רמב"ן:
ונכרתו
הנפשות
העושות
מקרב
עמם
-
זרעו
נכרת
וימיו
נכרתין;
לשון
רבנו
שלמה
(בפירושו
לוי'
יז
,
ט).
והנה
בכריתות
בתורה
שלשה
ענינים:
האחד
,
שנאמר
בו
"ונכרת
האיש
ההוא"
(וי'
יז
,
ד
,
ט);
והשני
,
הנאמר
בהן:
ונכרתו
הנפשות
העושות
,
"ונכרתה
הנפש
ההיא
מלפני"
(וי'
כב
,
ג);
והשלישי
,
שנאמר
בהן
"הכרת
תכרת
הנפש
ההיא
עונה
בה"
(במ'
טו
,
לא).
ואמר
ביום
הכפורים
"והאבדתי...
הנפש
ההיא
מקרב
עמה"
(וי'
כג
,
ל)
,
ואמרו
בסיפרא
(תו"כ
אמור
פרשתא
יא
פרק
יד
,
ד):
לפי
שהוא
אומר
'כרת'
בכל
מקום
ואיני
יודע
מה
הוא
,
וכשהוא
אומר
"והאבדתי"
לימד
על
ה'כרת'
שאינו
אלא
'אבדן'.
וביאור
הענין:
כי
האוכל
חלב
או
דם
,
והוא
צדיק
ורובו
זכיות
,
אבל
גברה
תאותו
עליו
ונכשל
בעבירה
ההיא
-
יכָּרתו
ימיו
וימות
בנעורים
קודם
שיגיע
לימי
הזקנה
,
והם
ששים
שנה;
ואין
נפשו
ב'הכרת'
,
אבל
יהיה
לו
חלק
בעולם
הנשמות
כפי
הראוי
למעשיו
הטובים
,
כי
צדיק
היה
,
ויהיה
לו
עוד
חלק
לעולם
הבא
,
הוא
העולם
שאחרי
התחיה;
ובזה
אמר
"ונכרת
האיש
ההוא".
ואשר
עם
החטא
החמור
ההוא
יהיו
עונותיו
מרובין
מזכיותיו
-
עונש
ה'כרת'
שבעברה
החמורה
מגיע
לנפש
החוטאת
לאחר
שתפרד
מן
הגוף
,
והיא
נכרתת
מחיי
עולם
הנשמות;
ובמחויבי
ה'כרת'
הזה
רומז
הכתוב
"ונכרתה
הנפש
ההיא
מלפני"
,
וכתיב
"והאבדתי
את
הנפש
ההיא
מקרב
עמה".
ואלו
אין
להם
כרת
בגופם
,
אלא
פעמים
שיחיו
ויגיעו
לימים
רבים
,
וגם
עד
זקנה
ושיבה
(ע"פ
תה'
עא
,
יח)
,
כענין
שנאמר
"ויש
רשע
מאריך
ברעתו"
(קה'
ז
,
טו);
וזהו
שאמרו
רבותינו
(ראה
ר"ה
יז
,
א):
אבל
מי
שעונותיהם
מרובין
מזכיותיהם
―
ובכללן
פושעי
אומות
העולם
בגופם
,
ואמר
רב:
בעבירה
,
כלומר:
בערוה
מן
העריות
―
יורדין
לגיהנם
ונידונין
שם
שנים
עשר
חדש
,
לאחר
שנים
עשר
חדש
גופן
כָּלֶה
ונשמתן
נשרפת
ורוח
מפזרתן
תחת
כפות
רגלי
הצדיקים
וכו'.
ויש
'כרת'
חמור
-
שנכרת
גופו
ונפשו
,
והוא
הנאמר
בו
"כי
דבר
יי'
בזה
ואת
מצותו
הפר
הכרת
תכרת
הנפש
ההיא
עונה
בה"
(במ'
טו
,
לא);
ודרשו
(ראה
שבועות
יג
,
א):
"הכרת"
-
בעולם
הזה
,
"תכרת"
-
לעולם
הבא;
לומר
,
שהוא
ימות
בנוער
וחיתו
בקדשים
(ע"פ
איוב
לו
,
יד)
-
שלא
תחיה
נפשו
בתחית
המתים
ואין
לה
חלק
לעולם
הבא.
ואין
כפל
ה'כרת'
הזה
נאמר
בתורה
אלא
בעניני
עבודה
זרה
ומגדף.
