תנ"ך - הנה עפלה לא־ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה: ס

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה: ס (חבקוק פרק ב פסוק ד)

טקסט וניקוד:

הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: ס (חבקוק פרק ב פסוק ד)

טקסט בלבד:

הנה עפלה לא־ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה: ס (חבקוק פרק ב פסוק ד)

תיקון קוראים:

הנה עפלה לא־ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה: ס (חבקוק פרק ב פסוק ד)

תרגום יונתן:
הָא רַשִׁיעַיָא בְּלִבְּהוֹן אָמְרִין לֵית כָּל אִלֵין וְצַדִּיקַיָא עַל קֻשׁטְהוֹן יִתקַיְימוּן :

עין המסורה:
ישרה - ב': שו' יד , ג; חב' ב , ד. וצדיק - י': *שמ' כג , ז; יח' לג , יב; חב' ב , ד; תה' לז , כא; קיב , ד; קטז , ה; מש' י , כה; כא , כו; כט , ו; איוב כז , יז. יחיה - י"ח: *בר' יז , יח; לא , לב; *שמ' יט , יג; במ' כד , כג; *דב' ח , ג (פעמיים); ש"ב א , י; מ"ב י , יט; יח' יח , יג , כב; לג , יט; מז , ט; חב' ב , ד; תה' פט , מט; מש' טו , כז; קה' ו , ג; יא , ח; נחמ' ב , ג. וכל 'חיו יחיה' דכותהון.

מסורה גדולה:
ישרה ב' כי היא ישרה ב' הנה עפלה .

מסורה קטנה:
עפלה - ל'; ישרה - ב'; וצדיק - י'; יחיה - י"ח.

רש"י:
הנה עופלה נפשו - של רשע זה , תמיד הוא בכעס ובתאוה , שואף לבלוע ולא שבע. [עפלה - לשון עזות , כמו "ויעפילו" (במ' יד , מד); וכן "עופל ובחן" (יש' לב , יד). 'אנגרישרונט' בלעז.] לא ישרה נפשו בו - אין רוחו מתקררת עליו , לומר: דיי במה שקניתי כבר; לכך יבא עליו הפורענות. וצדיק באמונתו יחיה - יכניה המלך , שעתיד רשע זה להגלותו , יעמוד לו צדקו; וביום שיושלך זה מקברו (ראה ויק"ר יח , ב) , ישא אויל מרודך את ראש יהויכין , וישם את כסאו ממעל לכסא המלכים (ראה מ"ב כה , כז - כח).

ר' יוסף קרא:
הנה עופלה לא ישרה נפשו בו - הרשיעה מלכות בבל על כל מלכות האומות , ואין דומה לו. דבר אחר: הנה עופלה נפשו של בלשאצר , לא ישרה נפשו כאשר בא עליו כורש ודריוש והרגוהו , כמו שנאמר "ביה בליליא קטיל בלשאצר" (בנוסחנו: בלאשצר; דנ' ה , ל); הוא נתנהג בעקשות ואכזריות חמה (ע"פ מש' כז , ד) מלומר: דיי בצרתם של ישראל! - כאשר מדד הוּמְדַד מן השמים , שנפל בידי אדם אשר לא חמלו ולא רחמו עליו (ע"פ יר' כא , ז); נשבע להרע (ע"פ תה' טו , ד). עופלה - לשון רשע; כמו "ויעפילו" (במ' יד , מד) , שתרגמו: "וארשעו" (ת"א). וצדיק באמונתו יחיה - הוא גלות יכניה שחזרו מגלות בבל. וכן הוא אומר בירמיה "כה אמר יי' אלהי ישראל כתאינים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה. ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים אל (בנוסחנו: על) הארץ הזאת ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש" (כד , ה - ו). וגם שם , שהיה בגלות , נאמר עליו "וידבר אתו טובות ויתן את כסאו מעל לכסא מלכים (בנוסחנו: המלכים) אשר אתו בבבל" (מ"ב כה , כח).

