תנ"ך - כי־נפש כל־בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל־בשר לא תאכלו כי נפש כל־בשר דמו הוא כל־אכליו יכרת:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת: (ויקרא פרק יז פסוק יד)

טקסט וניקוד:

כִּי־נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל־בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל־אֹכְלָיו יִכָּרֵת: (ויקרא פרק יז פסוק יד)

טקסט בלבד:

כי־נפש כל־בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל־בשר לא תאכלו כי נפש כל־בשר דמו הוא כל־אכליו יכרת: (ויקרא פרק יז פסוק יד)

תיקון קוראים:

כי־נפש כל־בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל־בשר לא תאכלו כי נפש כל־בשר דמו הוא כל־אכליו יכרת: (ויקרא פרק יז פסוק יד)

תרגום אונקלוס:
אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסרָא דְּמֵיהּ בְּנַפשֵׁיהּ הוּא וַאֲמַרִית לִבנֵי יִשׂרָאֵל דַּם כָּל בִּסרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסרָא דְּמֵיהּ הִיא כָּל דְּיֵיכְלִנֵיהּ יִשׁתֵּיצֵי :

עין המסורה:
כי - ב' פסוקים בענינא מטעין , קדמיה אית בה 'הִוא , הוּא' ותינינא אית בה 'הוּא , הִוא' (כלומר: שני פסוקים דומים באותו ענין , אך בסדר הפוך של כנויי הגוף 'הִוא הוּא'): *וי' יז , יא , יד.

מסורה קטנה:
כי - ב' פסוק' מטע'.

רש"י:
דמו בנפשו הוא - דמו הוא לו במקום נפש , שהנפש תלויה בו. כי נפש כל בשר דמו הוא (קרי: היא) - הנפש היא הדם. 'דם' ו'בשר' - לשון זכר; 'נפש' לשון נקבה.

ראב"ע:
דמו בנפשו הוא - דבק עם הנפש; כי ידוע , שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי , לדם ולרוח , כדמות שמן זית עם האוּר. ואומר לבני ישראל - טעמו: 'וכבר אמרתי'; והיא הפרשה הנזכרת (ראה לעיל , יב).

רמב"ן:
דמו בנפשו הוא - דמו לו במקום נפש , כי הנפש תלויה בו. לשון רבנו שלמה; ואיננו נכון. אבל איפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן - בגופו; יאמר , 'כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא'. וכן "ברזל באה נפשו" (תה' קה , יח); "שבעים נפש" (שמ' א , ה); "על נפש מת לא יבא" (במ' ו , ו) - הגוף , כי גוף בעל הנפש יקרא 'נפש'. ועל דעתי , הזכיר הכתוב בדם שלשה דברים והם טעם אחד: אמר תחלה "כי נפש הבשר בדם היא" (לעיל , יא); ואחר כך הפך ואמר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא , לומר כי הדם הוא בנפש והנפש הוא בדם , ששניהם מעורבין יחד , ויהיה זה כָּענין ביין המזוג במים , שהיין במים והמים ביין , כל אחד בחבירו; ואחר כך (בהמשך הפסוק) פירש כי הדם הוא הנפש עצמו , לומר שהיו לבשר אחד (ע"פ בר' ב , כד) , לא יתפרדו (ע"פ איוב מא , ט) , לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם; כידוע ברוח אשר תחלתו מן הלב , שהוא היולי לרוחות כולן , וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו , כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף , שלא ימצא האחד בלתי האחר. ורבותינו דרשו (ראה כריתות ד , ב): שלש כריתות בדם: אחת לדם הנפש , ואחת לדם שחיטה , ואחת לדם כסוי. וזה טעמם לכריתות , אבל הטעם בשנוי הלשון בנפש ובדם - כאשר פירשתי.

רלב"ג:
כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא - רוצה לומר , שנפש הבשר וחיותו הוא באמצעות הכח אשר בנפשו להיות דמו , ולזה ייחדו השם יתעלה לכפר על הנפש , וכדי שיתיישב יותר בלב האנשים שהכפרה תשלם במה שהיה עניינו מרוחק האכילה; כי אם יאכלוהו לא יחשבו בו יתרון על הבשר הזה. ובכלל , הנה השתנות המזון אל הדם - הוא מבואר שהוא מפועל הנפש , כי לא ימָצאו הדברים המזוניים נהפכים לדם עם הפסדם , אם לא כשיזון מהם הבעל חי; ולזה היה בזה מופת על מציאות הנפש. כי אין מדרך החום שימשך ממנו זה , אם לא היה חום נפשיי. ולפי שאלו הדברים היו להעיר על מציאות הצורה , כמו שזכרנו במה שקדם (סוף פרשת 'צו') , הנה הגבילה התורה עניין הדם בזה האופן.
ריכוז קישורים