תנ"ך - ומשה יקח את־האהל ונטה־לו׀ מחוץ למחנה הרחק מן־המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל־מבקש ה' יצא אל־אהל מועד אשר מחוץ למחנה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (שמות פרק לג פסוק ז)

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ׀ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (שמות פרק לג פסוק ז)

ומשה יקח את־האהל ונטה־לו׀ מחוץ למחנה הרחק מן־המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל־מבקש ה' יצא אל־אהל מועד אשר מחוץ למחנה: (שמות פרק לג פסוק ז)

ומשה יקח את־האהל ונטה־לו׀ מחוץ למחנה הרחק מן־המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל־מבקש יהוה יצא אל־אהל מועד אשר מחוץ למחנה: (שמות פרק לג פסוק ז)

תרגום אונקלוס:

וּמֹשֶׁה נְסֵיב יָת מַשׁכְּנָא וּפַרסֵיהּ לֵיהּ מִבַּרָא לְמַשׁרִיתָא אַרחֵיק מִן מַשׁרִיתָא וְקָרֵי לֵיהּ מַשׁכַּן בֵּית אֻלפָנָא וְהָוֵי כָּל דְּתָבַע אֻלפָן מִן קֳדָם יְיָ נָפֵיק לְמַשׁכַּן בֵּית אֻלפָנָא דְּמִבַּרָא לְמַשׁרִיתָא :

עין המסורה:

ומשה - ז' ראשי פסוקים: שמ' ג , א; ז , ז; יא , י; יט , ג; לג , ז; דב' לד , ז; דה"א כג , יד.

רש"י:

ומשה , מאותו עון והלאה , יקח את האהל - לשון 'הווה' הוא: לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה; אמר: מנודה לרב , מנודה לתלמיד (ראה תנח' כי תשא כז). הרחק - אלפים אמה , כעניין שנאמר "אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה" (יהו' ג , ד; ראה תנח' כי תשא כז). וקרא לו - והיה קורא לו 'אהל מועד' - הוא בית וועד למבקשי תורה. [כל מבקש יי' - מכאן למבקש פני זקן כמקביל פני שכינה (ראה תנח' כי תשא כז). יצא אל אהל מועד - כמו: יוצא. דבר אחר: והיה כל מבקש יי' - אפילו מלאכי השרת , כשהיו שואלים מקום שכינה , חבריהם אומרים להם: הרי הוא באהלו של משה (ראה תנח' כי תשא כז).]

רשב"ם:

יקח - לקח. הרחֵיק - שניהג בהן כמנודים , שלא חפץ הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ומשה יקח את האהל - יתכן שלקחוֹ ברדתו מההר והוציאו מן המחנה , בעבור מעשה העגל.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:

ומשה יקח - עתיד תחת עבר , על דרך "יעשו עגל בחרב" (תה' קו , יט). האוהל - שלו , כמו "ויבאו האהלה" (שמ' יח , ז). והנה משה נבדל מישראל , בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השנִיִים כתובים והחלו ישראל לעשות המשכן , שקרא לאהלו 'אהל מועד' , כי השם נועד לו שָם עד שנעשה המשכן; ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ויש אומרים , כי זה הוא אהל המשכן , וספר הכתוב אנה היה המשכן לפני שיקימו הדגלים , החמשים יום (ראה שמ' מ , יז ובמ' י , יא ואי').

ר' יוסף בכור שור:

ומשה יקח את האהל - לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר , פירש מהם; וגם שאמר הקדוש ברוך הוא שלא ישרה שכינתו ביניהם , לא היה רוצה לעמוד במקום שאין השכינה שורה. והרוצה לשפוט , לדרוש משפט או שום דבר , יצא לשם.

רמב"ן:

