תנ"ך - כי ששת־ימים עשה ה' את־השמים ואת־הארץ את־הים ואת־כל־אשר־בם וינח ביום השביעי על־כן ברך ה' את־יום השבת ויקדשהו: ס

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ: ס (שמות פרק כ פסוק יא)

כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: ס (שמות פרק כ פסוק יא)

כי ששת־ימים עשה ה' את־השמים ואת־הארץ את־הים ואת־כל־אשר־בם וינח ביום השביעי על־כן ברך ה' את־יום השבת ויקדשהו: ס (שמות פרק כ פסוק יא)

כי ששת־ימים עשה יהוה את־השמים ואת־הארץ את־הים ואת־כל־אשר־בם וינח ביום השביעי על־כן ברך יהוה את־יום השבת ויקדשהו: ס (שמות פרק כ פסוק יא)

תרגום אונקלוס:

אֲרֵי שִׁתָּה יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרעָא יָת יַמָא וְיָת כָּל דִּבהוֹן וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַל כֵּין בָּרֵיך יְיָ יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְקַדְּשֵׁיהּ :

עין המסורה:

את - השמים ואת - הארץ - י"ג: בר' א , א; שמ' כ , יא; לא , יז; דב' ד , כו; ל , יט; לא , כח; מ"ב יט , טו; יש' לז , טז; יר' כג , כד; לב , יז; *חגי ב , ו , כא; דה"ב ב , יא. וינח - ו': ראה שמ' י , יד.

מסורה גדולה:

וינח ו' וינח בכל גבול מצרים וינח ביום השביעי וינח יי' להם מסביב ככל אשר נשבע דרשנו וינח לנו מסביב וישמחו כל יהודה ותשקט מלכות יהושפט.

מסורה קטנה:

את - השמים ואת - הארץ - י"ג; וינח - ו'.

רש"י:

וינח ביום השביעי - כביכול הכתיב בעצמו מנוחה , ללמוד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נח בשבת (ראה מכיל' יתרו בחדש ז). ברך , ויקדשהו - ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה , וקדשו במן שלא היה יורד בו (ראה מכיל' יתרו בחדש ז).

רשב"ם:

על כן ברך יי' את יום השבת - כמו שפירשתי בבראשית (ב , ג; לא נמצא בידינו) , כי על כן אשר ברך יי' את יום השבת , שכשהגיע עת יום השבת , כבר ברא הקדוש ברוך הוא כל צורכי הבריות ומזונותם , ונמצא השבת מבורך מכל טוב; ולכן ויקדשהו - לשבות בו לעדות , כמו ששבת הקדוש ברוך הוא , שברא תחילה את הכל ואחר כך שָבַת.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

והנה פירש למה מצות שבת. ואת כל אשר בם: בשמים - כמו המאורות והכוכבים , ובארץ - כל רומש , ובים - כל שורץ. וטעם על כן ברך - פרשתיו בפסוק "ויכלו" (בר' ב , ג).

