תנ"ך - ויט משה את־ידו על־הים ויולך ה' ׀ את־הים ברוח קדים עזה כל־הלילה וישם את־הים לחרבה ויבקעו המים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם: (שמות פרק יד פסוק כא)

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה ׀ אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (שמות פרק יד פסוק כא)

ויט משה את־ידו על־הים ויולך ה' ׀ את־הים ברוח קדים עזה כל־הלילה וישם את־הים לחרבה ויבקעו המים: (שמות פרק יד פסוק כא)

ויט משה את־ידו על־הים ויולך יהוה ׀ את־הים ברוח קדים עזה כל־הלילה וישם את־הים לחרבה ויבקעו המים: (שמות פרק יד פסוק כא)

תרגום אונקלוס:

וַאֲרֵים מֹשֶׁה יָת יְדֵיהּ עַל יַמָא וְדַבַּר יְיָ יָת יַמָא בְּרוּחַ קִדּוּמָא תַקִיף כָּל לֵיליָא וְשַׁוִי יָת יַמָא לְיַבֶּשׁתָּא וְאִתבְּזַעוּ מַיָא :

עין המסורה:

ויולך - ד' , ג' חסר וחד מלא: *שמ' יד , כא; מ"ב ו , יט; כה , כ; יר' נב , כו. וחד: וילַך - איכה ג , ב. ברוח קדים - ב': שמ' יד , כא; תה' מח , ח. וישם - ל"ג בתורה: ראה שמ' ט , ה.

מסורה גדולה:

ויולך ד' ג' חס' וחד מל' ויולך יי' את הים וילך אותם שמרונה וילך אתם על מלך בבל וחב'. וחד אותי נהג.

מסורה קטנה:

ויולך - ד'; ברוח קדים - ב' תשבר; ויבקעו - ל'.

רש"י:

ברוח קדים עזה - ברוח קדים , שהיא עזה שברוחות; היא הרוח שהקדוש ברוך הוא נפרע בה מן הרשעים: "ברוח קדים אפיצם" (יר' יח , יז); "יבא (בנוסחנו: יבוא) קדים רוח יי'" (הו' יג , טו); "רוח הקדים שברך בלב ימים" (יח' כז , כו); "הגה ברוחו הקשה ביום קדים" (יש' כז , ח). ויבקעו המים - כל מים שבעולם (ראה מכיל' בשלח ויהי ד).

רשב"ם:

ברוח קדים - כדרך ארץ עשה הקדוש ברוך הוא , שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ויתכן להיות פירוש ויולך יי' את הים - וכבר הוליך. וטעם ויבקעו - שלא היו נחברים , רק במקום אחד עומדים גבוהים כחומה , ומקום אחר יבש.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

ויט. כל הלילה - אפילו בעת עבור ישראל לא סרה הרוח.

ר' יוסף בכור שור:

ברוח קדים - רוח מזרחית קשה היא ומוכנת לפורענות , כדכתיב "יבא קדים רוח יי'" וגו' (הו' יג , טו); "ורוח הקדים נשא את הארבה" (שמ' י , יג); "ושדופת קדים" (בר' מא , ו). ויבקעו המים - נבקעו חציים לכאן וחציים לכאן , וכשהיו המים מגיעין למקום הבקעה , עולין זה על זה , כדכתיב "נצבו כמו נד נוזלים" (שמ' טו , ח); ובירדן נמי כתיב "המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד" (ראה יהו' ג , יג) - מתאספין זה על זה , וכן אותם שלמטה , והיה להם חומה לכאן ולכאן. ועל כן נקרא הנוד 'נוד' , שבו אסיפת המים , וכן "כונס כנד מי הים" (תה' לג , ז). ורבנו שלמה פירש: לשון 'חומה' , וכן תירגם אונקלוס.

רמב"ן:

ויט משה את ידו על הים ויולך יי' את הים ברוח קדים - היה הרצון לפניו יתעלה לבקע הים ברוח קדים מיבשת , שיראה כאלו הרוח המחרבת ים (ע"פ יש' נא , י) , כענין שכתוב "יבא קדים רוח יי'... ויבוש מקורו ויחרב מעינו" (הו' יג , טו); השגיא למצרים ויאבדם (ע"פ איוב יב , כג) , כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שָׂמָה הים לחרבה , ולא יד יי' עשתה זאת בעבור ישראל , ואעפ"י שאין הרוח בוקעת הים לגזרים (ראה תה' קלו , יג) לא שמו לבם גם לזאת , ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם "וחזקתי את לב פרעה" (לעיל , ד) , "וְיבאו אחריהם" (לעיל , יז) , שחזק לבם לאמר: ארדוף אויבי ואשיגם בים (ע"פ תה' יח , לח; וראה שמ' טו , ט) , ואין מציל מידי (ע"פ דב' לב , לט) , ולא זכרו עתה "כי יי' נלחם להם במצרים" (להלן , כה).

רלב"ג - ביאור הפרשה:

ויולך יי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה - ראוי שתדע כי השם יתעלה , כשיעשה המופתים , ישתדל להמציא להם הסבות אשר בהם יהיה בחדושם יותר מעט מהזרות אצל הטבע , כמו שזכרנו במה שקדם (בה"פ בר' ה , לב); כבר בארנו זה בששי מ'ספר מלחמות יי''. ולזאת הסבה המציא השם יתעלה על דרך מופת רוח קדים עזה , אשר היא מנגבת ומעתיקה המים אל הצד המערבי , באופן שחדש להם מקום מגולה בים; והיו מי הים מימינו ומשמאלו , כי המקום ההוא היה יותר גבוה , ולזה נשלם לו ההִגָלות עם הִשָאר המים מימינו ומשמאלו. וזה הוא הרצון במה שאמר והמים להם חומה מימינם ומשמאלם , לא שיהיו המים גבוהים מימין ומשמאל ולא יהיו נגרים; שאם היה הענין כן , לא היה מבוא לרוח הקדים לחדוש זה המופת; אלא שעם כל זה היו המים גבוהים בצד המערבי , כי הרוח העתיקם שם והיה מונע אותם תמיד מהיותם נגרים , ולזה הוליך השם יתעלה רוח קדים עזה כל הלילה. והנה קרא המים חומה , ואם אינם גבוהים , לפי שהם היו מונעים המצרים מלבא עליהם מימינם ומשמאלם , ולא היו יכולים ללכת כי אם מאחריהם , ומאחריהם היה הענן לחומה ביניהם.