תנ"ך - כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על־המזבח לכפר על־נפשתיכם כי־הדם הוא בנפש יכפר:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר: (ויקרא פרק יז פסוק יא)

טקסט וניקוד:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: (ויקרא פרק יז פסוק יא)

טקסט בלבד:

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על־המזבח לכפר על־נפשתיכם כי־הדם הוא בנפש יכפר: (ויקרא פרק יז פסוק יא)

תיקון קוראים:

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על־המזבח לכפר על־נפשתיכם כי־הדם הוא בנפש יכפר: (ויקרא פרק יז פסוק יא)

תרגום אונקלוס:
אֲרֵי נְפַשׁ בִּשׂרָא בִּדמָא הִיא וַאֲנָא יְהַבתֵּיהּ לְכוֹן עַל מַדבְּחָא לְכַפָּרָא עַל נַפשָׁתְכוֹן אֲרֵי דְמָא הוּא עַל נַפשָׁא מְכַפַּר :

עין המסורה:
כי - ב' פסוקים בענינא מטעין , קדמיה אית בה 'הִוא , הוּא' ותנינא אית בה 'הוּא , הִוא' (כלומר: שני פסוקים דומים באותו ענין , אך בסדר הפוך של כנויי הגוף 'הִוא הוּא'): *וי' יז , יא , יד.

מסורה גדולה:
ב' פסוק' בענינ' מטע' קדמיה אית בה היא הוא תיני' אית בה הוא היא כי נפש הבשר כי נפש כל בשר. קדמי' היא תיני' הוא. נקבה תסובב גבר.

מסורה קטנה:
כי - ב' פסוק' מטע'.

רש"י:
כי נפש הבשר - של כל בריה , בדם היא תלויה , ולפיכך נתתיו לכפר על נפש האדם: יבא נפש ויכפר על הנפש.

ראב"ע:
וכן משפט כל דם , כי הוא אסור בעבור שהוא הנפש (ע"פ דב' יב , כג): כי נפש הבשר בדם היא - זה אמת; כי הנפש , שבה יחיה האדם , היא בדם הלב. בנפש יכפר - בנפש שיש בו יכפר; והטעם: "נפש תחת נפש" (וי' כד , יח). ויש מפרשים (רס"ג תורה) כמו על נפשותיכם; ואין לו טעם אחר שאמר לכפר על נפשותיכם.

ר' יוסף בכור שור:
כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו - כלומר: מפני שני טעמים אני אוסרו: אחת - שהוא נפש , ואין הגון לאוכלו; ועוד , שאני נתתיו. נמצא בבהמה הנקרבת שני טעמים , ובחיה ובעוף - מפני שהוא נפש; ולכך הדם הוא אסור מכל בהמה , חיה ועוף. אבל איסור חֵלב אינו אלא מפני שהוא נקרב , ולכך אינו נוהג אלא בנקרבת. ושניהם איסור קדושה , שקדושתן אוסרתן , ולא כשאר איסורין , שהם משוקצים וטמאים. ולפיכך בהמה נקרבת - דבר ידוע שדמה אסור , שהרי דמה ראוי ליזרק על גבי המזבח , ואינו צריך היכר אחר , וכתיב "על הארץ תשפכנו" (דב' יב , טז); אבל אותו של חיה ועוף , שאינו נזרק , הטעינוֹ הכתוב כיסוי (ראה להלן , יג) , להיות היכר שהוא אסור. והכופרים שאומרים: אין כיסוי הדם מצוה - ראוי להפשיט עורם מעליהם , והוא הוא 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה' (ראה משנה אבות ג , יא). יש מהם אומרים: אם צריך לנקות חצירו יכסהו בעפר - וכי הכתוב מלמדם לנקות חצירות? ומי לימדם לנקות רפת בקר שלהם וגללי צואת אדם? יקחו אותם בידיהם ויוציאום לחוץ; כי דבריהם - דברי צדוקים! ויש מהם אומרים: לפי שאמר למעלה (ראה פס' ח - ט) , שיש עונש בדם המוקדשין אם לא יביאנו לאהל מועד , אמר בזה , שאין בהם עונש: "וכסהו בעפר" (להלן , יג) - כמו "ארץ אל תכסי דמי" (איוב טז , יח) ו"נתתי דמם על צחיח סלע לבלתי הכסות" (ראה יח' כד , ח) - שיֵרָאה ויֵעָנשו; אבל בזה - "וכסהו בעפר" - לא יענש עליו. אם כן , יאמר 'על הארץ ישפכנו' , אי נמי: 'וכסהו ארץ'; "עפר" למה הזכיר? ועוד: מאי "בעפר"? 'עפר' היה לו לומר! ועוד: למה נקט 'חיה ועוף' (ראה להלן , יג)? יאמר 'בבהמות חולין' - וכל שכן כָּאֵילו שאינן ראויין כלל להקרבה! ועוד , שאין לשון 'כיסוי' שייך אלא בעון הנמחל , כמו "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תה' לב , א); אבל כיון שאין שם עון וטנופת , מה יכסה בעפר? ודבריהם חולין אפילו להזכיר , וספריהם ראוין לישרף.

