תנ"ך - והיה על־מצח אהרן ונשא אהרן את־עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל־מתנת קדשיהם והיה על־מצחו תמיד לרצון להם לפני ה':

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה: (שמות פרק כח פסוק לח)

וְהָיָה עַל־מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל־מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל־מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָה: (שמות פרק כח פסוק לח)

והיה על־מצח אהרן ונשא אהרן את־עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל־מתנת קדשיהם והיה על־מצחו תמיד לרצון להם לפני ה': (שמות פרק כח פסוק לח)

והיה על־מצח אהרן ונשא אהרן את־עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל־מתנת קדשיהם והיה על־מצחו תמיד לרצון להם לפני יהוה: (שמות פרק כח פסוק לח)

תרגום אונקלוס:

וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְאַהֲרֹן וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת עֲוָיָת קֻדשַׁיָא דְּיַקדְּשׁוּן בְּנֵי יִשׂרָאֵל לְכָל מַתְּנָת קֻדשֵׁיהוֹן וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ :

עין המסורה:

מצח - ב': שמ' כח , לח; יח' ג , ז. וחד: ומצח - יר' ג , ג.

מסורה קטנה:

מצח - ב' וחד ומצח; על - מצחו - ל'.

רש"י:

ונשא אהרן - לשון סליחה; ואע"פ כן אינו זז ממשמעו: אהרן נושא את המשא של עון , נמצא מסולק העון מן הקדשים. את עון הקדשים - לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה , כמו ששנינו (ראה פסחים טז , ב): איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול , הרי כבר נאמר ["לא ירצה" (וי' יט , ז) , ואם עון נותר , הרי נאמר "לא יחשב" (שמ' ז , יח)]; ואין לומר שיכפר על הכהן שהקריבם טמאים , שהרי עון הקדשים נאמר , ולא 'עון המקריב': אינו מרצה , אלא להכשיר הקרבן. והיה על מצחו תמיד - אי איפשר לומר שיהא עליו תמיד , שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה!? אלא תמיד לרצון להם , אפילו אינו על מצחו , שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה. ולדברי האומר (יומא ז , ב) 'עודהו על מצחו מרצה , ואם לאו אינו מרצה' , נדרש על מצחו תמיד - ללמד שימשמש בו בעודו על מצחו , שלא יסיח דעתו ממנו.

רשב"ם:

ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' - לפי פשוטו , לא דיבר הכתוב בטומאת קדשים (וראה רש"י) , אלא כך פירושו: כל קרבנות שיביאו ישראל , או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם - שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני הקדוש ברוך הוא , שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ונשא אהרן - יכפר; ועוד אפרשנו (שמ' לד , ז). וזה כתוב עליו "קודש" (ראה לעיל , לו) , והוא יכפר על עון הקדשים , והטעם: על המחשבה , שתחלתה על המצח; וטעם והיה על מצחו תמיד - בבואו אל הקודש.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

וטעם ושמת אותו על פתיל תכלת - עם פתיל תכלת , שהיה הציץ קשור משני צדדין. ואין ספק , כי פני המצנפת אל מקום המצח , לא על הראש; ובמקום אחר כתוב "ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת" (שמ' לט , לא) - על מקום המצח. ואל תתמה על מלת על , כי כמוהו "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב); "על לחם הבכורים תנופה לפני יי'" (וי' כג , כ); "על שני כבשים" (שם); "את החלב על החזה" (וי' ז , ל); ורבים ככה. והנה לא תמצא לעולם , כי המצנפת היתה - רק לאהרן לבדו , והמגבעות - לבניו (ראה להלן , מ). ויש אומרים , כי "מגבעות" מגזרת "גבעות" (תה' קיד , ד); כי המצנפת עוטרת הראש ועוטה אותו , וכן כתוב "צנוף יצנופך צנפה" (יש' כב , יח) , "ועטך עטה" (שם , יז). והיודע דרך צנוף המצנפת , ידע פירוש "זאת לא זאת השפלה הגבה" (יח' כא , לא) , כי אומנות היא. והנה כתוב "ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת" (שמ' כט , ו). והנה ה"ציץ" (ראה לעיל , לו) נקרא "נזר" (שמ' לט , ל); וכמוהו "ועליו יציץ נזרו" (תה' קלב , יח). אולי הכל מגזרת "ציץ" (במ' יז , כג) - דבר נראה; וככה "מציץ מן החרכים" (שה"ש ב , ט). ודע , כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח , שם יתחבר כח החמש הרגשות , ושם כח הדמות , ושם תחל המחשבה. על כן כתוב על הציץ לשאת את עון הקדשים - אולי לא היה מחשבת המקדישים כהוגן.

