תנ"ך - מתוקה שנת העבד אם־מעט ואם־הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן: (קהלת פרק ה פסוק יא)

טקסט וניקוד:

מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן: (קהלת פרק ה פסוק יא)

טקסט בלבד:

מתוקה שנת העבד אם־מעט ואם־הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון: (קהלת פרק ה פסוק יא)

תיקון קוראים:

מתוקה שנת העבד אם־מעט ואם־הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון: (קהלת פרק ה פסוק יא)

תרגום מגילות:
בְּסִימָא דְּמִיכַת גֻּברָא דְפָלַח לְמָרֵי עָלְמָא בְלֵב שְׁלִים וְאִית לֵיהּ נְיָחָא עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ אִין זְעֵירוּת שְׁנִין יֵחֵי אִין סְגִיאוּת שְׁנִין בָּתַר דִּפלַח לְמָרֵי עָלְמָא בְעָלְמָא הָדֵין וּלְעָלְמָא דְאָתֵי אֲגַר עוּבָדֵי יְדוֹי יַחסֵין וְחָכמַת אוֹרָיתָא דַייָ לִגבַר עַתִּיר בְּחָכמְתָא הֵיכְמָא דְאִתעַסַק בַּהּ בְּעָלְמָא הָדֵין וְאִשׁתַּדַּל בְּאֻלפָנָא כְּדֵין תְּנוּחַ עֲלוֹהִי עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ וְלָא תִשׁבְּקִינֵהּ בִּלחוֹדוֹהִי הֵיכְמָא דְלָא שְׁבַקַת אִיתְּתָא לְגוּברַהּ בִּלחוֹדוֹהִי לְדָמכָא :

עין המסורה:
שנת - ה' בלשון שינה: יר' נא , לט , נז; תה' קלב , ד; קה' ה , יא; אס' ו , א. יאכל - י"ג: *וי' כא , כב; במ' ו , ג , ד; דב' כח , נה; יש' ז , טו , כב; מד , טז; סה , כב; איוב ה , ה; לא , ח; מ , טו; קה' ה , יא , טז.

מסורה קטנה:
יאכל - י"ג; לישון - ל' ומל'.

רש"י:
מתוקה שנת העובד - עובד האדמה ישן ועריבה שנתו עליו , בין שהוא אוכל מעט בין שהוא אוכל הרבה , כי כבר הורגל בכך; והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון - ושובע נכסים של עשיר בעל פרגמטיאות הרבה , אינו מניח לו לישון - כל הלילה מהרהר בהן. דבר אחר: מתוקה שנת העובד אלהים; אם מעט ימי שניו אם הרבה ימי שניו , יאכל שכרו המועט כמרובה. משה פירנס את ישראל ארבעים שנה ושמואל הנביא פירנס עשר שנים , ושקלן הכתוב זה כזה , שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" וגו' (תה' צט , ו). כך נדרש בתנחומא (כי תשא ג). והשבע של עשיר - בעל שמועות , איננו מניח לו לישון - בקבר; שנאמר "דובב שפתי ישינים" (שה"ש ז , י) - כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו , שפתותיו דובבות בקבר (ראה יבמות צז , א).

רשב"ם:
מתוקה שנת העובד - טובה היא שנתו ועתו של עובד אדמה , שהוא יכול לאכול מעבודת קרקעו אם מעט אם הרבה. והשבע לעשיר - שיש לו שובע גדול והון רב , אותו עושר אינו מניח לו לישן (בנוסחנו: לישון) , כי תמיד הוא מחשב בממונו שלא יאבד , כמו שנאמר למעלה "וגם (בנוסחנו: גם) בלילה לא שכב לבו" (קה' ב , כג).

ר' יוסף קרא:
מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל - פתרונו: נוח לו לזה שלא כנס אוצרות כסף וזהב מימיו ועובד אדמתו כדי פרנסת אנשי ביתו , מזה שכנס כסף וזהב הרבה. שזה שעובד אדמתו - יגע היום בעבודת אדמתו , כשיבא מן השדה בערב מתוקה תהיה שנתו , בין מעט בין הרבה יאכל; וזה עשיר ששבע בנכסים - ממון שכנס אינינו (בנוסחנו: איננו) מניח לו לישון , אלא דואג עליו ביום ובלילה. וכן שנינו במשנה (אבות ב , ח): מרבה נכסים מרבה דאגה.

