תנ"ך - ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא־יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַעֲשֽׂוֹת: (בראשית פרק יא פסוק ו)

וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: (בראשית פרק יא פסוק ו)

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא־יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: (בראשית פרק יא פסוק ו)

ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא־יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: (בראשית פרק יא פסוק ו)

תרגום אונקלוס:

וַאֲמַר יְיָ הָא עַמָא חַד וְלִישָׁן חַד לְכוּלְהוֹן וְדֵין דְּשָׁרִאוּ לְמֶעֱבַד וּכעַן לָא יִתְמנַע מִינְהוֹן כֹּל דְּחַשִׁיבוּ לְמֶעֱבַד :

עין המסורה:

יבצר - ב': בר' יא , ו; איוב מב , ב.

מסורה קטנה:

ושפה - ל'; החלם - ל'; יבצר - ב' ממך מזמה; יזמו - ל'.

רש"י:

הן עם אחד ושפה אחת לכלם - כל טובה זו יש עמהם , [שעם אחד הם ושפה אחת לכלן , ] ודבר זה החלו לעשות. החלם - כמו: 'אמרם' , 'עשותם' - להתחיל הם לעשות. לא יבצר? - בתמיה. יבצר - לשון 'מניעה' , כתרגומו; ודומה לו: "יבצר רוח נגידים" (תה' עו , יג).

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ומלת וירד יי' - בעבור שכל מעשה התחתיים תלויים הם בכח הגבוהים , ומהשמים יתכנו כל העלילות (ע"פ ש"א ב , ג); על כן נקרא השם "רוכב שמים" (דב' לג , כו); "היושבי בשמים" (תה' קכג , א). וכדרך לשון בני אדם אמר הכתוב וירד. ויאמר יי' הן עם אחד - זה הדבר אמר למלאכים , וזה טעם וירד; וטעמו: ירד בעבור שאמר כן. עם אחד - שיש להם דת אחת; כי בהשתנות הדתים תתחדש הקנאה והשנאה , גם כן בהשתנות הלשון; על כן צוה מלך מדי ופרס "ומדבר כלשון עמו" (אס' א , כב). ונפתח ה"א החלם בפתח גדול , בעבור הח"ת שהוא אחריו , וכן "הַחִלוֹתָ" (דב' ג , כד). ומלת יבצר - כמו 'יִמָּנֵע'; וכמוהו "ערים בצורות" (דב' ג , ה). וזה הטעם: אם אעזבם , יחשבו שיוכלו לעשות כל חפצם. ומלת יזמו - כמו "זממו" (תה' לא , יד) , והם שני שרשים.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:

ויאמר יי' - אל לבו , או אל המלאכים , והוא הנכון; והעד , שאמר אחר כן: הבה נרדה. ועתה יחשבו שלא יבצר מהם כל אשר יחשבו לעשות , והנה אָפֵר עצתם , ואז יראוני.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - דקדוק המלים:

יזמו - מלה זרה , מבעלי היו"ד.

ר' יוסף בכור שור:

הן עם אחד - שכולם באו לדעת אחת , ושפה אחת - שכולם יודעים שבעים לשון ומבינים זה את זה. ועתה לא יבצר וגו' - פירש רבינו (רש"י): בתמיה. ויש לפרש: אם כן הוא כמו שהוא עתה , לא יבצר מהם כל אשר יזמו וגו' , כי יעשו כאשר יזמו , אבל הבה ונבלה - ואז יבצר. אי נמי , הכי קאמר: ועתה לא יבצר מהם וגו' מה שיזמו מתחילה , שהיו נפוצים , ועכשיו מבקשים עצה שלא יפוצו , שאמרו "פן נפוץ" (לעיל , ה); לא יבצר מהם אותה מחשבה , אלא היה תהיה אותה מחשבה , כי ודאי יפוצו. ונבלה - כמו 'ונפלה' , כלומר: תהא מבולבלת מעצמה על ידי ירידתינו. אשר לא ישמע איש שפת רעהו - כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחד , ומה שידע זה , לא ידע זה , אבל בין כולם ידעו שבעים לשונות; דאין נראה לי לומר לפי הפשט , דעכשיו נבראו להם לשונות.

