תנ"ך - שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי׀ כל־אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד־יום השבעי:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (שמות פרק יב פסוק טו)

טקסט וניקוד:

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי׀ כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי: (שמות פרק יב פסוק טו)

טקסט בלבד:

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי׀ כל־אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד־יום השבעי: (שמות פרק יב פסוק טו)

תיקון קוראים:

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי׀ כל־אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד־יום השבעי: (שמות פרק יב פסוק טו)

תרגום אונקלוס:
שִׁבעָה יוֹמִין פַּטִירָא תֵיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדמָאָה תְּבַטְלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְּיֵיכוֹל חֲמִיעָא וְיִשׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשׂרָאֵל מִיוֹמָא קַדמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה :

עין המסורה:
הראשון - ס"ג (מלא וחסר , אינו כולל 'הראישון'): ראה שמ' ד , ח. הראשון - ס"ד (מנין זה כולל גם 'הראישון' - איוב טו , ז). הראשן - ב' חסר (בלישנא): שמ' יב , טו , יח. השבעי - ג' חסר בתורה: *שמ' יב , טו; טז , ל; וי' כה , ט. השבעי - ח' חסר: שמ' יב , טו; טז , ל; וי' כה , ט; דה"א ב , טו; יב , יב; כד , י; כה , יד; דה"ב ה , ג.

מסורה קטנה:
הראשן - ב' חס'; השבעי - ג' חס' בתור'.

רש"י:
שבעת ימים - 'שיטיינא' (בלעז) של ימים. שבעת ימים מצות תאכלו - (ראה פסחים קכ , א:) ובמקום אחר הוא אומר: "ששת ימים תאכל מצות [וביום השביעי עצרת]" (דב' טז , ח)!? למדנו על שביעי שאינו חובה לאכול מצה , ובלבד שלא יאכל חמץ. מניין אף ששה רשות? זו מידה בתורה: דבר שהיה בכלל , ויצא מן הכלל ללמד , לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: מה שביעי רשות , אף ששה רשות; יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצות" (להלן , יח) - הכתוב קבעו חובה. אך ביום הראשון תשביתו שאור - מערב יום טוב; וקרוי 'ראשון' , שהוא לפני השבעה; ומצינו מוקדם קרוי 'ראשון' , כמו "הראשון אדם תולד" (איוב טו , ז) - הלפני אדם נולדת?! או אינו אלא ראשון של שבעה? תלמוד לומר: "לא תשחט על חמץ" וגו' (שמ' לד , כה) - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (ראה פסחים ה , א). הנפש ההיא - כשהיא בנפשה ובדעתה , פרט לאנוס. מישראל - שומע אני: תכרת מישראל ותלך אל עם אחר!? תלמוד לומר במקום אחר: "מלפני" (וי' כב , ג) - בכל מקום שהוא רשותי (ראה מכיל' בא פסחא ח).

ראב"ע פירוש א - הקצר:
מיום הראשון - דבק עם כל אוכל חמץ , ואם הוא רחוק. ותחלת יום הראשון - כאשר פירש: "בארבעה עשר יום לחודש בערב" (להלן , יח). עד יום השבעי - עד סוף היום.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
שבעת. טעם מצות תאכלו - זיכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים; כי לא צוו שיאכלו מצות , רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות , להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם , כי שם כתוב: "כי לא חמץ" (להלן , לט); ואילו היו מניחין המצרים שיתמהמהו מעט , היו מחמיצין עיסתם. והשבעה ימים בצאתם , מצות אכלו , עד שטבע פרעה ביום השביעי; כי הענן היה מוליכם יומם ולילה (ראה שמ' יג , כא) , ולא היו מתעכבין בחנותם עיכוב רב. וככה כתוב על הפסח "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דב' טז , ג) - והנה הזכיר על הפסח: שבעת ימים יֵאָכל מצות , חיוב , על דרך הפשט; והעד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" (שם). ובעבור זה כתוב: "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (להלן , כ) - חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחרי שקבלה היתה ביד ישראל , שיחלו לשחוט הפסח בנטות השמש לצד מערב , וכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמ' לד , כה) , על כן דרשו רבותינו ז"ל (פסחים ה , א): אך - חִלֵּק. ודע , כי כִּלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש "ויכל אלהים ביום השביעי" (בר' ב , ב) - כאשר נכנס היום השביעי - שכבר כלתה מלאכתו. וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם - בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל שְׂאֹר מהבתים. והנה תחלת יום ראשון - סוף יום ארבעה עשר בערב , וכתוב: מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה , כי שבעת ימים שלמים הם , מיום ארבעה עשר לחדש בערב (ראה להלן , יח) , שהוא סוף יום ארבעה עשר , "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" (שם). ועוד אדבר על זה (להלן , יט).

