תנ"ך - כי את־הבכר בן־השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר־ימצא לו כי־הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה: ס

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה: ס (דברים פרק כא פסוק יז)

טקסט וניקוד:

כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: ס (דברים פרק כא פסוק יז)

טקסט בלבד:

כי את־הבכר בן־השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר־ימצא לו כי־הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה: ס (דברים פרק כא פסוק יז)

תיקון קוראים:

כי את־הבכר בן־השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר־ימצא לו כי־הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה: ס (דברים פרק כא פסוק יז)

תרגום אונקלוס:
אֲרֵי יָת בּוּכרָא בַר סְנוּאֲתָא יְפָרֵישׁ לְמִיתַּן לֵיהּ תְּרֵין חוּלָקִין בְּכֹל דְּיִשׁתְּכַח לֵיהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תֻּקפֵיהּ לֵיהּ חָזיָא בְכֵירוּתָא :

עין המסורה:
ראשית - כ"ח: ראה דב' יח , ד. אנו - ג' חסר (בלישנא): *דב' כא , יז; איוב יח , יב; *נחמ' ז , לז.

מסורה גדולה:
אנו ג' חס' כי הוא ראשית אנו יהי רעב אנו בני לד חדיד ואנו.

מסורה קטנה:
אנו - ג' חס'.

רש"י:
פי שנים - כנגד שני אחים. בכל אשר ימצא לו - מכאן שאין הבכור נוטל בראוי [לבא אחר מיתת האב] כבמוחזק [ו'מוחזק' היא ירושת האם] (ראה ספ"ד ריז).

רשב"ם:
כי את הבכור - אלא. כי הוא ראשית אונו - כי הוא ראוי לירש ראשית ממונו; כמו "מצאתי און לי" (הו' יב , ט); "וידיו תשיבנה אונו" (איוב כ , י).

ראב"ע:
יכיר - יעשה לו הכרה; או שיודה לפני אחרים מי הוא הבכור , אם היה במקום שלא יִוָדעו; או הוא חייב מבתחלה שיכיר מי הוא הבכור מבניו , אם היו תאומים. לתת לו פי שנים - שיקח שני חלקים: אם היו שלשה , יחשבו שהם ארבעה , ויקח שני חלקים; ואם הם שנים בנים , יחשבו שלשה; וכן הכל. ולפי דעתי , שכן פירוש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מ"ב ב , ט) , כאשר פרשתי במקומו. כי הוא ראשית אונו - הנודע. עם הישר ידבר , וכל ישראל בחזקת ישרים.

ר' יוסף בכור שור:
יכיר - יכירנו לאחרים , דנאמן אדם לומר: זה (בני בכור וזה) בני בן גרושה , בן חלוצה (ראה ספ"ד ריז) , דקרינן: בן השנואה יכיר - אם אמו שנואה בנישואיה; דברי רבי יודה (ראה יבמות מז , א). אבל רבנן פליגי , ואפילו בבן גרושה , כדמוכח ב'נערה שנתפתתה' (? ראה יבמות שם) , וב'יש נוחלין' (ראה ב"ב קכז , ב). ראשית אונו - בא אחר נפלים , אפילו בכור לכהן לא הוי (ראה משנה בכורות ח , א) , דהא בפטר רחם תלא רחמנא. בכל אשר ימצא לו - לאב; פרט הראוי לו בשעת מיתה ואינו מוחזק (ראה שם , ט).

רמב"ן:
לא יוכל לבכר את בן האהובה - אזהרה שלא יעשה זה; וכן כולם: "לא תוכל לאכל בשעריך" (דב' יב , יז); "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דב' יז , טו); ואמר אנקלוס בכולם: "לית לך רשו". והטעם: לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה; והוא מפליג באזהרה. וכן כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים - מצות 'עשה' שינחילנו פי שנים. והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר ב'לא תעשה' ו'עשה' , ואע"פ שאין דבריו קיימין בדין. וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט , והנחילו כאחד מבניו , מדעתו שהוא הבכור - שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות. וממה שאמר הכתוב על פני בן השנואה הבכור - יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור. אבל אם מת בחיי אביו , אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישה מן הדין לבניו - אם רצה הזקן ואמר: 'יירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור יטול כך וכך בנכסי' - דבריו קיימין , כדרך שהן קיימין במקום שאין שם בכור. וכן אינו עובר ב'לאו' הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו , כי לא מצאתי 'על פני' - רק בחייו: "על פני אהרן אביהם" (במ' ג , ד); "על פני תרח אביו" (בר' יא , כח); וכן כולם.

רלב"ג:
והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו - רוצה לומר: כאשר ינחיל את בניו כל קנייניו. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה - הזהיר בזה שלא יתן דין הבכורה לבן האהובה ויסיר מבן השנואה. ולפי שלא למדנו מזה עדיין שלא יוכל להסיר מהבכור בן השנואה ובן האהובה יחד , הוצרך לומר אחר זה שיחוייב לו להכיר את הבכור בן השנואה לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו , רוצה לומר , שבכל מה שזכה בו האב ביום ההנחלה והוא ברשותו , יהיה לבכור כפל מה שיגיע לכל אחד מבניו הנשארים; וזה , שאם היו שלשה בנים , עושים מנכסי האב ארבעה חלקים: השנים - לבכור; וכן על זה הדרך. ומזה המקום למדנו גם כן שלא יוכל מדרך ההנחלה לעשוק מנחלת אחד מבניו ולתת לאחר. ומזה המקום למדנו שאין בכורה בבנות. וראוי שתדע שזה הדין אינו נוהג אלא במה שהאב נותן על דרך ההנחלה , שנאמר: ביום הנחילו; אבל אם רצה לתת בתורת מתנה , נותן מה שירצה לאיזה שיהיה מבניו. ולפי שהתורה לא הזהירה מזה אלא לבניו , למדנו שבשאר יורשיו יוכל להנחיל את מי שירצה.
ריכוז קישורים