ראב"ע:
מתוקה. ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו ממלך וחומסים וגנבים. ועניין שבע - רוב ממון; שיחשוב בלילה מחשבות איך תשבע נפשו מעושר. או יהיה שבע שב על המאכל , כעניין "פן תשבענו והקאתו" (מש' כה , טז). ושנַת העובד - פתוח , כדרך כל סמוך; ו"אם אתן שנת לעיני" (תה' קלב , ד) - קמוץ (בנוסחנו: שנַת) , כי הלמ"ד הכרית הסמיכה. ואמר רבי משה הכהן הספרדי נוחו עדן , כי עניין "שנת" הקמוץ - 'שנתי'; וכמוהו "אף נחלת שפרה עלי" (תה' טז , ו); "עזי וזמרת יה" (שמ' טו , ב); גם הם קמוצים.

רלב"ג:
ברבות הטובה רבו האוכלים אותה , כי רבוי הטובה יחייב שיהיו לאדם עבדים ושפחות ובני בית רבים. ובהיות הענין כן , מה תועלת ימָצא בזאת הטובה הרבה לבעליה , והנה הוא לא יאכל ממנה אלא חלק מועט? הנה אין בה לו תועלת כי אם ראות עיניו - כשיראה שזה עבדו וזה שורו , דרך משל. אבל ימָצא בה תועלת יותר לעבדיו ממנו , כי הם אוכלים ושותים מהטובה אשר לו , ושנתם תערב להם , יאכלו מעט או הרבה , כי אין להם מחשבה בשמירת זה הקנין כמו שיש לבעל הטובה. ואולם בעל הטובה - ימנעהו עשרו מהשינה , לְרוב שוטט מחשבתו במה שיצטרך להשגיח בו בשמירת קניניו ובהצלחתם.

ר' יוסף כספי:
והנה אחר שהציע זה , להניח השלם המחזיק באמצעי , שקדם זכרו ושעתיד לזכרו בכאן , יסיים בסוף הצעותיו אלה שבח האמצעי , שהוא הפּסק הרמוז , וזהו אמרו: ויתרון ארץ בכל היא וגו'; כי זה ראוי למחזיק באמצעי , כמו שיאמר עוד: מתוקה שנת העובד וגו'. כי אוהב כסף ואוהב בהמון , וכן ברבות הטובה , וכן והשבע לעשיר - הוא הקצה הראשון. והנה מבואר כי זה לא ישבע לעולם , כמו שהמשלנו , אשר כשהשיג שבעת אלפי צאן (ע"פ איוב א , ג) , על דרך משל , יחתור להעלותם עד שמנה ותשעה , וכן לאין תכלית. אם כן מבואר מכל מה שקדם הבל זאת החכמה , ושהאמצעי טוב. ובזה נגמר הפּסק פעם חמישית. והפעם השישית יתחיל:

ר' ישעיה מטראני:
ויתרון ארץ - גם זה הוא דבר בפני עצמו. כלומר: היתרון והשבח שלקרקע בכל אדם היא צריכה , שאפילו המלך הוא נעבד לשדה; שהרי מי שהוא אוהב כסף לא ישבע כסף , שאין הכסף משביעו ומקיימו - אלא היוצא מן הקרקע; ומי שאוהב בהמון וריבוי שלממון , אין לו תבואה ממנו , אלא על כרחו הוא צריך להיות נעבד לקרקע. גם זה הבל - כלומר: אע"פ שיתרון הארץ הוא גדול ומשובח מכל היתרון , גם הוא נמי הבל לעוסק בה , שהרי ברבות הטובה רבו אוכליה. ואם תאמר: מה כשרון לבעליה ולעוסקים בה? - כי אם ראות עיניו: מתוקה היא שנת העובד - אע"פ שאין יתרון הארץ כלום , מכל מקום יותר טוב הוא לעסוק בעבודת הארץ מלרדוף אחרי העושר , ששובע העושר אינו מניח בעליו אפילו לישון , שתמיד מתפחד עליו שמא יגנב ויפסידנו.
ריכוז קישורים