ורבותינו
דרשו
בו
עוד
במסכת
שבועות
(יג
,
א):
"כי
דבר
יי'
בזה"
-
זה
הפורק
עול
ומגלה
פנים
בתורה
,
"ואת
מצותו
הפר"
-
זה
המפר
ברית
בשר;
אבל
אינו
בכל
הכריתות.
ושם
מבואר
זה
בגמרא
,
שאין
הכפל
של
"הכרת
תכרת"
בשאר
חייבי
כריתות
שבתורה
אלא
באלו
הנדרשים
מן
הכתוב
הזה
,
כי
הכתוב
הוא
במגדף
ועובד
עבודה
זרה;
והם
הוסיפו
במדרשו:
הכופרים
בעיקר
והרשעים
המוחלטים
,
וכמו
שנאמר
בהם
בקבלה
"כי
תולעתם
לא
תמות
ואשם
לא
תכבה"
(יש'
סו
,
כד);
והם
אותם
שמנו
במשנה
(ראה
סנה'
יא
,
א)
ובבריתא
(ראה
סנה'
קח
,
א):
'ואלו
שאין
להם
חלק
לעולם
הבא'.
וכן
נראה
שאין
כל
חייבי
כריתות
בעררות
-
אין
כרת
לזרעם
אלא
באותן
שכתוב
בהן
"ערירים"
(וי'
כ
,
כ
-
כא).
ויתכן
שהוקשו
כל
העריות
זו
לזו
,
אבל
בשאר
הכריתות
,
כגון
חלב
ודם
,
אין
לנו.
וכתב
רבי
אברהם
(וי'
כג
,
ל):
יש
הפרש
בין
"והאבדתי"
ובין
"ונכרתה"
,
ולא
אוכל
לפרש.
יחשוב
החכם
(ראב"ע)
,
כי
ה'אובדת'
-
תאבד
,
וה'נכרתת'
-
תִכחד
,
ולא
ישא
אלהים
נפש
(ע"פ
ש"ב
יד
,
יד).
ותדע
ותשכיל
,
כי
ה'כריתות'
הנזכרים
ב'נפש'
-
בטחון
גדול
בקיום
הנפשות
אחרי
המיתה
ובמתן
השכר
בעולם
הנשמות;
כי
באמרו
יתברך
"ונכרתה
הנפש
ההיא
מקרב
עמה"
(במ'
טו
,
ל)
,
"ונכרתה
הנפש
ההיא
מלפני"
(וי'
כב
,
ג)
-
יורה
כי
הנפש
החוטאת
היא
תכרת
בעונה
(ע"פ
יח'
יח
,
כ)
,
ושאר
הנפשות
,
אשר
לא
חטאו
-
תהיינה
קיימות
לפניו
בזיו
העליון.
ולכך
הוא
מפרש
"הנפש
ההיא
עונה
בה"
(במ'
טו
,
לא)
-
כי
העון
אשר
בה
הוא
יכריתנה.
וטעם
זה
הענין
,
כי
נשמת
האדם
נר
יי'
(ע"פ
מש'
כ
,
כז)
,
אשר
נופחה
באפינו
מפי
עליון
ונשמת
שדי
(ע"פ
איוב
לג
,
ד)
,
כמו
שנאמר
"ויפח
באפיו
נשמת
חיים"
(בר'
ב
,
ז).
והנה
היא
בענינה
,
לא
תמות;
ואיננה
מורכבת
,
שתִפָּרד
הרכבתה
ותהיה
לה
סבת
הויה
והפסד
כמורכבים
,
אבל
קיומה
ראוי
והוא
עומד
לעד
כקיום
השכלים
הנבדלים.
ולכך
לא
יצטרך
הכתוב
לומר
כי
בזכות
המצות
יהיה
קיומה
,
אבל
יאמר
כי
בעונש
העברות
תתגאל
ותטמא
ותכרת
מן
הקיום
הראוי;
והוא
הלשון
שתפסה
בהן
התורה
'כרת'
-
כענף
הנכרת
מן
האילן
שממנו
יחיה
שרשו.
והוא
מה
שאמרו
רבותינו
(ראה
ספ"ב
קיב):
"מקרב
עמה"
(במ'
טו
,
ל)
-
ועמה
שלום;
כי
ה'כרת'
של
הנפש
החוטאת
יורה
על
קיום
שאר
הנפשות
שלא
חטאו
,
והן
"עמה"
,
שהן
בשלום.
