מהגנב.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
כי יתן - גם זה דבק; על דבר הגנבה ידבר , להשלים משפטי הגנבות.

ר' יוסף בכור שור:
כי יתן איש אל רעיהו כסף או כלים - והוא הדין לכל דבר המיטלטל וגופו ממון , כדנפקא לן מ'כלל ופרט וכלל' (ראה ב"מ נז , ב). ובשומר חנם מדבר (ראה שם) , ולכך נקט כסף או כלים - שאין דרך לשאול שכר על שמירתם , שאין בהן טורח לשומרן , אלא מניחם למקום המשתמר ונחים שם. אם ימצא הגנב - אותו שגנבם , בין הוא , בין אחר , ישלם שנים - כדרך כל הגנבים שמשלמין כפל.

רמב"ן:
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - פרשה זו (פס' ו - ח) נאמרה על שומר חנם , ולפיכך פטר בו את הגנבה , כפי קבלת רבותינו (ראה ב"מ צד , ב). ונזכר סתם בכתוב , מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם; והפרשה השנייה (פס' ט - יב) , שבשומר שכר , הזכירה "חמור או שור או שה וכל" הבהמות (להלן , ט) , ודרך הבהמות לתת אותן ביד הרועים לשמר , וירעו אותן הרועים בשכר. וגנב מבית האיש - פירש רבנו שלמה: לפי דבריו; לומר , שהוא טוען כך. והביאו לו דומים: "כי יקום בקרבך נביא" (דב' יג , ב); "חנניה בן עזור הנביא" (יר' כח , א); כי לא יקראנו בזה השם על האמת , רק שהוא יאמר כן. ואין צורך , כי הכתוב יאמר: אם גנב מבית האיש וימצא הגנב , ישלם שנים , ו"אם לא ימצא הגנב" , יבאו לבית דין וישבע על הגנבה "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (להלן , ז); ו"אשר ירשיעון" אותו בית דין בגנבה הזאת , שהוא הגונב , "ישלם שנים" (להלן , ח). כי בית דין לא ירשיעו אותו לשלם שנים אם לא גנבוֹ הוא , כי חיוב התשלומין בכפל - בגנב הוא , כאשר אמר למעלה "חיים שנים ישלם" (פס' ג).

רלב"ג - ביאור הפרשה:
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - רוצה לומר , שיגיעו ביד רעהו באחד מהדרכים אשר ישובו בהם להיות ברשותו , וקבל עליו לשמור אותם (ראה ב"מ צט , א; משנה ב"מ ו , ו). וגֻנב אַחַר זה הדבר שהוא שומר אותו מבית האיש - השומר; אם ימצא הגנב - ישלם שנים לבעלים , לפי שהוא גונב אותו להם , כי זה השומר הוא פטור מגנבה (ראה ב"מ צד , ב). ואם לא ימצא הגנב , והיה זה טוען שנגנב ממנו , לפטרו מן התשלומין - ונקרב בעל הבית שנגנב זה מרשותו אל הדיינין , וישבע ויפטר (ראה משנה ב"מ ז , ח); כי לזאת הסבה יבא לפניהם , כמו שאמר בתמורת זה המקום בפרשה השנית "שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח" וגו' (להלן , י; ראה מכיל' משפטים נזיקין טו). והנה יפטר בזאת השבועה , אם לא שלח ידו במה שנתן בידו חברו קודם שנגנב ממנו; שאם שלח ידו בו באופן שיקנה אותו לעצמו , כאלו תאמר , שהגביהו להשתמש בו להחזיק בו כשלו - הרי הוא חייב באחריותו ושלו נגנב , לא משל בעלים (ראה משנה ב"מ ג , יב). ואם טענו הבעלים שהוא פשע בשמירתו , שלא שמר כראוי לפי מה שהפקיד לו , שיהיה שור או חמור או שה או שלמה ומה שידמה להם , שהם דברים נכרים ויש להם סימנין , על כל אבדה שהיא באופן שאפשר שיאמר בעל האבדה: כי הוא זה - רוצה לומר , שאפשר לו להכיר האבדה ולתת סימניה; והלה טוען שאין האבדה שלו - עד הדיינין יבא דבר שניהם , להכיר אם