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

זכור. טעם לקדשו - הוא הכתוב אחריו: ששת ימים תעבוד; ככה פירושו: ויקדשהו - שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם להיותו דבק עם ברך , כאשר הוא כתוב בפרשת 'ויכֻלו' (ראה בר' ב , ג) - כי השם קדש זה היום וזמנוֹ לקבל הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים; על כן כתוב: ברך יי'. וכבר פירשתי זה ב'מזמור שיר ליום השבת' (תה' צב , ה): ראינו , כי שנת השמטה דומה לשבת: גם היא שביעית בשנים , וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד "האנשים והנשים והטף" , ואמר הטעם: "למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו" (דב' לא , יב). והנה השבת נִתְנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו , וככה כתוב "כי שמחתני יי' בפעלך" (תה' צב , ה). כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו; והנה זה היום ראוי להתבודד , וישבות בעבור כבוד השם , ולא יתעסק אפילו לשוא בעסקיו שעברו , או מה יִוָּעץ לעשות; וככה אמר הנביא: "ממצוא חפצך ודבר דבר" (יש' נח , יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים , כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"ב ד , כג). וכבר הזכרתי (לעיל , ב) , כי טעם כל עושה מלאכה בשבת , הוא מכחש במעשה בראשית , רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק , כי מלת לא תעשה כוללת כל מי שהוא בן מצוה , על כן טעם בנך ובתך - הקטנים - שביתתן עליך (ראה שבת קכא , א) , ואתה חייב לשמרם , שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשות. וככה ועבדך (בנוסחנו: עבדך) ואמתך שהוא ברשותך - אתה חייב שתשמרהו , שלא תניחהו שיעבד לאחר; ואם לאו , אתה עובר על מצות "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יד) , כאשר פירש משה אדונינו , על הדרך שהזכרתי (לעיל , א). ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך , שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים (ראה וי' טז , כט); על כן - בשנייה "הגר" (שמ' כג , יב); וככה בעריות (ראה וי' יח , כו): על זה התנאי ידור , שישמור העריות; וככה באכילת הדם (ראה וי' יז , י). וראינו בירמיהו , שהחמיר במצות שבת , ואמר מפורש: אע"פ שנגזרה גזרה על ירושלם שתחרב , אם ישובו ישראל לשמור את השבת כאשר צוו - לא יגלו ממקומם , ויעמדו בירושלם כסאות מלכות בית דוד (ראה יר' יז , כא - כז).

ר' יוסף בכור שור:

ויום השביעי שבת ליי' אלהיך - לכבוד יי' אלהיך. ובהמתך - בדברות האחרונות נותן טעם למה צוה על שביתת הבהמה , דכתיב שם "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יא) - שאם היתה הבהמה מותרת במלאכה , יבא העבד או האמה להנהיג את הבהמות ולעשות בהן מלאכה. וכָן כתב: כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ - ובכך תעידו כי כן הוא , ועל כן ברכו הקדוש ברוך הוא וקדשו. ובדברות האחרונות כתב "וזכרת כי עבד היית במצרים , ויוציאך יי' אלהיך" (דב' ה , טו) - וכשתנוח בשבת , יזָכֵר לך עבדות מצרים , שלא היית יכול לנוח , ועתה הנח בשבת , ותדע שאתה בן חורין מן העבודה ותזכור החסד שעשה לך הקדוש ברוך הוא. ולכך בדברות הראשונות כתב "זכור" (לעיל , ח) - שנאמר על מעשה בראשית , שכן דרך לומר על דבר ישן 'זכור'; כמו "אל תזכרו ראשונות" (יש' מג , יח); "אל תזכור לנו עונות ראשונים" (תה' עט , ח); ובדברות אחרונות , שמדבר על יציאת מצרים , שהיה מעשה חדש , לא שייך לומר 'זכור' , אלא "שמור" (דב' ה , יב); ולכך הוקבע בקידוש של שבת לומר: 'זכר למעשה בראשית' , כמו שאומר בדברות הראשונות , ו'זכר ליציאת מצרים' , כמו שנאמר בדברות אחרונות.

רמב"ן:

ברך יי' את יום השבת ויקדשהו - אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש; כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו , וצוה בשביתה , שיהיה לנו קָדוש ולא נעשה בו מלאכה. ורבי אברהם אמר (בפירוש ב , הארוך) , כי ברך השם היום הזה וקידשו - שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים. ודרך האמת כתבתיו בפסוק "ויכלו" (בר' ב , א) , ומשם תשכיל. כי ששת ימים עשה יי' - לא יחסר בי"ת , אבל כי ששת ימים עשה יי' , וביום השביעי שבת בהם וינפש (ע"פ שמ' לא , יז).