ומשה יקח את האהל - כתב רבנו שלמה (להלן , יא): הדבר הזה היה נוהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן , לא יותר , שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות , בשמונה עשר שרף את העגל ודן החוטאים , בתשעה עשר עלה ועשה שם ארבעים יום , בראש חדש אלול נאמר לו "ועלית בבקר" , לקבל לוחות שניות (שמ' לד , ב) , ועשה שם ארבעים יום אחרים , בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו לוחות האחרונות , וירד והתחיל לצוות על מלאכת המשכן , ועשאהו באחד בניסן , ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , שהיה כל זה אחר שהוריד הלוחות השניות , ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואיננו נכון בעיני , כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה? ודברי רבותינו בכל המדרשים , שעשה משה זה בעבור חטאת העגל , דרש משה (שמ"ר מה , ד): מנודה לרב , מנודה לתלמיד; וכמו שהזכיר רבנו שלמה (להלן , יא): אני בכעס ואתה בכעס , אם כן מי יקרבם? ואם היה הוצאת האוהל אחר יום הכפורים , הנה גם הקדוש ברוך הוא גם משה ברצון היו. אבל הנראה , כי ביום רדתו בשבעה עשר בתמוז שרף העגל ודן עובדיו , "ויהי ממחרת" (שמ' לב , ל) אמר להם שיעלה אל יי' לכפר עליהם , ועלה אל ההר ששם הכבוד , וזהו "וישב משה אל יי'" (שמ' לב , לא) , והתפלל תפלה קצרה: "אנא חטא העם הזה" , והשם ענה אותו: "מי אשר חטא לי... ועתה לך נחה את העם" (שם , לג - לד) , והחל בהם הנגף , וצוהו: "לך עלה מזה אתה והעם" (לעיל , א) , והוא הגיד זה לישראל , "ויתאבלו... ויתנצלו את עדים" (לעיל , ד - ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד , ולא ידע מה יהא בסופו , ולקח האהל ונטה לו מחוץ למחנה , שתהיה שכינה מדברת לו משם , כי איננה שורה בקרב העם , ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר: והיה כל מבקש יי' - טעם , שיהיה כל מבקש יי' יוצא אליו; והכתוב ישלים לספר כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן , והוא מיום הכפורים עד אחד בניסן , על דעת רבותינו. וראיתי בפירקי רבי אליעזר (פר"א מו): רבי יהושע בן קרחא אומר: ארבעים יום עשה משה בהר , קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה בשבעה עשר בתמוז , ושבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל , ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו; ובראש חדש אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עלה אלי ההרה" , והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר , שלא יתעו עוד אחר עבודה זרה , והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר , שנאמר "עלה אלהים בתרועה [יי' בקול שופר"] (תה' מז , ו); וכן התקינו חכמים , שיהיו תוקעין בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו. ואם כן , יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה - משמונה עשר בתמוז עד סוף ארבעים , ומיום הכפורים עד אחד בניסן; אבל לא יבא זה כהוגן , ממה שאמר הכתוב "ואתנפל לפני יי' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי" וגו' (דב' ט , יח) , וכתיב "ואתנפל לפני יי' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר יי' להשמיד אתכם" (שם , כה); ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים , אחר שנאמר לו "פסל לך... ועלה אלי ההרה" (דב' י , יא) , כי היו ברצון , וכבר ביטל "להשמיד אתכם".

רלב"ג - ביאור הפרשה:

וכאשר שמעו העם הדבר הרע הזה , והוא: סור השגחת השם יתעלה מהם , התאבלו על מה שנפקד מהם. ולא שתו איש עדיו עליו - אחשוב שהרצון בזה: העדי שנִתן להם במתן תורה , והוא הנימוס התוריי , שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו. וכבר באר זה הענין אחר זה (פס' ו) ואמר , שהם התנצלו העדי שהיה להם מהר חורב , וכאלו הסירו צוארם מתחת עול התורה. והסבה היתה , שכבר הובטחו בקבולם התורה , שהשגחת השם תדבק בהם מפני התורה - כמו שנזכר במה שקדם (ראה פירושו לשמ' יט , ה - ו) - וכאשר ראו שנפקד מהם זה התכלית , דִמו שאין תועלת להם בתורה; וזה היה מֶרִי שני. ולזה אמר השם יתעלה אל משה: אתם עם קשה עורף ולא תוכלו לצאת מדעותיכם הנפסדות אשר גדלתם עליהם , וזה יהיה סבה שאם אעלה בקרבך זמן מועט - ישיגך הכליון , מפני העונש שאביא עליכם על מְרותכם פי. ועתה הוספת לחטוא , להוריד עדיך מעליך - הנה אדעה מה אעשה לך. אמרו ב'ואלה שמות רבה' (מה , ג): מהו עדיך? רבי שמעון בן יוחאי אומר: כלי הזין שנתן להם הקדוש ברוך הוא , ושם המפורש חקוק עליו. ומשה יקח את האהל וגו' - כיון שראה משה מתנה טובה שהיתה בידם אבדו אותה , מיד כעס עליהם. ואין ספק שזאת המתנה שנתנה להם מהר חורב היא התורה; והוא מבואר ששֵם המפורש חקוק עליה , כי היא תישירנו אל השגתו יתעלה. והנה יהיה הורד מקור , לא צווי; וזה , שכבר זכר שלא שתו איש עדיו עליו (פס' ד) , ואיך יצוה אותם שיורידוהו מעליהם?! ואין ראוי שיהיה זה העדי כפשוטו , כי לא אשער איך יתכן שייוחס אל הר חורב; ולזה ראינו לבאר אותו בזה האופן. והנה קרא התורה 'עדי' , לפי שאינה נימוס יהיה ראוי שיקובל על צד ההכרח והאונס , אבל היא נימוס שהוא בעצמותו בתכלית מהיופי והתקון והשלמות , עד שהוא ראוי שימשך האדם אחריו מצד עצמו , ואם לא יאנוס אותו זולתו על זה . וכאשר ראה משה היות ישראל נזופים לפני השם יתעלה , נהג עמהם בנזיפה והרחיק אהלו מהם , עד יכנע לבם וישובו אל השם יתעלה.