רמב"ן:
למולך
-
עבודה
זרה
ששמה
'מֹלֶך'.
והזכירוֹ
הכתוב
בשם
הידיעה
,
כי
היה
במצרים
וידוע
להם.
ורבי
אברהם
אמר
,
כי
יתכן
שהוא
"מלכום
תועבת
בני
עמון"
(מ"ב
כג
,
יג).
וכן
נראה
,
כי
כתוב
"אז
יבנה
שלמה
במה
לכמוש
שקוץ
מואב...
ולמולך
שקוץ
בני
עמון"
(מ"א
יא
,
ז);
וגם
הוא
היה
ידוע
להם.
וכתב
רבנו
שלמה:
וזו
היא
עבודתה
,
שמוסר
את
בנו
לכומרים
,
והכומרים
עושין
שתי
מדורות
גדולות
ומעבירין
את
הבן
ברגליו
בין
שתי
מדורות
האש.
לא
תתן
-
זהו
מסירתו
לכומרים;
להעביר
למולך
-
זהו
העברת
מדורת
האש.
וזה
אינו
כן
,
שהרי
אמרו
בגמרא
סנהדרין
(סד
,
ב):
העבירו
ברגל
-
פטור
,
אלא
כמשורתא
דפוריא
,
שהוא
מעבירו
בתוך
האש
ממש.
והזכיר
בו
הכתוב
'נתינה'
ו'העברה'
,
שאינו
חייב
עד
שימסרנו
לכומרים
והעבירו
באש
,
כמו
שמפורש
בסנהדרין
(שם).
וכן
מה
שהרב
(רש"י)
אומר
,
שמסרו
לכומרים
והם
מעבירים
אותו
,
וכך
כתב
אף
בפירושיו
במסכת
סנהדרין
(סד
,
א)
-
אינו
נראה
כן
מלשונם
שם
בגמרא;
ועוד
,
איך
יתחייב
הוא
מיתה
בעבודת
אחרים?!
ולשון
הכתוב
עצמו
,
"מעביר
בנו
ובתו
באש"
(דב'
יח
,
י)
-
כך
נדרש
,
שהאב
בעצמו
מעבירו!
אבל
הענין
כך
הוא
,
שהאב
עצמו
מוסרו
לכומרים
לשם
שקוצם
,
וזהו
שכתוב
"נתן
למולך"
(וי'
כ
,
ג)
,
כעין
שעושין
בפנים
,
כדכתיב
"ונתנם
אל
הכהן"
(וי'
טו
,
יד).
ואולי
הכומרים
עושין
בו
תנופה
או
הגשה
לפני
המולך
,
והם
מחזירין
אותו
לידי
האב
,
והוא
לוקחו
ומעבירו
בלהב
האש
,
וזהו
"מעביר
בנו
ובתו
באש"
(דב'
יח
,
י).
וכך
אמרו
בירושלמי
(סנה'
ז
,
י
[כה
,
ב]):
לעולם
אינו
חייב
עד
שימסור
לכומרים
,
ויטלנו
ויעבירנו;
כלומר
,
שיטלנו
מהם
ויעבירנו
הוא.
אבל
לא
היה
שורפו
,
שהרי
אמרו
(סנה'
סד
,
ב):
המעביר
את
עצמו
,
פטור
-
שהוא
חי
אף
לאחר
העברה;
וכך
פירש
רבנו
שלמה.
ועם
כל
זה
,
הנראה
בעיני
מהכרע
הפסוקים
,
כי
היה
הבן
למאכולת
האש
(ע"פ
יש'
ט
,
ד)
,
שהכתוב
אומר
"וגם
את
בניהן...
העבירו
להם
לאכלה"
(יח'
כג
,
לז)
,
ושם
נאמר
"ובשחטם
את
בניהם
לגלוליהם"
(שם
,
לט)
-
שהיו
מעבירין
אותו
באש
עד
שישרף
או
שימות
באש
,
והיא
שחיטתן.