ראב"ע:
הנה עפלה... נפשו - גבהה; כמו "עופל ובחן" (יש' לב , יד). לא ישרה בו , ואף כי צדיק ממנו. ומלת 'לא' תשרת בעבור אחרת , וכן הוא: וצדיק באמונתו לא יחיה מידו. והטעם: לא ישרה נפשו בו , והוא רואה כי צדיק ממנו לא חיה מידו , ואף כי הוא שיחיה וימלט? והטעם דרך תימה: הנה הוא רואה כי צדיק בעבור אמונתו לא ימלט מידו; ואיך לא יחשוב על עצמו , שנפשו עפלה ולא ישרה , והוא איש היין בוגד וגבר יהיר (ראה להלן , ה) , אשר כל אלה הגבוהות והרעות הוא עשאם?! ולא יחשוב בעצמו כי עליו ישאו זה משל , ויחודו חידות הנסתרות ממנו בדרך מליצה ובאר היטב , כמו שכתוב "הוי המרבה לא לו" (להלן , ו) וכל הכתוב אחריו?!

ראב"ע פירוש בע"פ שנמסר לתלמיד:
הנה עפלה - דמיונו: "עפל בת ציון" (מי' ד , ח) , שהוא מקום גאה. וכך יאמר הנביא: הנה נתגאה נפשו שלנבוכדנצר , ולא ישרה בו. ואילו היה צדיק , באמונתו יחיה; וכל שכן שהוא בוגד מן היין , והוא גבר יהיר שילך הנה והנה , ולא ינוה - כלומר , שלא ידור בבית אחד. אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע ויאסף אליו כל הגוים ויקבץ אליו כל העמים.

ר' אליעזר מבלגנצי:
שהרי עפלה - ונבצרה ונתחזקה נפש ישראל בו מלהאמין לקץ ישועה , בראותו הצלחת נבוכד נצר וזרעו; וצרות רבות ורעות סובבות אותו (ע"פ תה' עא , כ) , ולא יוכל לישר ולהשוות דעתו להאמין. ומי שהוא צדיק וישר לב באמונתו - שיאמין לקץ הישועה , יחיה - יגלגל כל ימיו ולא יצטער , וישים לבו לחיות ולהתגלגל בגולה עד הקץ; כענין "עבדו את מלך בבל וחיו" (יר' כז , יז).

רד"ק:
הנה עפלה לא ישרה נפשו בו - אמר: מי שלא ישרה נפשו בעצמו , ואין לו אמונה באל , גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבואה רע; וכזה הוא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו , שהתגאו כנגד האל. וצדיק - אבל הצדיק אינו כן , כי נפשו שפָלה ומפחד תמיד מהאל , לפיכך יחיה באמונתו באל וינצל מהרעה שתבוא לרשע; ואילו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו , שנכנעו בגלות ולא עבדו עבודה זרה עוד והאמינו באל. וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים , ישראל שהיו צדיקים חיו באמונתם באל , ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל. עפלה - עניין גבהות הלב וזדון; וכן "ויעפילו לעלות אל ראש ההר" (במ' יד , מד). ורבי אחי רבי משה ז"ל פירש עפלה מן "עפל ובחן" (יש' לב , יד) , שהוא מבצר גבוה; אמר: מי שלא ישרה נפשו בו - עפלה , כלומר: תשים עצמה בעפל ובחן להשגב שם מפני האויב , ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה; אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר , כי באמונתו יחיה. ויונתן תרגם: "הא רשיעיא בלבהון אמרין לית כל אילין וצדיקיא על קשטיהון יתקיימון".

ר' יוסף כספי:
הנה עפלה לא ישרה נפשו - כלומר , כי נפשו גבוהה ולא ישרה; ובכלל , כי הכונה בזה כי נבוכד נצר נענש שזרעו יהיה כלה , וגם זרעו בלשאצר מצד עצמו; כי כל אחד מאלה היו חטאים בחטאים ידועים אצל השם , ואם עשו רצונו יתעלה בהשחיתם ישראל. וזכר כי היה להם גאות הנפש , כמו שביאר עוד:

תלמיד של ר' ישעיה מיטראני:
הנה עופלה - לשון "ויעפילו" (במ' יד , מד); כלומר: הנה בבל הרשעה , לא ישרה נפשו ברשעו , שסוף שיפלו ביד מלכי פרס. עופלה - לשון נקבה , ועונה על המלכות; נפשו - לשון זכר , ועונה על המלך. וצדיק - היינו ישראל , באמונתו יחייה - שיֵצאו מיד מלכות בבל.
ריכוז קישורים