רמב"ן:
כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' - המשמע מן הכתוב הזה , שיאמר שיאסור לנו הדם מפני שנְתָנוֹ לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו , והוא חלק השם , כטעם החֵלב. ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף , אשר לא יִקְרב? - נדחה את השואל , לאמר לו שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו , אע"פ שלא עשה כן בחֵלב , כי ניכר הוא. והרב כתב ב'מורה הנבוכים' (ג , מו) , כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה , אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהן בעתידות; והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם , ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמר "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" (לעיל , י) , כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (ראה וי' כ , ו) - שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה , כי לא נאמר כן במצוה אחרת. ואלה הדברים מיושבים , אבל לשון הכתובים לא יורו כן; שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (להלן , יד) , כי נפש הבשר בדם היא , והחזיר במשנה תורה: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דב' יב , כג). והראוי שנפרש בטעם איסורו , כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצרך האדם , כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו; ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחלה רק הצמח , לא בעלי הנפש , כאשר בא בפרשת בראשית , שנאמר "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" וגו' (בר' א , כט). וכאשר היה במבול שנצלו בזכותו של נח והקריב מהן קרבן והיה לרצון לו , התיר להם השחיטה , כמו שאמר "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בר' ט , ג) , כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם , שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם , ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך , לא שיאכלוהו , כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש; כי הנפשות כולן לאל הנה , כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה (ע"פ יח' יח , ד) , "ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל" (קה' ג , יט). ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים: מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד , וממנו יצא ניצוץ נפש הבהמה; והנה היא נפש גמורה בְּצד מן הפנים , ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה , והיכר ברגילים ואהבה להם , כאהבת הכלבים לבעליהם , והיכר מופלא באנשי דת בעליהם; וכן ליוֹנִים דעת והכרה. ומן הידוע עוד , כי הנאכל ישוב כְּגוף האוכל והיו לבשר אחד (ע"פ בר' ב , כד) , ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב - תהיה עובי וגסות בנפש האדם , ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל; כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם , ויתלה בו נפש האדם בדם הבהמה; והכתוב אמר "מי יודע רוח (בנוסחנו נוסף 'בני') האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קה' ג , כא). ולכך אמר: כי נפש כל בשר בדם היא (וראה להלן , יד) , כי לכל בשר , באדם ובבהמה , נפש בדם , ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת , אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לה לפני יי' (ע"פ שמ' כח , לח). וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל - בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש , ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח , שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו. ושנו בסיפרי (ספ"ד עו): "רק חזק לבלתי אכול הדם" (דב' יב , כג) - רבי יהודה אומר: מגיד שהיו שטופין בדם וכו'; "כי הדם הוא הנפש" (שם) - להגיד מה גרם; "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (שם) - זה אבר מן החי. וזה רמז וראיה למה שפירשנו. ולכך צוה עוד לכסות כל דם בחיה ובעוף , כי לא יתקרב דמם על המזבח , כי גם בעופות לא יקרב מהם , רק שני מינין בלבד , וגם הם אינם נשחטים; אבל בבהמות רוב המצויין נשחטין לַשֵם הנכבד ודמם לכפר , ואין ראוי לכסותו. ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה , כי אין חולין במדבר , וגם אחרי כן על הרוב יצוה.

רלב"ג:
כי נפש הבשר בדם הוא - רוצה לומר , שהדם הוא הכלי לנפש להוביל בו החום היסודי והמזון לחלקי הגוף; ולזה ימות הבעל חי בהסתלק הדם. ולזאת הסבה היתה ההערה בו על הנפש , כמו שבארנו בעניין הקרבנות (סוף פרשת 'צו'). והיה מכפר על הנפש בזה האופן. וכבר יתבאר במה שקדם (וי' ז , כו) , שאיסור הדם אינו נוהג כי אם בבהמה ובעוף , ואולם דם שאר הבעלי חיים לא יתחייבו עליו מזה הדם.
ריכוז קישורים