וכבר
פירשנו
(שמ'
ו
,
ב
-
ה)
,
כי
כל
היעדים
שבתורה
,
בהבטחות
או
בהתראות
,
כולם
מופתים
מן
הנסים
הנסתרים
,
בדבר
מופתי
תבטיח
ותזהיר
התורה
לעולם;
ולכן
תזהיר
בכאן
ב'כרת'
,
שהוא
ענין
נסי
,
ולא
תבטיח
בקיום
,
שהוא
ראוי.
והנה
הכריתות
שבתורה
הם
שלשים
ושש
,
ומהם
רבים
באיסורי
הערוה
,
רצוני
לומר:
על
בעילה
האסורה;
וכן
מיתות
של
בית
דין
בענין
הבעילה
רבות
,
שש
עשרה
,
ואין
באיסור
המאכלים
מיתה
כלל.
והטעם
בהיות
העונשין
הגדולים
,
כמיתת
בית
דין
והכרת
,
בעניני
הבעילה
-
מפני
שגלוי
עריות
דבר
נמאס
מאד
אצל
התורה
,
כנזכר
בזאת
הפרשה
ובמקומות
רבים
בכתוב.
וחכמים
מזכירין
לעולם:
'עבודה
זרה
וגלוי
עריות
ושפיכות
דמים'
-
יזכירו
אותה
אחר
עבודה
זרה
וקודם
שפיכות
דמים;
וכמו
שאמרו
(ראה
סנה'
קו
,
א):
אלהיהם
של
אלו
שונא
זמה
הוא.
ויש
לענין
יסוד
גדול
בסוד
היצירה.
והרב
אמר
ב'מורה
הנבוכים'
(ג
,
מא):
בעבור
היות
יצר
האדם
גדול
בענין
המשגל
,
והתאוה
בו
רבה;
והדברים
שהם
רבי
המכשולות
צריכים
ענש
גדול
ליסר
מהם.
וגם
זה
אמת.
רלב"ג:
ולא
תקיא
הארץ
אתכם
וגו'
-
קבלתי
בפרוש
זה
הפסוק
מהרב
אדוני
אבי
ז"ל:
ולא
תחשבו
שיהיה
זה
הענש
המגיע
לכם
בזה
שתקיא
אתכם
כאשר
קאה
את
הגוי
אשר
לפניכם
,
אבל
יתחייבו
כרת
הנפשות
העושות
איזה
דבר
שיהיה
מכל
התועבות
האלה.
וזהו
ההפרש
בין
העונש
שיגיע
לכם
בזה
ובין
העונש
שהגיע
מזה
לגוים
ההם.
וכבר
יסתפק
מספק
,
ויאמר
שהוא
ראוי
שיהיה
העונש
המגיע
מזה
לישראל
יותר
עצום
,
למעלתם;
כי
כל
מה
שהיה
החוטא
יותר
נכבד
,
היה
ראוי
שיהיה
ענשו
יותר
חזק
,
וזה
הפך
מה
שיראה
מזה
המאמר.
ואנחנו
אומרים
בהיתר
זה
הספק
,
כי
אלו
האומות
התנהגו
בכללם
באלו
הפעולות
המגונות
ובזולתם
,
ולזה
היו
ראויים
לכמו
זה
העונש
הנפלא.
ולולא
הסתבכם
בהם
כלם
,
לא
הגיע
להם
זה
העונש
הכולל;
ולזה
ארך
זמנם
עם
רוע
מנהגיהם
,
כמו
שאמר:
"כי
לא
שלם
עון
האמורי
עד
הנה"
(בר'
טו
,
טז).
ואולם
ישראל
יענשו
אע"פ
שלא
יחטאו
בזה
כי
אם
איש
אחד
ופעם
אחת
,
כשתכרת
נפש
החוטא
ההוא.
ואמנם
שאר
העונשים
אשר
יהיו
בקצת
אלו
המעשים
המגונים
על
יד
בית
דין
,
יתבארו
בפרשת
'קדושים
תהיו'
(וי'
כ
,
ב);
ושם
יתבאר
כי
כאשר
הסתבכו
ישראל
באלו
הפעולות
,
תקיא
אותם
הארץ.
אמר:
"ושמרתם
את
כל
חקותי
ואת
כל
משפטי
ועשיתם
אותם
ולא
תקיא
אתכם
הארץ"
(שם
,
כב);
וזה
מורה
שאם
לא
ישמרום
תקיא
אותם
הארץ.