רד"ק:

ויאמר יי' - למלאכים. הן עם אחד - שהסכמה אחת להם , כמו "והיינו לעם אחד" (בר' לד , טז). ושפה אחת - כי בזה תתקיים הסכמתם; לפי שֶכֻּלָּם מדברים בשפה אחת. ולא יבצר - ולא ימנע מהם. כל אשר יזמו לעשות - אם לא נבטלם מלעשות. יזמו - ענין מחשבה; ו'יזם' ו'זמם' (דב' יט , יט) - בענין אחד.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

ולפי שכבר ראה השם יתעלה , שהקבוץ לאדם במקום אחד מהארץ הוא בלתי נאות לקיום המין האנושי , לפי שכבר אפשר שיקרה במקום מה מהארץ הפסד , אם מצד הרעש וההפכה בהתהוות הרוח בבטן הארץ , אם מצד הרוח החזק , יפרק הרים וישבר סלעים , אם מצד אבני אלגביש , אם מצד שטף מים , ומה שידמה לאלו הסבות המפסידות , ואם היה המין האנושי כלו במקום אחד מהארץ , היה אפשר בו שיפסד עם הפסד החלק ההוא מהארץ. ולזה היה מן ההכרחי לאדם שיהיה מפוזר בכל חלקי היישוב , כדי שיתקיים מינו , וכאשר יגיע ההפסד במקום אחד , יתקיים המין בנשאר. והנה כבר השתדל השם יתעלה להפר עצתם , ושם להם למשפחותיהם , על דרך המופת , תשוקה לחדש לשון , ידברו בו המשפחה ההיא; וכאשר נמשך הענין , נשארו האחרונים בלתי מכירים בלשון , זולת לשון משפחתם; וזה היה סבה שתסור ההסכמה מהמשפחות ההם , ויפרדו על פני כל הארץ , וחדלו להמשיך בנין העיר באופן אשר הסכימו בו. והנה עשה זה השם יתעלה להשגיח במין האנושי , שיִשְלַם לו הקיום; והוא מבואר שלזה התכלית נעשה , ואם לא נזכר , לפי שהוא ממה שאין בו ספק , שהשם יתעלה לא השתדל לבלבל הלשונות ללא תועלת. ולהוסיף בנפשותינו אמתת זה הספור , ספר שזה היה סבה לקרא שם העיר ההיא בבל , כי שם בלל יי' שפת כל הארץ , ומשם הפיצם על פני כל הארץ. וראוי שתדע שנח ושם היו מבוני המגדל , כי קודם שמת נח היו המשפחות מפוזרות בארץ , לפי הנראה , הלא תראה ששבע עשרה שנה אחר מיתת נח צוה השם לאברהם שיצא מארץ מולדתו וילך לארץ כנען. (תועלת אחת לפרשת 'נח' , חלק רביעי - בקובץ רלב"ג תועלות). (חלק חמישי: "אלה תולדות שם" וגו'; יא , י - לב). (פתיחה:) בעבור שהיה הסתעפות האבות הקדושים משם , שב לזכור תולדות שם בדרך ארוכה , עד שהגיע לאבות. וזכר עם זה בן כמה שנים היה כל אחד מהם כשהוליד , וכמה שנים חיה אחר שהוליד , לישב יותר בנפשותינו אמתת זה הספור הנבואיי. והנה האריך בספור תולדות תרח , וזכר שהוא הוליד אברם ונחור והרן , בעבור כבוד אברהם , ובעבור מה שיספר ממנו , ובעבור האומות אשר השתלשלו מהם; כי מלוט בן הרן נסתעפו שתי אומות , והם עמון ומואב. וכבר ספר גם כן שאברהם צוה לתת לבנו אשה ממשפחתו (בר' כד , מ) , והיא היתה מנחור , וכן נשי יעקב (בר' כח , ב) , ולזה הוכרח להזכיר נחור. וכבר הגיד ספורים רבים מענין אברהם עם לוט , ולזה גם כן הוכרח להזכיר הרן , אשר הוא אבי לוט; והאריך גם כן בספור ההוא , לישב יותר בנפשותינו אמתת זה הספור , ולזה זכר המקום שמת בו הרן , ושמות נשי אברם ונחור , והמקום שיצא ממנו תרח עם אברם ולוט , והמקום שמת בו. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה.