תנ"ך - כי־איש איש אשר יקלל את־אביו ואת־אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ: (ויקרא פרק כ פסוק ט)

טקסט וניקוד:

כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ: (ויקרא פרק כ פסוק ט)

טקסט בלבד:

כי־איש איש אשר יקלל את־אביו ואת־אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו: (ויקרא פרק כ פסוק ט)

תיקון קוראים:

כי־איש איש אשר יקלל את־אביו ואת־אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו: (ויקרא פרק כ פסוק ט)

תרגום אונקלוס:
אֲרֵי גְבַר גְּבַר דִּילוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵיהּ אִתקְטָלָא יִתקְטִיל אֲבוּהִי וְאִמֵיהּ לָט קַטלָא חַיָיב :

עין המסורה:
ואת - אמו - ג': בר' ב , כד; וי' כ , ט; מש' ל , יא.

רש"י:
אביו ואמו קלל - לרבות לאחר מיתה (ראה תו"כ קדושים פרשתא י פרק ט , י). דמיו בו - זו סקילה (ראה שם) , וכן כל מקום שנאמר 'דמיהם בם'; ולמדנו מאוב וידעוני , שנאמר בהם "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (להלן , כז; ראה תו"כ קדושים פרשתא י פרק ט , יב). ופשוטו של מקרא: כמו "דמו בראשו" (יהו' ב , יט) - אין נענש על מיתתו אלא הוא , שהוא גרם לעצמו ליהרג.

רשב"ם:
דמיו בו - דמו בראשו (ע"פ יהו' ב , יט); הוא חִייב עצמו מיתה.

ראב"ע:
והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה (ראה וי' יח , ז ואי') - מהאב , כאשר החל "איש אמו ואביו תיראו" (וי' יט , ג). וטעם להזכיר האב קודם האם - בעבור כבודו; ואיננו כמו "איש אמו ואביו תיראו" (שם) , כי לא יומת אם לא היה בר מצוה. אשר יקלל את אביו - מושך עצמו ואחר עמו; וכן הוא: אשר יקלל את אמו. וטעם אביו ואמו קלל - כאומר: תועבה גדולה עשה! דמיו בו - כמו "דמו בראשו" (יהו' ב , יט). והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם (ע"פ פס' יא להלן). וכלל אומר בכל המיתות , כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו; כי לא נוכל להוציאם לאמיתם מהכתוב , גם לא נכתב בן כמה שנים יהיה בר מצוה.

ר' יוסף בכור שור:
כי איש איש אשר יקלל - כלומר: דין הוא שתעשו מצותי , שאני אביכם , יוצרכם בוראכם. אביו ואמו קילל - כאדם שתוהא ואומר: אביו קילל , שעשה דבר מכוער כזה , דמיו בו - מה שדמו נשפך , בו הפשיעה (ראה רש"י)! ורבותינו דרשו (ראה תו"כ קדושים פרשתא י פרק ט , ה): סמך 'קללה' לאביו וסמך 'קללה' לאמו , לחייבו על אביו בלא אמו ועל אמו בלא אביו - לרבי יאשיה; ולרבי יונתן (ראה סנה' פה , ב): לרבות אפילו לאחר מיתה.

רמב"ן:
וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו... - יחזור לראש הפרשה , שאמר "איש אמו ואביו תיראו" (וי' יט , ג) , ואמר כאן , כי איש איש אשר לא ישמע אלי ויקלל אביו ואמו - מות יומת. ועל דרך האמת: בעבור שאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' אלהיכם" (לעיל , ז) , ואמר "אני יי' מקדשכם" (לעיל , ח) , כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו , כי הוא אבינו וגואלנו מעולם שמו (ע"פ יש' סג , טז) , אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה (ראה נידה לא , א) חייב מיתה. וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן (ראה להלן , י ואי') , והקדימוֹ לכל העריות. וכבר רמזתי זה למעלה (שמ' כ , יב). והזכיר הכתוב קצת העריות - לחייב בהן מיתה , והן אשת איש ואשת אב והכלה , והזכוּר , ואשה ואִמהּ (ראה להלן , י - יד); והוא הדין לבתה ובת בתה - כי הזכיר קצת שְׁאֵר האשה , והוא הדין לכל הנזכרים שם באזהרה (וי' יח , יז); וכל שכן שאֵר עצמו - בת בנו ובת בתו הנזכרים (שם , י) , ואין צריך לומר בתו. ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותם (ראה תו"כ קדושים פרק י , יג; סנה' עה , א). וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (ראה להלן , טו - טז); וחזר והזכיר כרת אחר בנדה - לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה , הוא שאמר "את מקורה הערה" (להלן , יח) , וכן באחות אם ואחות אב: "כי את שארו הערה" (להלן , יט). והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (ראה להלן , כ - כא) , לחייבם בערירות , בין שלא היו לו בנים או היו לו. והכרת הבא באחותו (ראה להלן , יז) הוא מיותר , ונדרש לרבותינו (ראה מכות יד , א): למה יצא כרת באחותו וכו'. ועל דרך הפשט: הוסיף בַּכרת "לעיני בני עמם" (להלן , יז) - יאמר שתמות בנוער נפשם (ע"פ איוב לו , יד) , בענין שיראו וישימו וישכילו יחדו כי יד יי' עשתה זאת , וקדוש ישראל גזָרהּ (ע"פ יש' מא , כ). וטעם "עונם ישאו" (להלן , יט) - שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא , מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה (ע"פ דב' כט , יט) , כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השָמדוֹ בכרתוֹ; כענין 'סימן לעבירה - הדרוקן' (ראה שבת לג , א). ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים , כגון אמו ואחות אשה , שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך.

רלב"ג:
איש איש כי יקלל את אביו - לפי שכבר זכר בפרשת 'ואלה המשפטים' שהמקלל אביו ואמו הוא במיתה (שמ' כא , יז) , בא לזכור בזה הפסוק באיזו מיתה הוא נענש. ואמר דמיו בו - רוצה לומר , שאין ראוי שיחיה עוד ויתהוה בו דם מן המזון שהוא נזון ממנו , אבל כל דמיו הם בו - שאין ראוי שיתחדש בו עוד דם. וזאת היא החמורה שבעבירות , ולזה יהיה העובר בה בסקילה שהיא החמורה שבמיתות. אמר בסוף זאת הפרשה: "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (להלן , כז).
ריכוז קישורים