כי
הלשון
הזה
,
"העבירו
להם"
-
במולך
הוא
,
ואמר
בו
הכתוב
"לאכלה"
,
והזכיר
בו
'שחיטה';
אם
כן
מה
שאמרו
(סנה'
סד
,
ב)
'כמשורתא
דפוריא'
-
לומר
שהיו
מעבירין
אותו
על
השלהבת
פעמים
רבות
,
והוא
מת
בלהב
האש.
והנה
הוא
חייב
בדין
התורה
משעת
העברה
הראשונה
,
משתמשל
בו
האוּר
,
כגון
שנתפס
האש
באחד
מאיבריו;
ולכך
הוצרכו
לומר
,
שהמעביר
עצמו
-
פטור;
אבל
היה
האש
אוכלת
בו
,
כי
זה
היה
קרבנם
למולך.
ולשון
'מעביר
באש'
יאמר
בכל
מקום
על
הדבר
שהוא
בוער
באש
ואינו
אוכָּל
(ע"פ
שמ'
ג
,
ב)
,
מפני
שנותנין
אותו
באש
ומעבירין
אותו
ממנו
ואינו
נעשה
אפר
כנשרפים;
כענין
בכלי
הגוים
שמלבנין
אותן
באוּר
,
שנאמר
בהן
"תעבירו
באש
וטהר"
(במ'
לא
,
כג).
ואמר
בבני
עמון
"והעביר
אותם
במלבן"
(ש"ב
יב
,
לא)
,
לומר
ששרף
אותן
כאשר
יעשו
הלבנים
במלבן.
אם
כן
,
'מעביר
בנו
ובתו
באש'
היא
נתינתו
באש
שתמשל
בו
האוּר
,
לא
העברה
בעלמא;
והיא
'העברה'
הנזכרת
במולך
,
שהיא
באש
על
דעת
רבותינו
,
שלמדו
(סנה'
סד
,
ב)
בגזרה
שוה
'העברה'
-
'העברה':
מה
להלן
"באש"
(דב'
יח
,
י)
,
אף
כאן
באש;
מה
כאן
למולך
,
אף
להלן
למולך.
וראיה
לדבריהם
,
שכתוב
ביאשיה
"וטמא
את
התפת
אשר
בגיא
בן
הנום
לבלתי
להעביר
איש
את
בנו
ואת
בתו
באש
למולך"
(מ"ב
כג
,
י);
אם
כן
,
'העברה'
הנזכרת
במולך
היא
באש.
וכן
כתוב
במנשה
"והוא
העביר
את
בניו
באש
בגיא
בן
הנם"
(דה"ב
לג
,
ו);
ומצאתי
שכתוב
באחז
"וגם
את
בנו
העביר
באש
כתועבת
(בנוסחנו:
כתעבות)
הגוים
אשר
הוריש
יי'
אותם
מפני
בני
ישראל"
(מ"ב
טז
,
ג)
,
ובדברי
הימים
נאמר
בו
"ויבער
את
בניו
באש
כתועבות
הגוים
אשר
הוריש
יי'"
(דה"ב
כח
,
ג)
-
אם
כן
,
ה'העברה'
היא
'הבערה
באש'
ממש!
ומה
שאמר
הכתוב
"והספרוים
שורפים
את
בניהם
לאדרמלך
וענמלך
אלהי
ספרוים"
(מ"ב
יז
,
לא)
-
והיא
עבודה
זרה
אחרת
,
שעבודתם
לשרוף
אותם
לגמרי
כעולה.
וכן
היו
עושין
לבעל
,
כמו
שכתוב
בירמיה
"ויצאת
אל
גיא
בן
הנם"
(יר'
יט
,
ב)
,
ושם
כתוב
"ומלאו
את
המקום
הזה
דם
נקיים.
ובנו
את
במות
הבעל
לשרוף
את
בניהם
באש
עולות
לבעל
אשר
לא
צויתי
ולא
דברתי
ולא
עלתה
על
לבי"
(שם
,
ד
-
ה);
ועוד
כתוב
"ויבנו
את
במות
הבעל
אשר
בגיא
בן
הנם
להעביר
את
בניהם
ואת
בנותיהם
למולך
אשר
לא
צויתים
ולא
עלתה
על
לבי
לעשות
התועבה
הזאת"
(יר'
לב
,
לה).