רלב"ג - ביאור המילות:

וינח ביום השביעי - רוצה לומר , שלא חדש בו דבר על דרך המופת על האופן שעשה בששת ימי בריאת העולם , אבל נמשך המציאות על ענינו לפי הטבע שהטביעוֹ עליו ביום הבראו; ולזה פרשו רבותינו ז"ל (ראה ב"ר י , ט) וינח 'פועל יוצא' , והרצון בו: שהניח לעולמו.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

והנה הזהיר השם יתעלה ישראל מעשות מלאכה ביום השבת - להעיר על חדוש העולם , אשר השלים השם יתעלה המלאכה הנפלאה שהיתה בו בששת ימי הבריאה , וביום השביעי המשיך המציאות על ענינו לפי הטבע שהטביעוֹ עליו , כמו שבארנו בפרשת 'בראשית' (בה"פ ב , ב). ולזה ברך השם יתעלה את יום השביעי , כי הוא היה הולך במדרגת התכלית למה שנתחדש בששת ימי הבריאה; וזאת היא הברכה ותוספת המעלה שהיתה לו. ולהזכיר זה הענין הנפלא , אשר הוא מהגדולות שבפִּנות התוריות והעיוניות - כמו שהתבאר מדברינו ב'ספר מלחמות יי'' (ו) - ברך השם יתעלה את יום השבת ויקדשהו מעשות בו מלאכה , כדי שיהיה היום ההוא מיוחד לעבודתו יתעלה ולהתבונן בנפלאותיו ועוצם חכמתו להנהיג המציאות בזה האופן השלם. ואפשר שנאמר , שהרצון באמרו על כן ברך יי' את יום השבת ויקדשהו הוא , כי להודיע לישראל שראוי שישבתו ביום השבת , ברך השם יתעלה את יום השבת בענין המן , שהוסיף לישראל ממנו ביום הששי באופן שהיה מוכן להם מְזון השבת קודם בֹּאוֹ , ולא הבאיש בשבת ורמה לא היתה בו , וקדש השבת בענין המן , שלא היה יורד בשבת והיה יורד בשאר הימים (ראה שמ' טז , כב - כז; מכיל' יתרו בחדש ז). והעד על זה הפירוש מה שאמר משה לנשיאי העדה , כשהגידו לו כי ביום הששי מצאו העם לחם משנה: "הוא אשר דבר יי' שבתון שבת קדש ליי' מחר" (שמ' טז , כג) , כמו שבארנו (שם). וראוי שתדע , כי מצות הזכירה היא נוהגת בנשים , לפי שהן מוזהרות מעשות מלאכה בשבת כמו האנשים , ולזה תהיה מצות השביתה והזכירה נוהגת בהן גם כן. ועוד , כי הזכירה היא לתכלית שישמרו מעשיית מלאכה , ולזה יחוייב שתנהג בנשים , כי הן מוזהרות מזה. וכזה אמרו ז"ל (ברכות כ , ב): מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה , והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. (חקירה בענין המלאכות האסורות בשבת) וראוי שתדע , כי מלאכה היא פועל - מה אנושי , תהיה התחלתו מן השכל האנושי המעשי , יכוון בו תכלית מהתכליות ; וזה התכלית יהיה בקצתם מכוון בעצמו ובקצתם יהיה בעבור זולתו. משל מה שהוא מכוון בעצמו - כמו הבשול והאפיה לתקון המזון , והתפירה לתקון המלבוש , ומה שידמה לזה. משל מה שהוא בעבור זולתו - כמו החרישה והזריעה והטחינה וההרקדה , ומה שידמה לזה. והנה חייבה התורה על המלאכה שהיא מכוונת בעבור זולתה , כמו שמצאנו במקושש (ראה במ' טו , לב - לו) , וכן אמרה התורה "בחריש ובקציר תשבות" (שמ' לד , כא). ולזה , אין הכוונה ב'מלאכה' - שיגיע בה תכלית איננו בעבור זולתו; אבל המכוון בה - שיגיע בה תכלית - מה מהתכליות אשר יכוונו לפי הנהוג במלאכות. כי בכאן מלאכות משרתות ומלאכות ראשיות; ומזה יתבאר כמה הם סוגי