פשע אם לא פשע , או אם האבדה שלו או אינה שלו. ואפשר שיהיה הרצון בזה: על כל אבדה שיטעון השומר שנאבד ממנו , באי זה אופן שיהיה , אם בשנגנב , כמו שקדם , או בזולת זה האופן; או שהיה מחלקת ביניהם , שזה יאמר: כך וכך היה מה שהפקדתי בידך , והשומר טוען: כי הוא זה ואינו כמו שאתה אומר (ראה מכיל' משפטים נזיקין טו); או יהיה הרצון בזה: על כל אבדה שיטעון השומר - רוצה לומר , שיאמר שנגנב או אבד - אשר יאמר בעל הפקדון , כי מה שאתה אומר שנגנב או אבד הוא זה והוא בידך (ראה שם); הנה מכל אלו הטענות יבא עד הדיינין דבר שניהם , לראות מי הוא הטוען אמת , וישבע בפניהם השומר שהוא כדבריו , ויפטר במה שהודה , אם הודה דבר. והנה מי שירשיעו אותו הדיינין מפני שנשבע על שקר - ישלם שנים לרעהו. רוצה לומר: בזה שטען טענת גנֵבה ואבֵדה ונשבע; שאם באו עדים אחר זה שנשבע על שקר באופן שירשיעוהו הדיינין ולא ירשיע הוא עצמו , הנה הוא משלם שנים , כי הוא כמו גנב בזה (ראה משנה ב"ק ט , ח). ואין ספק שלא יהיה זה הדין כי אם אחר שנשבע; וזה , כי במה שטען שנגנב או אבד קודם שנשבע לא הועיל להפטר מתשלומי הפקדון , וענין תשלומי כפל הוא לחייבו מדה כנגד מדה. וכן אם נשבע והודה אחר זה - אינו משלם תשלומי כפל , כי אין המרשיעים אותו הדיינין , אבל הוא מרשיע עצמו (ראה שם). והוא מבואר , שדין זה הענין שוה , היה הפקדון כסף או כלים או שור או חמור או שה ומה שידמה להם (ראה ב"מ נז , ב) , כי כבר נתבאר זה בבאור בזאת הפרשה; ולא אמר הכתוב כסף או כלים אלא שדבר בהווה.

תועלות לרלב"ג:
(ארבע תועלות ועשרים וארבעה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק רביעי: שמ' כב , ו - יד) התועלת הארבעה עשר והחמשה עשר והששה עשר והשבעה עשר הם לדון בדין שומר חנם , ובדין שומר שכר והשוכר , ובדין שואל ובדין כל טוען וכופר. והתועלת באלו המצות מבואר נגלה בתקון המדינה , כדי שיֵעזרו האנשים קצתם בקצת , ותסור המחלוקת והמריבה מביניהם מפני מה שיקרה במה שיתן האדם ביד רעהו לשמרו בחנם או בשכר ובמה שישאל האדם מחברו , ומה שיפול ביניהם מהטענה והכפירה. ולזה הגבילה התורה שיהיה שומר חנם פטור מכל אונס , לא יתחייב אלא אם פשע בשמירתו , רוצה לומר , שקצר מהשמירה הראויה לדבר ההוא. ואולם שומר שכר יתחייב באונסים קטנים , כמו גנבה ואבדה; ולזה הדבר הועיל השכר שנתן לו בעל הקנינים ההם. הלא תראה , כי גם בזולת שכר חייבה התורה להציל קניני רעהו שלא יאבדו כי יראם תועים בדרך (ראה שמ' כג , ד). והיה דין השוכר כדין השומר שכר , כי ענינו גם כן ממוצע בין שומר חנם ובין השואל , וזה מבואר בנפשו. ואולם השואל , לפי שכל ההנאה היא שלו , יתחייב על כל האונסין מלבד מיתתה מחמת המלאכה ששאל אותה עליה. והנה נתחייב מודה מקצת הטענה להשבע ולא חוייב שבועה הכופר בכל , לפי שמי שהודה במקצת הודה על אמתוּת - מה בטענה , מה שאין כן בכופר בכל. ואולם שרשי אלו המצות על מדרגתם הם עשרים וארבעה: השרש הראשון הוא , שאין השומרים משועבדים בדבר עד שיגיע לידם ושיקבלו עליהם לשמור; שנאמר בשומר חנם "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שמ' כב , ו) , ובשומר שכר נאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (שם , ט) , ובשואל נאמר "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם , יג); והנה ענין השאלה מעם רעהו מורה שיגיע לידו ויצא מיד רעהו , ויורה עם זה שהוא מקבל לשמרו ולהשיבו לו. כבר נתבאר זה השרש ברביעי ובששי ובשמיני ממציעא (ב"מ מט , א - ב; פ , ב - פא , ב; צט , א). ומזה המקום יתבאר , שמי שהפקידו בידו מעות לחלק לעניים בלתי ידועים , או לפדיון שבויים בלתי ידועים , ונאנסו בפשיעה - פטור מלשלם , שהרי לא נתנו בידו לשמור , כי אם לבזבז ולחלק; ואין גם כן בכאן איש ידוע או אנשים ידועים שיהיה זה הפקדון שלהם , והרי הוא מפני זה ממון שאין לו תובעים. ואולם אם היה מוכן לחלק לאנשים ידועים , הנה הפקדון בידו לשמור לכל אחד מהם חלקו , ולזה יהיה דינו כדין שומר. כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא (ב"ק צג , א). השרש השני הוא , שאין דין השומרים נוהג אלא בדברים שנתנין מתחלתן מאיש לרעהו , לא ממי שאינו רעהו , כמו ההֶקדש ומי שידמה לו , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (שמ' כב , ט); "כי ישאל איש מעם רעהו" (שם , יג). ולזה הוא מבואר , שאם היה הדבר כשנתן לו מִשל הקדש או ממי שאינו רעהו , ואחר כן שב להיות מרעהו טרם שיצא הפקדון או השאלה מידו , הנה דינו דין הפקדון שלא נתנוֹ לו רעהו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (? ראה ב"מ נז , ב). השרש השלישי הוא , שאין דין השומרים נוהג אלא במטלטלין שגופן ממון , כמו כסף או כלים או חמור או שור או שה או שלמה , שהם הפרטים שזכרה התורה בזה. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (? ראה ב"מ נז , ב). השרש הרביעי הוא , שהשולח ידו בפקדון להשתמש בו כאלו היה שלו , הנה קנאו מהעת ההוא; ולזה יתחייב לשלמו לבעלים , אפילו נאנס באונס גדול ואפילו מת מעצמו , ואפילו היה שומר חנם , שנאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמ' כב , ז) - מגיד , שאם שלח ידו במלאכת רעהו לא יפטרהו שום אונס , שהרי של שומר נאנס , לא של בעלים. כבר נתבאר זה השרש בשני ובשלישי ממציעא (ב"מ כט , א; מא , א - ב; מג , א - מד , א). השרש החמישי הוא , ששומר חנם פטור מכל אונס , ולא יתחייב לשלם אלא אם פשע בשמירתו , שנאמר "על כל דבר פשע" (שמ' כב , ח) , והפשיעה תהיה אם לא שמר השמירה הראויה לדבר ההוא; ולזה יפטר שומר חנם בגנבה ואבדה , וכל שכן באונסין גדולים. ומפני זה נשבע , אם לא ימצא הגנב , שנגנב או אבד ולא פשע בשמירתו - ופטור , שנאמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שם , ז) , והרצון בו: להשבע , כמו שבארנו. והשומר שכר והשוכר חייבין באונסין קטנים , כמו גנבה ואבדה , ופטורין מאונסין גדולים , כמו שבורה ושבויה ומתה , כשהיה זה בזולת פשיעה. והשואל חייב בכל האונסין , זולתי אם מתה מחמת המלאכה ששאל אותה עליה או כָּחשה מחמת המלאכה ההיא , או שנשבר הכלי מחמת המלאכה ששאל אותה עליה בזולת פשיעה , שהרי עשה זה ברשות בעלים. כבר נתבאר זה השרש בשביעי ממציעא (ב"מ צג , א; צו , ב). השרש הששי הוא , שהשואל שהיו בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה - פטור מהכל , ואפילו מהפשיעה , שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" (שמ' כב , יד); וכל שכן שיהיה זה הדין בשאר השומרין. וראוי שתדע , שאם היו עמו בשעת שאלה , אעפ"י שאינם עמו במלאכתו בשעת האונס - דינו דין שאלה בבעלים , שהרי בעת השאלה לא נשתעבדו הבעלים (אולי צ"ל: נשתעבד השואל) בשמירה כלל; ואם לא היו עמו בשעת שאלה , אעפ"י שהיו עמו במלאכתו בשעה שנאנסה - אין דינו דין שאלה בבעלים , כי כבר נשתעבד בשמירה בעת השאלה; וכן הענין בשאר השומרין. משל השאלה בבעלים: כגון שהיה זה ששאל ממנו מלמד בנו , או המקיז לו דם , או הסופר שלו , או אמר לו: השקיני מים והשאילני בהמתך , והשקהו מים והשאילהו בהמתו , או שאמר לו: שמור לי היום ואשמור לך היום , וכן אם שאל מאשתו , או שותפין ששאלו זה מזה , וכל שכן אם השאיל לו בהמתו או הִשכירהּ לשאת משא ויצא עמה לעזור לשואל או לשוכר לטעון הבהמה; אך אם יצא עמה לראות המשא , שלא יטעון עליה יותר מדאי - אין זו שאלה בבעלים , כי אינו עמו במלאכת השואל או השוכר. ואם אמר לו: שמור לי היום ואשמור לך למחר - נעשו שומרי שכר זה לזה , וכן אם אמר השותף לחברו: השאילני היום ואני אשאילך למחר. ואם שאל מהאשה ונשאל לו בעלה - אינה שאלה בבעלים , כי אעפ"י שהפירות לבעל , אינו בעל הדבר ההוא. כבר נתבאר זה השרש בששי ובשמיני ממציעא (ב"מ פ , ב - פא , ב; צד , א - צז , א). השרש השביעי הוא , שהשאלה בשליח הבעלים אינה שאלה בבעלים , שנאמר "אם בעליו עמו" (שמ' כב , יד) - הוא ולא שלוחו; וזה מבואר מאד מהסבה שנתננו בענין השמירה בבעלים בבאורנו לזאת הפרשה (שם). אך אם השאיל עבדו הכנעני עם פרתו , הרי זו שאלה בבעלים , כי לזה השאיל לו עבדו , שיזהר בשמירת הפרה; ובכלל , הנה יד העבד הכנעני היא כיד רבו , כשעשה זה מדעת רבו. אך אם נשאל העבד מעצמו - אינה שאלה בבעלים; וזה מבואר מאד , כי אין לו רשות להשאל מעצמו ולהזיק בזה לרבו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צו , א). השרש השמיני הוא , שהשאלה היא - לפי השרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לספר בראשית , המקום השביעי) - לעשות בה שוה פרוטה , כי פחות משוה פרוטה אינו נחשב למאומה; אלא כי מפני שכבר יקרה לפעמים שישאל האדם למה שאין בו שוה פרוטה בהמה או כלי , הנה יפול ספק אם שאל את הבהמה בבעלים לעשות בה פחות משוה פרוטה - או אם שאל שתי פרות בבעלים לעשות בהם שוה פרוטה , ויהיה מה שיעשה בכל אחת מהם פחות משוה פרוטה. הנה הדבר בספק אם היה זה שאלה בבעלים אם לא , והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צו , א). השרש התשיעי הוא , שהשואל מהשותפין ונשאל לו אחד מהם , הוא ספק אם יקָרא זה שאלה בבעלים , לפי שהם בעלים באופן - מה ואינם בעלים בשלמות; והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צו , א). השרש העשירי הוא , שהשומרים הם בגדרם לשמור עד שיגיע הדבר ההוא לידי הבעלים , וזה מבואר בנפשו. אך השואל שהחזיר דבר אחר זמן השאלה , שאין לו רשות להשתמש בו - אין דינו דין השואל , אך דינו דין שומר שכר , שהרי קדמהו חסד הבעלים כשהשאילו לו הדבר , מה שיחייבהו לשמר הדבר ההוא. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צח , ב). השרש האחד עשר הוא , שהמשאיל אינו יכול לחזור בו ממה שהשאיל עד שיִשלמו ימי השאלה , כמו הענין במתנה ושכירות , וזה מבואר בנפשו. ולזה , אם השאילוֹ כלי להשתמש בו , משתמש בו השואל עד שלא יהיה ראוי להשתמש בו השמוש ההוא אשר שאלוֹ עליו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צט , א). השרש השנים עשר הוא , שמי ששאל בהמה בבעלים , וחזר ושאלה שלא בבעלים , הנה הדבר בספק אם יקָרא זה שמירה בבעלים; כי לאומר שיאמר , כי זאת כמו שאלה אחת נמשכת כל זמן שתי השאלות , ולפי שהתחלת השאלה היא בבעלים , הנה תקָרא כולה שאלה בבעלים. ואפשר שנאמר , שלא היתה השאלה השנית שתשאר בידו על התֹאר שהיתה קודם משעבוד השמירה , אבל היא שאלה בפני עצמה , ולזה יהיה המוציא מחברו - עליו הראיה. וכן הענין אם שאלהּ שלא בבעלים וחזר ושכרהּ בבעלים; כי לאומר שיאמר , כי זה אינו המסר שני לידו , והנה נשתעבד בתחלת הִמסרהּ לידו בשמירה; ויש לאומר שיאמר , כי זהו כמו המסר שני , והוא בבעלים , ולזה יהיה זה הענין שמירה בבעלים; ולזה יהיה המוציא מחברו - עליו הראיה. ואולם אם שאל הבהמה בבעלים ואחר כן שכרהּ שלא בבעלים , הנה הדבר מבואר כי על ההמסר הראשון המשיך השכירות , ולזה יהיה זה הענין שמירה בבעלים. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צח , ב). השרש השלשה עשר הוא , שבכלל הפשיעה יהיה נכלל האונס אשר השומר הוא סבה - מה בהגעתו , או שיהיה אפשר לו שישמר שלא יפול , וזה מבואר בנפשו. והמשל , שיאמר הרועה לאנס , להראותו שאינו ירא ממנו: במקום פלוני אנו רועים , וכך וכך רועים אנחנו , וכך וכך כלי מלחמה יש לנו , ובא שם האנס והתחזק כנגדם ואנסם , הרי הוא פושע בזה. וכן אם שכר האדם להעתיק יינו ממקום למקום , והעביר חבית גדולה שאין דרך כל נושאי המשאים האלו להעבירה , ונשברה; או שהעמיס על הבהמה יותר מהחק הנהוג , או שהוליכה בהר והוחלקה - כל זה יהיה נכלל בגדר הפשיעה , אם לא עשה זה ברצון הבעלים. וכן אם היה יכול להציל בשיקרא רועים ויביא מקלות , ולא קרא ולא הביא , הנה הוא פושע; אלא שבשומר חנם לא תהיה פשיעה אם לא היה יכול להביא הרועים והמקלות בזולת שכר , כי כבר הורה בעל הקנין ההוא שאינו רצונו לתת בשמירת הקנין ההוא מאומה; ואולם בשומר שכר יהיה פשיעה אם לא הביאם אפילו בשכר , כי כבר הורה בעל הקנין שהוא רוצה לתת שָׂכָר לשמור זה הקנין ולזה שָׂכַר מי שישמרהו. וכן יקָרא 'אונס' מה שתחלתו אונס , יביא אל שיאבֵּד הקנין ההוא בידים; כגון שהיו לסטים באים בבית השומר לאנסו כדי שיקחו הפקדון שבידו , וקדם ונתן להם הפקדון קודם שהזיקוהו - הרי זה אונס. כבר נתבאר זה השרש בששי ובשביעי ממציעא (ב"מ עח , א; פ , א; פג , א; צג , ב). השרש הארבעה עשר הוא , שאם היה הדבר שנפקד בידו נפסד מעצמו - כאלו תאמר , שהיה חמץ והיה קרוב לזמן איסורו , ואין הבעלים במקום שיוכל להשיבו להם תוך הזמן מהֶתרו - הנה מוכרו ברשות בית דין משום השב אבדה לבעלים; עם שכבר נתנוהו בידו לשמור ולא לאבוד , והנה יהיה פושע באופן - מה אם לא יציל מה שיוכל להציל לבעלים; ואמנם יעשה זה ברשות בית דין , כי לא היה לו רשות מהבעלים למכור מה שנתנו לו לשמור , וזה גם כן ראוי להציל עצמו מן החשד ומן