אבל
מפני
ששני
הפסוקים
האלה
ב"במות
הבעל"
ושניהם
ב"גיא
בן
הנם"
,
והאזהרה
בשניהם:
"אשר
לא
צויתי
ולא
דברתי
ולא
עלתה
על
לבי";
ושם
,
במקום
ההוא
הטמא
,
היה
שם
מולך
,
כמו
שכתוב
ביאשיהו
(ראה
מ"ב
כג
,
י)
-
נראה
מכל
זה
שהיו
שורפים
את
בניהם
עולות
למולך
,
והוא
הבעל;
ושניהם
לָשון
קָרוב
במלכות
ואדנות.
ואיננו
"בעל
פעור"
(במ'
כה
,
ג)
ו"בעל
זבוב"
(מ"ב
א
,
ב)
,
כי
זה
יקרא
'הבעל'
סתם
,
כאשר
יקָרא
'המולך'.
אבל
הזכיר
בו
הכתוב
'העברה'
-
כי
עיקר
עבודתו
בהעברה
משתמשֹל
בו
האוּר;
ותקרא
'שריפה'
כי
ימותו
שם
,
ולכך
יקראו
'עולות'.
וכן
אני
סובר
,
כי
"אלהי
ספרוים"
הוא
המולך
,
כי
הכנוי
בהם
-
'מלך'
(ראה
מ"ב
יז
,
לא)
,
אבל
היו
שני
נעבדים
,
כנוי
לאחד
'אדר'
בלשון
כבוד
,
ולשני
'ען'
מלשון
'עונה'
,
ושתפו
בשניהם
'מלך'
והוא
כמו
'מולך';
והשריפה
היא
מיתתם
באש
,
כאשר
פירשתי.
ואם
נאמר
שהשקוצים
האלה
אינם
המולך
,
יתכן
כי
בעבור
היות
עבודתם
בבנים
ובנות
להביאם
באש
,
כענין
במולך
,
ישתפו
בהם
שמו
,
'מלך'
ו'בעל';
ואין
עבודתם
שוה
,
כי
המולך
-
ב'העברה'
,
ואלהי
ספרוים
-
ב'שריפה'
,
והבעל
-
ב'שחיטה'
ו'שריפה'
כעולות;
ונאמר
שהיו
במקום
התפת
אשר
בגיא
בן
הנם
במות
לבעל
,
ושם
עוד
מולך.
ומה
שאמר
הכתוב
"ויבנו
את
במות
הבעל
אשר
בגיא
בן
הנם
להעביר
את
בניהם
למולך"
(יר'
לב
,
לה)
-
יהיה
פירושו:
'ולהעביר
את
בניהם
למולך'.
ורבותינו
אמרו
(ראה
סנה'
סג
,
ב):
אף
חזקיהו
מלך
יהודה
-
בקש
אביו
לעשות
לו
כן
,
שישרוף
אותו
באש
,
אלא
שסָכְתוֹ
אמו
סלמנדרא.
והנה
אחז
-
למולך
העביר
אותו
,
כדכתיב
"וגם
את
בנו
העביר
באש
כתועבות
הגוים
אשר
הוריש
יי'
מפני
בני
ישראל"
(מ"ב
טז
,
ג)
,
וזהו
הלשון
הכתוב
במולך;
אם
כן
,
היא
הבערה
,
שתמשל
בו
האוּר
וימות
,
ונצל
הצדיק
בסלמנדרא
הזו
שבראה
הקדוש
ברוך
הוא
בעבורו.
ועל
דרך
הפשט
אמרו
,
כי
'מעביר
בנו
ובתו
באש'
-
מין
ממיני
הכשפים
,
כי
בענין
הכשוף
נאמר
"לא
ימצא
בך
מעביר
בנו
ובתו
באש
קוסם
קסמים
מעונן
ומנחש
ומכשף"
(דב'
יח
,
י)
,
ואמר
במנשה
"והוא
העביר
את
בניו
באש
בגי
בן
הנם
ועונן
ונחש
וכשף
ועשה
אוב
וידעוני"
(דה"ב
לג
,
ו)
,
וכתיב
"ויעבירו
את
בניהם
ואת
בנותיהם
באש
ויקסמו
קסמים
וינחשו"
(מ"ב
יז
,
יז).