המלאכות הראשונים אשר יתחייבו עליהם בשבת , והם , לפי מה שהתבאר מהחפוש , ארבעים חסר אחת , כמו שנזכור אחר זה. והוא מבואר , שעל כל אחד מסוגי המלאכות באה האזהרה ביחוד , ממה שאמר במה שיבא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה , ג); והנה באה האזהרה ביחוד על ההבערה , ואעפ"י שהיא נכללת במה שאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמ' כ , י) - להעיר כי על כל מלאכה ומלאכה תהיה זאת האזהרה בייחוד (ראה שבת ע , א). והנה , כמו שההבערה היא סוג למלאכות רבות , כי היא תֵעשה לתכליות רבות מתחלפות ― כאלו תאמר: לבשל ולאפות , להתיך ולשרוף ולהאיר ולחמם ולנגב , וזולת זה ממה שתהיה ההבערה בעבורו ― כן נבין הענין באמרו "כל מלאכה" (שמ' כ , י) - מתחלק אל סוגי המלאכות הראשונים. וכאשר יִמָנו בזה האופן , יהיה מספרם ארבעים חסר אחת (ראה משנה שבת ז , ב). והם: הזריעה ומה שיכוון בו מהמלאכות מה שיכוון ב'זריעה' , כמו הנטיעה וההברכה ומה שידמה לזה. והחרישה ומה שיכוון בו מהמלאכות מה שיכוון מן ה'חרישה' , והוא נתינת המזון לצמחים. והקצירה ומה שידמה לה , והעִמּוּר ומה שידמה לו , והדישה ומה שידמה לה , והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפייה ומה שידמה להם; כי כל אחת מאלו תקָרא 'מלאכה' לפי הנהוג , אעפ"י שהם כולם קצתם בעבור קצת. וגזיזת הצמר ומה שידמה לה , והלבון והנפוץ והצביעה והטוייה ועשיית הנירין והמיסך כדי לארוג והאריגה והבציעה; והקשירה , כי כבר תקרֶה באריגה כשנפסק החוט; וההתרה , כי היא תקרֶה בה גם כן כשלא נעשה הקשר כראוי; והתפירה; והקריעה , כי היא תֵעשה על מנת לתפור. והבניין; והסתירה , כי כבר יכוין לסתור במלאכת הבנייה לְתכלית שישובו לבנות הבניין ההוא באופן יותר שלם. ומה שיעשה במלאכה להשלימה - כמו שִיפַת הכלים בעור הדג להחליק אותם בתכלית מה שאפשר - ובזה הסוג נכלל כל דבר , שבהעשותו תשלם המלאכה; ומה שידמה לאחת אחת מאלו המלאכות. והצידה והשחיטה וההפשטה ומחיקת העורות ועבודן וחתוכן. והכתיבה; והמחיקה , כי לפעמים תֵעשה לכתוב במקומה; והשרטוט וההבערה והכבוי וההוצאה מרשות לרשות , ומה שידמה להם. והנה כשתחקור על המלאכות כלם , תמצאם נכללות תחת סוגי אלו המלאכות אשר זכרנו. והנה ההושטה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע , היא גם כן נקראת 'מלאכה' בתורה , כי כן היתה עבודת הלויים במשכן: להושיט הקרשים מעגלה לעגלה אשר לפניה (ראה משנה שבת יא , ב). ולזה , כשהיתה ההושטה בזה האופן ― רוצה לומר , שיהיו שני רשויות היחיד בצד אחד מרשות הרבים , והושיטו מזה לזה דרך רשות הרבים ― הנה יתחייבו עליה , לפי שכמו זה הענין נקרא 'מלאכה' בתורה (ראה שם , א). וראוי שתדע , שהעברת החפצים ברשות הרבים יותר מארבע אמות היא תחת סוג ההוצאה מרשות לרשות. ובעבור זה נהרג המקושש עצים (ראה במ' טו , לב - לו) , כי דרך המקושש ללקוט העצים התלושים מפה ומפה ויקבצם במקום אחד , ולזה יתכן שיעתיקם שם מחוץ לארבע אמות. ולפי שלא אמר 'כורת עצים' או 'תולש עצים' , אבל אמר "מקושש