התרעומת. וכן הדין במה שידמה לזה , שיראה השומר שיפסיד יותר מן ההפסד שעלה בלב הבעלים בעת שנתנו לו הפקדון לשמור. כבר נתבאר זה השרש בשלישי ממציעא (ב"מ לח , א). השרש החמשה עשר הוא , שהשומר שטען טענה שיפטר בה מלשלם - כמו שטען שומר חנם שנגנב , או טען שומר שכר שנאנס באונסין גדולים - נשבע שהדבר כן ויפטר , אם לא היה האונס במקום שדרכו שיהיו שם רואים להעיד עליו , כי אז אומרים לו: הבא ראיה והפטר , שנאמר "אין רואה , שבועת יי' תהיה בין שניהם" (שמ' כב , ט - י). כבר נתבאר זה השרש בשלישי ובששי ממציעא (ב"מ מא , ב; פג , א). ומזה המקום יתבאר , שלא יחוייב שיֵאמן האדם בשבועתו אלא במקומות שאי אפשר מזולת זה , כי אז יחוייב שיֵאמן , כאמרו "ולקח בעליו ולא ישלם" (שמ' כב , י). השרש הששה עשר הוא , שהשומר שמסר לשומר אחר שלא מדעת בעלים , לא יתחייבו הבעלים להאמין זה השומר השני בשבועה , כי כבר יאמרו לשומר הראשון: אתה נאמן לי בשבועה , וזה אינו נאמן לי בשבועה. ולזה יפסיד השומר הראשון זה וישלם לבעלים , אם לא ראינום מפקידים גם כן לזה השומר השני , כי אז לא יוכלו לומר שלא יאמינוהו בשבועה. והוא מבואר , שאם היה הראשון שומר שכר והשני שומר חנם ונגנב הפקדון - השני פטור והראשון משלם לבעלים. ואם היה הראשון שומר חנם והשני שומר שכר , ונגנב - הנה השני משלם לבעלים , לא לשומר הראשון , כי התורה לא פטרה שומר חנם מגנבה ואבדה לתכלית שירויח בזה , אלא לתכלית שיפטר מלשלם; וזה מבואר מאד , ולזה אמרה "ולקח בעליו ולא ישלם" (שמ' כב , י). כבר נתבאר זה השרש בשלישי ממציעא (ב"מ לה , ב - לו , ב) ובששי מקמא (ב"ק נו , ב). השרש השבעה עשר הוא , שהמלוה על המשכון - דינו דין שומר שכר; שהרי הוא עושה מצוה , שנאמר "ולך תהיה צדקה" (דב' כד , יג) , ופוטרתו מצדקה אחרת שהוא מחוייב בה , ולזה פטור באונסין גדולים; והלוה יתחייב להשיב לו מה שהלוהו , אם נאנס המשכון באונס גדול. כבר נתבאר זה השרש בששי ממציעא (ב"מ פא , ב - פב , ב). השרש השמנה עשר הוא , שהשומר חנם שטען שנגנב פקדונו , ונשבע , ואחר כך באו עדים והעידו בפני בית דין שנשבע לשקר - הרי זה משלם שנים. ואולם אם הודה מעצמו - פטור מהכפל , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים" (שמ' כב , ח) - מי שירשיעוהו הדיינין הוא שמשלם שנים , והוא הכפל; אך אם הודה הוא מעצמו ולא יצטרך שירשיעוהו הדיינין - פטור מהכפל , אך לא תפטרהו השבועה מלשלם; הלא תראה , שהמכחש בפקדון ונשבע על שקר ואחר כך הודה - משלם קרן וחומש , כמו שיתבאר במה שיבא (וי' ה , כ - כד). והוא שורש כולל לכל מודה בקנס , שהוא פטור. והנה יקָרא 'קנס' מה שלא ישלם בשעור מה שהזיק , אבל ישלם יותר או פחות , מלבד חצי נזק צרורות שהוא ממון. כבר נתבאר זה השרש בשני ובתשיעי מקמא (ב"ק יז , ב; קו , א). השרש התשעה עשר הוא , שמודה מקצת הטענה בכסף או כלים והדומה להם מהמטלטלין שגופן ממון - חייב שבועה , שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמ' כב , ח) , וכבר אמר קודם זה "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו" וגו' (שם , ז) , ובשומר שכר נאמר "שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח" וגו' (שם , י). ומזה המקום יתבאר , שאם לא היתה ההודאה חלק מהטענה , לא יתחייב שבועה. והמשל , שאם תבע לו שור גדול והודה לו שור קטן - אינו חייב שבועה , כי אין השור הקטן חלק מגוף השור הגדול; אבל אם היתה התביעה בשור וחטים , והודה באחד מן המינין - הרי הוא חייב שבועה , כי כבר יתכן שיאמר בכמו זה "אשר יאמר כי הוא זה" (שם , ח). ומזה המקום יתבאר , שלא יקָרא מודה מקצת הטענה בטענת כסף אם הודה בפחות מפרוטה , כי אינו נחשב למאומה. כבר נתבאר זה השרש בששי משבועות (לח , ב; מב , ב). השרש העשרים הוא , שלא ישבע השומר על טענה , היא פחותה משתי מעות כסף , אבל טענת כלי - אפילו היה פחות משוה פרוטה; כי התורה אמרה "כסף או כלים" (שמ' כב , ו) , ולפי שהכסף הקטן שיהיה בתורה הוא הקשיטה או הגרה שהיא מעה , והנה "כסף" נאמר על הרבוי , והיה הרבוי הראשון שנים , הנה יתבאר שהשומר אינו נשבע על כפירת הכסף אם היה פחות משני מעין , שהם משקל שנים ושלשים גרגרי שעורה בינונית מכסף צרוף. ואולם על הכלים נשבע אפילו היה אחד , שהרי נאמר "על שלמה" (שם , ח) , שהוא כלי. והיה זה כן , לפי שהכלי הוא מועיל בעצמותו; ואולם הכסף אינו מועיל כי אם מצד מה שנקנה בו , והקנין יהיה , לפי הנהוג , במספר - מה מהמעות. ומזה המקום נלמד זה הדין למודה במקצת. כבר נתבאר זה השרש בששי משבועות (לט , ב - מ , ב). והפלא מהרב המורה (מש"ת שכירות ב , ח; טוען ונטען ג , ו) , שהסכים שיהיה השומר נשבע אפילו על טענת פרוטה; וזה , שמה שהותנה בטענה שתהיה שתי כסף , למדנו ממה שאמר בשומר חנם; עם שזה גם כן הוא ממה שיתכן שיפול בין בעל הפקדון ובין השומר , רוצה לומר , שבעל הפקדון יאמר שמה שהפקיד בידו הוא כך , והשומר לא יודה לו אלא בקצת; ומזה נלמד זה הדין לכל מודה מקצת. השרש העשרים ואחד הוא , שאם לא היתה הטענה מוגבלת , לא יהיה לה קצת יתחייב עליו שבועה בהודאתו , כי לא יוכר בו הקצת מן הכל. והמשל: אם אמר לו: כיס מלא דנרין מסרתי לך , והלה אומר: לא מסרת לי אלא צרור של דנרין , ולא ידעתי כמה היו בו מהדנרין - אינו חייב שבועה , כי לא נתבאר שיהיה מה שהודה פחות ממה שטְענוֹ. כבר נתבאר זה השרש בששי משבועות (מב , ב - מג , א). השרש העשרים ושנים הוא , שהמודה בדבר שאי אפשר לכפור בו , אין הודאתו הודאה. כגון שתבעוֹ מאה דנרין , חמשים בשטר וחמשים על פה , והודה לו מה שבשטר , שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמ' כב , ח) - מה שיוָדע כי הוא זה מצד מאמָרוֹ; יצא זה שלא היה רושם במאמרו , שאפילו כפר , יתחייב בו. כבר נתבאר זה השרש בראשון ממציעא (ב"מ ד , ב). השרש העשרים ושלשה הוא , שהמודה מקצת הטענה ואמר: הא לך - פטור משבועה , שהרי אין זה מאמר לבד אבל מעשה , והתורה אמרה "אשר יאמר כי הוא זה" - שיהיה מאמר לבד , יצא זה שהוא מעשה. כבר נתבאר זה בראשון ממציעא (ב"מ ד , א). השרש העשרים וארבעה הוא , שהטוען טענת גנב בפקדון - אינו משלם כפל אם לא היה בעל הפקדון גדול כשנתן לו הפקדון , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" (שמ' כב , ו); והיה זה כן , לפי שנתינת הקטן אינה כלום. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מקמא (ב"ק קו , ב).
ריכוז קישורים