והמולך
היא
עבודה
זרה
שמקריבים
לו
הקטנים;
אבל
אחר
שמצאנו
כתוב
"לבלתי
להעביר
איש
את
בנו
ואת
בתו
באש
למולך"
(מ"ב
כג
,
י)
,
נאמנו
דברי
רבותינו
(ראה
סנה'
סד
,
א
-
ב)
,
שהכל
למולך
באש.
אבל
יתכן
שהיתה
העבודה
ההיא
להם
לקסם
שוא
,
והיו
מתנבאים
בה
כפי
סכלותם
,
והם
נביאי
הבעל
המקריבים
לו
הבנים
והבנות
ויֵרָאו
להם
חלומות
שוא
ומקסם
כזב
(ע"פ
יח'
יג
,
ז)
,
ולכן
תיחס
התורה
ענין
המולך
בענין
הקסמים;
כי
בכאן
סמכוֹ
אל
"הנפש
אשר
תפנה
אל
האובות
ואל
הידעונים"
(וי'
כ
,
ו)
,
ובמשנה
תורה
-
כל
הפרשה
במתנבאים
לדעת
עתידות
בשקר
(ראה
דב'
יח
,
ט
-
יד).
והנה
הזכיר
הכתוב
כי
העברת
הזרע
למולך
הוא
חלול
השם
,
ובפרשה
האחרת
הוסיף
"למען
טמא
את
מקדשי
ולחלל
את
שם
קדשי"
(וי'
כ
,
ג);
ואולי
טעמו:
למען
טמא
את
העם
המקודש
לשמי
,
שצויתי
"והתקדשתם
והייתם
קדושים"
(וי'
יא
,
מד)
,
"כי
קדוש
אני
יי'
מקדשכם"
(וי'
כא
,
ח);
"ולחלל
את
שם
קדשי"
-
בעברם
על
העברה
החמורה
לפני;
כי
כן
יאמר
בעבירות
החמורות
"איש
ואביו
ילכו
אל
הנערה
למען
חלל
את
שם
קדשי"
(עמ'
ב
,
ז).
ויתכן
שיאמר
כן
,
מפני
שהמקריב
מזרעו
למולך
ואחר
כן
יבא
אל
מקדש
יי'
להקריב
קרבן
-
מטמא
את
המקדש
,
כי
קרבנותיו
טמאים
ותועבה
לַשם;
והוא
עצמו
טמא
לעולם
,
שנטמא
ברעה
שעשה
,
כמו
שאמר
באוב
וידעוני
"לטמאה
בהם"
(וי'
יט
,
לא)
,
וכתיב
"ובגלוליהם
טמאוה"
(יח'
לו
,
יח).
והזכיר
בו
'חלול
השם'
(ראה
שם
,
כ)
-
כי
כאשר
ישמעו
הגוים
שכיבד
את
המולך
בזרעו
ויקריב
מבהמתו
קרבן
לַשם
,
הוא
חלול
השם;
וזהו
שאמר
הנביא
"וגם
את
בניהם
אשר
ילדו
לי
העבירו
להם
לאכלה;
עוד
זאת
עשו
לי
טמאו
את
מקדשי
ביום
ההוא"
(יח'
כג
,
לז
-
לח);
ואומר
"ובשחטם
את
בניהם
לגלוליהם
ויבאו
אל
מקדשי
ביום
ההוא
לחללו
והנה
כה
עשו
בתוך
ביתי"
(שם
,
לט).
ועל
דרך
האמת:
ישראל
זרע
הקדש
נולדים
בבית
יי'
,
וזה
טעם
"אשר
ילדו
לי";
והנה
המקריב
אותו
למולך
מטמא
מקדשו
ומחלל
שמו
הגדול
,
כלשון
"ולא
יחלל
זרעו
בעמיו"
(וי'
כא
,
טו).
ולכך
אמר
בו
"ואני
אתן
את
פני
באיש
ההוא";
"ושמתי
אני
את
פני"
וגו'
(וי'
כ
,
ג
,
ה);
והמשכיל
יבין.