עצים" (שם , לב) , שהרצון בו: הקבוץ , ידענו כי לא נענש כי אם על העתקת העצים ההם; ולפי שלא הביאם אל המחנה , כי מהמקום שמצאוהו מקושש עצים הביאוהו מוצאיו אל משה , ידענו כי מפני העתקתו העצים ממקום למקום ברשות הרבים נענש . וכן הסכימו בזה רבותינו ז"ל (ראה שבת צו , ב). ובכלל הנה כבר תמצא , שיעתיקו האנשים החפצים ממקום למקום ברשות הרבים בזה האופן; רוצה לומר , שיעתיקו אותם ממקום למקום יותר קרוב , מהבית או מהשדה , וכשיתקבץ שם במקום ההוא , ישובו להעתיקו גם כן ממקום למקום , עד שישלם להם שיעתיקוהו בבית או בשדה , לפי אשר ירצו. ורֹב מה שנעשה זאת מהמלאכה , הוא במְקַבצים עצים או תבן או עשבים חבִלות חבִלות , ומה שידמה לזה. והנה ההעתקה הראשונה שיתחייב עליה היא כשהיתה יותר מארבע אמות; וזה , כי ארבע אמות יוכל האדם להעתיק החפץ מזולת שיזוז ממקומו. וזה השִׁעוּר נִלמדהו גם כן ממה שאמרה התורה ליוצאים ללקוט המן ולא מצאו: "שבו איש תחתיו" (שמ' טז , כט); והנה שעור מה שהוא 'תחת האדם' לפי הנהוג הוא עד ארבע אמות , כי קומת האדם הבינוני הוא שלש אמות , ובפשוט ידים ורגלים יגיע לשעור ארבע אמות (ראה עירובין מח , א). ידענו מזה , שלמי שנאסרה ההליכה מפני שיצא חוץ לתחום לדעת , יוּתַר ההליכה עד ארבע אמות מהמקום שהוא בו , כי זה לא יקרא 'העתק' , כי זה השעור הוא נכלל ב'מקום האדם'; וכן ראוי שיובן זה השעור בהעתקת החפצים הראשונה . ומזה השורש יתבאר , שמי שזרק החפץ מרשות הרבים , והעבירו דרך רשות היחיד ונח ברשות הרבים , שאם נח חוץ לארבע אמות ממקום עקירתו - חייב; וזה , כי אלו הארבע אמות הם כמו רשותו של אדם היושב בהם , ולזה יצטרף עמהם רשות היחיד להשלים שעור ארבע אמות. וזה הדבר כבר נתבאר בפרק 'הזורק' (שבת צז , ב) ובתוספתא (שבת יא , א) במעט עיון. ואולם הרב רבינו משה ז"ל (מש"ת שבת יג , יז) , נראה מדבריו שהבין , שלא יתחייב עד שיהיו שם ארבע אמות מזולת רשות היחיד; ולא אשער מאין הוציא זה , כי אלו הארבע אמות הם שעור מה שיש תחתיו של אדם , ולא תהיינה בשום פנים תחתיו אלו הארבע אמות מרשות הרבים שרשות היחיד מפסיק ביניהם , אם לא יֵחתך האיש ההוא. ולזה נפלאנו בזה על הרב ז"ל. ואולם רצונו היה מה שאמרנו , ואעפ"י שלא יראה זה מפשטי דבריו , כמו שיתבאר למעיין בהם. ואיני צריך לבאר , שההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים , או ההכנסה , היא מלאכה , כי הוא מבואר שכל אחת מאלו היא מלאכה מעשית , יכוין בה תכלית; כאלו תאמר: להוציא החפצים לַחוץ למכרם , או להכניסם בבית לשמרם. ולזה היה זה הענין נכנס בגדר המלאכה אשר באה האזהרה מעשייתה , ולזה אמר הנביא "לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" (יר' יז , כב). ולפי סדור עשיית המלאכה וכֵליה והתכלית המכֻוון - כי הם לקוחים בגדר המלאכה - ידענו , כי מי שיעשה מלאכה בזולת הסדור הנהוג במלאכה ההיא , או בזולת כליה הנהוגים , לא יתחייב על המלאכה ההיא העונש המוגבל בָּזה בתורה. והמשל , כי מי שהוציא החפץ בזולת האופן הנהוג , לא יתחייב על ההוצאה ההיא; כאלו תאמר ששמהו על רגלו והוציאו , או שהוציאוּ שנים קופה קטנה (משנה שבת י , ג , ה). וכן הענין בשאר המלאכות. וכן יתבאר מגדר ה'מלאכה' , שהמלאכה שלא יכוין בה תכלית לא יתחייבו עליה , כי כמו זה לא יקָרא 'מלאכה'. וכן הענין אם יכוין בה קלקול והשחתה (ראה משנה שבת יג , ג) , אם לא יהיה בקלקול ההוא תועלת - מה , אם להנקם מהשונא או מה שידמה לזה (ראה מש"ת שבת יב , א); כי המלאכה , במה שהיא מלאכה , היא אשר יכוין בה תכלית , הוא לתועלת - מה . ולזאת הסבה לא יתחייב בדבר שאין מתכוין ; כאלו תאמר , שיהלך אדם על גבי עשבים ויכוין ללכת בלבד , שהוא מותר בשבת , וימשך מזה מה שידמה לקצירה , כי כבר יִקרֶה מזה שיעקֵר מהעשבים (ראה עירובין ק , ב). וזה , כי המלאכה תֵעשה בהכרח בכונה בה , ובזה האופן יתישרו בה אל התכלית. ולזה הוא מבואר , כי מי שחשב לעשות מלאכה אחת , ולא עשה אותה אבל עשה אחרת , הוא פטור (ראה משנה כריתות ד , ג). וכן הענין במי שעשה מלאכה כמתעסק , בזולת כונה , הנה הוא פטור , כי אין זה נכנס בגדר המלאכה כלל (ראה סנה' סב , ב). וכן העושה מלאכה ולא נעשית המלאכה באופן שכוון בה , ויהיה זה סבה שלא הגיע התכלית אשר כוון (ראה משנה שבת י , ד). וכבר יתבאר מגדר המלאכה , שהמלאכה שתעשה שלא לגופה של מלאכה , אבל לתכלית אחר מכוון בה , יתחייבו עליה , כי היא נכנסת בגדר המלאכה. כאילו תאמר , שיעקור האדם האילן כדי שלא יסתעפו שרשיו ויקעקעו הבניין הסמוך לו , שהוא אינו צריך לגוף האילן; או שיְכַבה הנר מפני השמן , אעפ"י שאינו צריך לגוף הכִּבּוּי (ראה משנה שבת ב , ה; מש"ת שבת א , ה - יב). וראוי שתדע , כי לא יתחייב האדם על מה שהוא חלק ממלאכה ואינו מלאכה; כי התורה הזהירה על המלאכה , לא על מה שהוא חלק ממלאכה. ומזה המקום יתבאר לך , לפי מה שהתבאר בשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי) , שהמלאכות שיגיע התכלית בכל חלק מהם , כשהגיע , הנה כל חלק מהם יקרא 'מלאכה'. וזה החלק הוא , במלאכה שהיא מ'הכמה המתדבק' - החלק היותר קטן שיתכן שיֵעשה במלאכה ההיא. ולזה יתחייב , דרך משל , הבונה - בכל שהוא , כי כבר יתכן באי זה חלק שיהיה ממנו , שתעשהו מלאכת הבנייה כשיחסר כמו זה החלק להשלים בניין קצת הדברים (ראה משנה שבת יב , א). ואם היתה המלאכה מ'הכמה המתחלק' , ותעשה המלאכה ההיא מקבוץ האחדים אחד אַחַר אחד - כמו הכתיבה , שיכתבו אות אחר אות; וכמו האריגה , שיארגו חוט אחר חוט - הנה יתחייבו על עשיית שנַיִם מהאחדים ההם , כי זה המספר הוא הקטן שימצא במלאכה ההיא מקבוץ האחדים (ראה משנה שבת יב , ג; יג , א). ואם לא תעשה המלאכה מקבוץ האחדים אחד אחר אחד , אבל תעשה רבים מהאחדים יחד - כמו העניין בהוצאת הזרעים ובהוצאת התבן למאכל הבהמות - הנה יהיה הענין בזה כמו הענין במלאכה שהיא מ'הכמה המתדבק'; רוצה לומר , שכבר יתחייב על החלק היותר קטן שיורגל העשותו במלאכה ההיא. כאלו תאמר , שהוא יתחייב אם הוציא מהתבן מה שיהיה בו מְלֹא פי הבהמה אשר דרכה שתאכל אותו , כי זה הוא קְטן השעור אשר יֵחלק בו התבן כשתקחהו הבהמה לאכול (ראה משנה שבת ז , ד); ויתחייב על הוצאת הזרעים על קְטן השעור שיורגל שיקחהו הזורע לזרעו מאותן הזרעים (ראה שם ט , ז). ואולם מה שלא יגיע התכלית בכל חלק מהמלאכה , כמו העתקת החפצים ממקום למקום , הנה לא יתחייב אם לא עשה כל המלאכה. משל זה , שהעוקר חפץ ממקום להעתיקו למקום אחר , הנה כשעקר החפץ והניחו במקום אחר , נשלמה המלאכה; ואולם קודם שהניח החפץ לא נשלמה , כי אפשר שיהיה זה אמצע תנועה להשיבו אל המקום שעקר אותו ממנו; ומה שזה דרכו לא יקרא 'הוצאה' , כי הפעולות הם נגדרות מתכליתם וממנו יהיה להם שמם . ולזה הוא מבואר , שאם עקר החפץ ולא הניחו על מקום ראוי שיונח בו מצד עצמותו - כאילו תאמר שהיה המקום ההוא קטן - הנה לא יתחייב , כי אין זו הנחה אבל היא אמצע ההעתקה (ראה שבת ד , א). וכן הענין באופה ולא גמר לאפות באופן שיהיה ראוי לאכילה כלל , כי זהו חלק ממלאכה , לא מלאכה (ראה שם). והבֵין זה , כי הוא מגדולי השרשים שיהיו בדיני המלאכות שיעשו בשבת. וכבר ידעת מהשורשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי) , שהוא מותר לעשות מלאכה בשבת לפִקוח נפש (ראה משנה שבת א , ה - ח). והוא מבואר גם כן , שלא יתחייב האדם על המלאכה שיעשוה כליו בשבת (ראה משנה יומא ח , ו); כאִלו תאמר , ששׂם הפת בתנור מערב שבת ונאפה בשבת. וזה , כי הוא לא אפה זה הפת בשבת , ואינו מצֻווה על שביתת התנור , כי אין אדם מצווה על שביתת כליו; אבל הוא מצווה על שביתת בהמתו , כמו שזכרה התורה (שמ' כ , י). ואין ראוי שנלמוד ממנה זה הדין בכלים , כי אינם ראויים בו כמו הבהמה , וזה מבואר מאד ; עם שבה יתכן שיֵאמר 'מנוחה' ו'שביתה' , לא בכלים , כי אין עמל לַכלים במה שיעשה באמצעותם מהמלאכות , וזה מבואר מאד בנפשו. וכבר בארנו במה שקדם (שמ' יב , ב) , שהיום התוריי הוא מתחיל מהערב; והנה נסתפק לרבותינו ז"ל (שבת לד , ב) , אם תהיה התחלת היום מעת שקיעת החמה , או מעת שיסור אורו , והוא שיתחילו הכוכבים להראות. וזה , כי אור השמש הוא מונע ראיית הכוכבים , ולפי שהיום הוא מתחדש מאור השמש , הנה יִדמה שלא סר היום עד שיתחילו הכוכבים להראות. ומצד אחר יֵראה , שזמן היום הוא מזריחת השמש עד שקיעתו; וזה , כי כשהונח הענין כן , היה השִווּי נמצא בימי השנה עם ליליהם כמו שראוי , כדי שישלם השִווּי בין היסודות. וזה , כי שתי תקופות היום יגבירו האש והאויר באופן - מה , ושתי תקופות הלילה יגבירו המים והארץ. ואם הנחנו שעור היום הוא הזמן שלא יראו בו הכוכבים , היו זמני ימי השנה יותר ארוכים מאד מן זמני ליליהם. ועוד , כי בזה האופן יתאמת שיהיו שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה , כמו שנתפרסם מענינם , מפני שכבר יעלו ששה מזלות ביום וששה בלילה. והנה נסתפק עוד לרבותינו ז"ל (ראה ירוש' ברכות א , א [ב , ב]) , אם היה שנניח שיהיה סור היום מעת שיתחילו הכוכבים להראות , אם יספיק בזה שיֵרָאו שני כוכבים , כמו שנתבאר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי) , כי היו הכוכבים נראים אחד אַחַר אחד לפי חלוף מדרגותיהם מהגודל ומשעור מרחקם מהשמש; או יצטרך שיראו מהם שלשה , מפני שהוא החלק הראשון שיראו יחד מהם מפני השתווּת הרבה מהכוכבים בגודל ובמדרגה מן הרוחק מהשמש , ולזה ידמה שלא יֵראו השנים ראיה שלימה , מה שלא נראה שם כוכב שלישי עמהם. והוא גם כן המספר הרב הראשון , ולפי שהמפורסם מענין הכוכבים הוא היותם מספר רב מאד , כמו שאמר "וספור הכוכבים" וגו' (בר' טו , ה) , הנה ידמה שיצטרך שיראה מהם חלק יצדק עליו שהוא רב , והמספר הרב הראשון הוא שלשה . והנה קראו רבותינו ז"ל (ראה שבת לד , ב) זה הזמן אשר בין שקיעת השמש וצאת הכוכבים 'בין השמשות'; וזה הזמן הוא ספק אם הוא מהיום העובר או מהיום הבא. ולזה ראוי להשמר מעשות מלאכה מעת ששקעה השמש בערב שבת עד שיראו שלשה כוכבים ביום השבת , כי בספק של תורה ראוי שנשפוט להחמיר כדי שלא נעבור על דברי התורה (ראה ביצה ג , ב); כל שכן בענינים הגדולים כמו השבת , שיש בו כרת ומיתת בית דין , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (שמ' לא , יד). וראוי שתדע , שאם הניח האדם לעשות מלאכה לבנו ובתו הקטנים ולעבדו ואמתו ובהמתו ולשכירו ולקיטו - אינו לוקה , לפי שמה שאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמ' כ , י) , אשר כלל בו אלו האזהרות , הוא 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין' ואין לוקין עליו (ראה שבת קנד , א) , כמו שנתבאר בשרשים הכוללים (אולי הכוונה לדברי רלב"ג בהקדמה לבר' , באור המלות , המקום התשיעי) . והנה הוא עובר על 'עשה' , שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמ' כג , יב; ראה מש"ת שבת כ , א). וראוי שתדע , שאחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף שיש ברשותו של אדם , כי ההיקש בהם אחד; אלא שדבר הכתוב בהווה , לפי שהשור והחמור הם נכונים לחרוש בהם ולשאת בהם כל משא (ראה משנה ב"ק ה , ז). והוא מבואר , שלא יקָרא 'מלאכה' מה שתשא הבהמה לתכשיט או לשמירתה שלא תברח או שלא יגיע לה נזק מאי זה שיהיה מהדברים; ואולם יקרא 'מלאכה' מה שתשאהו על צד ההעתקה ממקום למקום , או שלא יהיה בו תועלת בשמירת הבהמה בעצמה או שלא תברח (ראה משנה שבת ה). וכן הענין באדם; רוצה לומר , כי מה שישא מהדברים דרך מלבוש או תכשיט , לא יתחייב עליהם , ואולם יתחייב על מה שישא מהדברים שאינם תכשיט לו או שאינם לשמרו מהחום והקור והדומה להם (ראה שם ו) . והוא מבואר עוד , שהאכילה אינה מלאכה , אבל היא נכנסת בגדר הפעולות הטבעיות , כי הבעלי חיים כלם יעשו זה הפועַל; ולזה לא נאסרה בשבת , כמו שאמר זה בבאור באמרו "אכלוהו היום כי שבת היום ליי'" (שמ' טז , כה). ולזה גם כן לא תהיה מלאכה שבירת הדברים שתהיה לצורך האכילה , כאלו תאמר: שבירת האגוז לאכול מה שבתוכו , כי זה יעשוהו גם כן הבעלי חיים בשיניהם; וגם שבירת הכלים לקחת מה שבתוכם מן האוכָלים , כשלא יכוין שתעשה השבירה ההיא באומנות (ראה משנה שבת כב , ג) , כי כן תמצא בבעלי חיים שיעשו זה כשיוכלו עליו. ולזאת הסבה בעינה מותר לאדם לחתוך האוכלין לו או לבהמתו (ראה שם כד , ד) .