ר' יוסף בכור שור:

לרצון להם - שהיה מרַצֶה על הטֻמאות , כמו שפירשו רבותינו (ראה פסחים טז , ב): איזו עון הוא נושא? אם עון פיגול וכו' - הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה לציבור , שהיא קלה; כדאמרינן (שם עז , א): "במועדו" (במ' כח , ב) - ואפילו בשבת , "במועדו" (במ' ט , ג) - אפילו בטומאה. ופליגי תנאי (ראה יומא ז , ב) , דאיכא למאן דאמר: בין עודו על מצחו , בין אין על מצחו , מרַצֶה , כל זמן שאינו נשבר , משום דכתיב: תמיד יהיה לרצון; ויש למאן דאמר , דאינו מרצה אלא בעודו על מצחו. וכן שאר בגדים מרצים ומכפרים כל אחד בשלו , כדפירש ב'שחיטת קדשים' בשלהי 'המזבח מקדש' (ראה זבחים פח , ב) , שמכנסים מכפרים על דבר ערוה , והכתונת - מכירת יוסף , שהפשיטו לו את כתונתו , והאבנט - על אזור "צלמי כשדים" (ראה יח' כג , יד - טו) , והמצנפת - על עזות מצח , והמעיל - על לשון הרע , והאפוד - על עבדי אפוד , כדאשכחן גבי אפוד שעשה גדעון (ראה שו' ח , כז) שנכשלו בה , והחושן - על עוות הדין.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

והנה קשר פתיל התכלת היה באחורי העורף , על המצנפת שהיה צונף בה כהן גדול ראשו , באופן שהיה חופהו כולו מלבד מקום הנחת תפילין שהיה מגולה , וזה המקום היה בין המצנפת והציץ במקום שמוחו של תינוק רופס (ראה זבחים יט , א - ב; מנחות לז , א). והנה אל מול פני המצנפת היה הציץ על מצח אהרן , לא מאחורי העורף. והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' - למדנו מזה , כי בזמן שהציץ הוא על מצח אהרן אז הוא נושא עון הקדשים , לא בזמן שאינו על מצח אהרן (ראה מש"ת ביאת המקדש ד , ח). ואולם אי זה עון הוא נושא הוא ממה שלא נתבאר בכאן , ואולם נלמוד אותו ממה שאומר; והוא , שאי אפשר שישא את עון הקדשים אם היה פגול וישיב אותם לרצון לשם יתעלה , לפי שכבר נאמר בפגול "לא יֵרצה" (וי' יט , ז; ראה יומא ז , א); וכן הוא מבואר , שלא ישא עונם אם היו בעלי מומין , שהרי נאמר בהם "לא ירצה" (וי' כב , כג; ראה מנחות כה , א); והוא מבואר גם כן שלא ישא עונם אם היו המקריבין טמאים , אעפ"י שהם שוגגין , ולא אם היו הקרֵבים טמאים , אם היתה טומאתם ידועה; כבר נתבאר זה כולו בתורה , כמו שיתבאר מענין טומאת מקדש וקדשיו . ונאמר , כי מפני שמצאנו שעון הקדשים והמקדש שהיה הכהן מכפר עליו הוא הטומאה , כמו שנתבאר בפרשת 'אחרי מות' (וי' טז , טז) , הנה זה העון הוא בהכרח עון טומאה; ולפי שאי אפשר שיהיה בטומאה ידועה , מן הטעם שזכרנו , הנה יהיה עון שהוא נושא עון טומאה בלתי ידועה: כמו שנטמא המקריב בטומאת התהום , שהיא בלתי ידועה לו ולא לזולתו , כי זה הענין הוא למטה משגגת טומאה; וכן אם נטמא הקָרב ולא נודע לו עד שהקריב אמוריו - הנה הציץ מְרַצה על כמו אלו הטֻמאות , שנאמר: את עון הקדשים - רוצה לומר , ששגגת הקדשים הוא נושא , אבל אינו נושא שגגת המקריבים , והנה ישא מה שהוא למטה משגגה , והוא אם נטמאו בטומאת התהום (ראה משנה פסחים ז , ז; מש"ת ביאת המקדש ד , ו - ז). וזה דבר יתבאר מהשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הששי). והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני יי' - הנה מפני שהציץ בא לְרַצות עון הקדשים , היה ראוי שיהיה על מצח אהרן בכל יום ויום , כי הקרבנות היו קרבים בכל יום ויום; והנה היה זה אפשר , כי כהן גדול היה מקריב ומשמש בכל יום אם ירצה (ראה משנה יומא א , ב) , ולזה יתכן לו ללבוש בגדי כהונה בכל יום. והנה מזה המקום נלמד זה; וזה , כי בגדי כהונה לא יותרו ללבשם כי אם לצורך העבודה (ראה יומא סט , א) , ולפי שרצתה התורה שיהיה הציץ תמיד על מצח אהרן , למדנו שהוא היה עובד בכל יום , אם ירצה (ראה ירוש' יומא א , ב [לט , א]); ולזה גם כן תמצא מבואר בענין הרבה מן העבודות ואכילת הקרבנות: "אהרן ובניו" (שמ' כז , כא; כט , י; ועוד) - ללמד שאהרן קודם לבניו בכל אלו הענינים .