רלב"ג:
ומזרעך
לא
תתן
להעביר
למולך
ולא
תחלל
את
שם
אלהיך
-
כבר
התבאר
לפי
הוראת
הגדר
,
כי
מולך
היתה
עבודה
זרה
,
עובדין
בה
האש.
והאב
נותן
מקצת
זרעו
לכומרי
העבודה
הזרה
ההיא
,
וברשותם
יעבירהו
ברגליו
תוך
האש
,
וידמה
שבעבודה
הזאת
כרת
ברית
עם
העבודה
הזרה
ההיא
בתתו
מזרעו
לה;
ולזה
ידמה
,
שלא
היו
מעבירים
שם
כי
אם
קצת
זרע.
ואחשוב
,
שתהיה
הכונה
בזאת
לעבוד
מאדים
,
כי
הוא
אשר
ישלוט
על
הוית
האש
השורף
,
כמו
שנזכר
במשפטי
הכוכבים
,
ויתבאר
מאד
מן
החוש.
ולפי
שהוא
יורה
על
המשגל
המגונה
כשיבינו
אל
כונה
זו
,
זכרוֹ
בזה
המקום
,
כי
הוא
יזכור
אחר
זה
משכב
הזכור
והבהמה
אשר
בתכלית
הגנות.
והנה
אפשר
שזאת
העבודה
הזרה
היתה
מחקות
המצריים
או
הכנעניים
שזכר
,
ולזה
זְכָרה
בזה
המקום.
והוא
אפשר
עוד
,
שתהיה
הכונה
בזאת
העבודה
זרה
שאין
שם
סבה
צוריית
,
אבל
הפעולות
שנראה
לנמצא
-
נמצא
הם
מצד
החום
אשר
לו
,
עד
שתהיה
ההזנה
מצד
החום
מזולת
נפש
,
כמו
שחשבו
קצת
הקודמים.
ולזה
חשבו
שיהיה
אלוה
מי
שהוא
התחלת
החום
אשר
בנמצא
-
נמצא
,
ומה
שהוא
בזה
התואר
הוא
היותר
אמתי
בחום;
ולזה
היו
עובדים
אותו.
והוא
מבואר
,
שבעלי
זאת
האמונה
לא
יאמינו
במציאות
הנפש
,
כל
שכן
שלא
יאמינו
בהשארותה
,
ולזה
לא
יגדרו
עצמם
בכמו
אלו
הגדרים
התוריים
,
אבל
ישתדלו
בהשגת
ההנאות
לבד
,
כי
אין
שם
תכלית
אחרת
לפי
זה
הדעת.
ואפשר
עוד
,
שזְכָרוֹ
בזה
המקום
להורות
על
חוזק
גנות
אלו
העריות
שיזכיר
,
עד
שהוא
מתיחס
בגנותו
לגנות
עבודה
זרה;
וזה
,
כי
כאשר
ישכב
את
זכר
,
שהוא
משכב
בלתי
עושה
פרי
,
יורה
שהוא
לא
יתן
אל
לבו
להשיג
מה
שהיה
מן
החסד
והחנינה
במה
שנתן
השם
יתעלה
מן
הכח
בזה
הזרע
,
ולזה
לא
ישתמש
בתועלת
הנפלא
המיוחס
לו.
וכן
העניין
במי
שיתן
שכבתו
בבהמה.
והוא
מבואר
,
שמי
שמנהגו
זה
המנהג
,
רוצה
לומר
,
שלא
יחקור
מה
שהיה
מן
החכמה
והסדר
והיושר
באלו
הנמצאות
השפלות
,
לא
תשלם
לו
השגה
שתהיה
בכאן
סבה
פועלת
וצוריית
,
ויבא
מפני
זה
לכמו
אלו
הדיעות
הנפסדות
,
עד
שהנטייה
החזקה
להנאות
זה
החוש
בזה
האופן
תמנעהו
מהשתדלות
בהשגת
שום
מושכל
,
ויפול
מפני
זה
ביותר
פחות
מהדעות
הנפסדות.
כאלו
בארה
התורה
שלא
נקל
באלו
האזהרות
,
כי
המרותינו
בהם
אפשר
שיביא
לזאת
העבֵרה
הנפלאה.