ר' יוסף בכור שור:
אך ביום הראשון תשביתו - ביום הראשון יהא נשבת , שלא יִמָּצֵא: שמאתמול אתם צריכין להשביתו. עד יום האחד ועשרים - שלא תאמר: שבעת ימים צוה הקדוש ברוך הוא , ואוכַל שבעת ימים מצה או בראש חודש או בסופו או בסירוגין; תלמוד לומר: בארבעה עשר... עד יום האחד ועשרים - וקבע להם זמן. ורבותינו דרשו (מכיל' בא פסחא י): להביא את הלילות. כי כל אוכל חמץ - שלא תאמר: אוכַל מצה , וחמץ אוכַל עמה; דאם כן , תִּבָּטֵל המצה מפני החמץ , שאדם רגיל בו.

רלב"ג - ביאור המילות:
שבעת ימים מצות תאכלו - רוצה לומר , שמה שתאכלו מן הלחם יהיה מצה; אבל לא חייבה התורה לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה , והיא ליל חמשה עשר , כמו שיתבאר אחר זה (להלן , יח). אך ביום הראשון - הוא יום ארבעה עשר אשר דבר בו תחלה וצוה שישחט הפסח בו בין הערבים (לעיל , ו); כי היום אשר ידבר בו עתה הוא יום חמשה עשר , והוא אשר צוה לאכול בו הפסח. והנה אמר , כי ביום ארבעה עשר יחוייב להם להשבית שאור מבתיהם. וזאת ההשבתה היא , שיבטלו החמץ ההוא ויוציאוהו מתורת אוכל , אבל יהיה נחשב להם כאבן וכעפר ומה שידמה להם מהדברים שאינם ראויים לאכילה (ראה מש"ת חמץ ומצה ב , ב); ולזה אמר תשביתו ולא אמר 'תסירו'. ואולם העת שיחוייב שתהיה נשלמת זאת ההשבתה הוא ביום ארבעה עשר , ולפי דיני התורה הוא בחצי היום. וראיית זה , שכבר אמרה התורה בענין זביחת הפסח "לא תזבח על חמץ דם זבחי" , כמו שיתבאר במה שיבא (שמ' כג , יח); ובהיות הענין כן , הנה יצטרך שתשלם השבתת החמץ קודם שיגיע זמן שחיטת הפסח , שהוא בחצי היום , כמו שקדם (לעיל , ו; ראה פסחים ד , ב - ה , א; מכיל' בא פסחא ח). מיום הראשון עד יום השביעי - רוצה לומר: מהשבעת ימים שצוה שיהיה מה שנאכל אותו מהלחם מצה; ולזה נתן טעם לזה הצווי ואמר , כי כל מי שיאכל חמץ באלו השבעת ימים ישיגהו עונש נפלא , והוא שתכָּרת נפשו; רוצה לומר , שלא יהיה לה השארות כלל , אבל תאבד לגמרי , כמו שבארו במכילתא (בא פסחא ח). ובהיות הענין כן , הנה יחוייב שיהיה מצה מה שנאכלהו מהלחם באלו השבעת ימים. ולהרחיקנו יותר מאכילת החמץ , צוה גם כן שנשביתהו מבתינו קודם הִכָּנס אלו השבעת ימים. וראוי שתדע , שזה העונש הנפלא לא יהיה אלא למי שיעשה זה במזיד (ראה מכיל' בא פסחא ח) , אבל אם עשה זה באונס , אין לו אשם בזה; וזה מבואר מאד , כי לא יתכן שיענש האדם על מה שעשהו באונס. ועם שהוא מבואר , כבר בארה זה התורה בנערה המאורסה כשנאנסה , שאין לה חטא מות: אמר "ולנערה לא תעשה דבר... כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דב' כב , כו) . וכן אם עשה זה בשוגג , יפטר מהכרת ויתחייב קרבן , כמו שיתבאר בגזרת השם בפרשת 'ויקרא' (וי' ד).
ריכוז קישורים