תנ"ך - אך כאשר יאכל את־הצבי ואת־האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכֲלֶֽנּוּ: (דברים פרק יב פסוק כב)

טקסט וניקוד:

אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת־הַצְּבִי וְאֶת־הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ: (דברים פרק יב פסוק כב)

טקסט בלבד:

אך כאשר יאכל את־הצבי ואת־האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו: (דברים פרק יב פסוק כב)

תיקון קוראים:

אך כאשר יאכל את־הצבי ואת־האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו: (דברים פרק יב פסוק כב)

תרגום אונקלוס:
בְּרַם כְּמָא דְמִתאֲכִיל בְּסַר טַביָא וְאַילָא כֵּין תֵּיכְלִנֵיהּ מְסָאֲבָא וְדַכיָא כַּחדָּא יֵיכְלִנֵיהּ :

רש"י:
אך כאשר יאכל את הצבי וגו' - אינך מוזהר לאוכלן בטהרה. אי מה צבי ואיל חֶלבן מותר , אף חולין חלבן מותר? תלמוד לומר: אך (ראה בכורות טו , א).

רמב"ן:
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו - הוא כמו שיפרש: הטמא והטהור יחדו; כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן , רק בזבחי שלמים , ומוזהר בהם כי "הנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו ונכרתה" (וי' ז , כ) , אמר בכאן (לעיל , כא) שיאכל בכל אות נפשו בחולין , ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת , כאשר הם אוכלים במדבר הצבי והאיל , שאינו קרב על המזבח. ואין הטעם ב"כצבי וכאיל" (לעיל , טו) - שיאכל חֵלב החולין , כאשר יאכל חלב הצבי והאיל! כי לא יזכיר , רק האיכות: בענין שאתם אוכלים הצבי והאיל , תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום; ולא אמר: כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום "הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל" (ראה דב' טו , כב) , ולא יאמר בשום מקום 'יאכלנו כצבי וכאיל' בלבד , כדי שלא יהא גם החלב בכלל. וטעם אך - אזהרה: מפני כי מתחלה היה אסור לאכול , רק שלמים השחוטים במשכן , ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך בכל אות נפשך (ראה לעיל , כ - כא) יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה , שיקריבם שם בבמה! ועל כן הזהיר: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו - שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם , ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזכיר "רק הדם לא תאכלו" (לעיל , טז וראה להלן , כג) - מפני שאמר באיסור הדם "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (וי' יז , יא) , והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר; על כן הוצרך לאסרו בבאור. אבל בחֵלב לא הזכיר באיסורו כן , ואין כל הקרב מן האמורין אסור , ולא כל שאינו קרב מותר , כאשר כתבתי במקומו (וי' ג , ט). ועוד , כי כיון שצוה בכאן שנשחוט , והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל , היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי ובאיל (ראה וי' יז , יג) , ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך דמם כמים בלא כסוי , וזה טעם "על הארץ" (לעיל , טז ולהלן , כד) - לא 'בארץ' , שיכסנו בעפר; וכיון שהוצרך להזכיר התר הדם , הקדים לבאר איסורו. ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם , בעבור כי במדבר , בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלָמים , היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח , כי כן הדין בקרבנות , והנה הדם בהם מעכב באכילת הבשר; וצוה מן הצבי והאיל , בעבור שאינם קרֵבים , שנכסה את דמם בעפר (ראה וי' יז , יג) , וכן מן העוף (ראה שם) , בעבור שאין העוף קרב לשלמים. ואם כן , היה מחויב בבקר של בשר תאוה שנכסה אותו או שיאכלנו עם הבשר בנחירה , ולא יראה על פני השדה; כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ , שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ראה וי' יז , ז). על כן אמר , שיזבח הבקר והצאן (ראה לעיל , כא) , ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי , וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו; אבל לא יאכלנו , לא בפני עצמו ולא עם הבשר. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (ראה דב' טו , כג) - מפני שהיה מתחלה הדם למזבח , והוצרך עתה לומר , כשהוא בעל מום , שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר , אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו. והנראה בעיני בטעם הענין הזה , כי מתחלה , בהיותם במדבר ילל ישימון (ע"פ דב' לב , י) ושעירים ירקדו שם (ע"פ יש' יג , כא) , והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם , אסר להֵראות הדם על פני השדה , ולזבוח כלל , רק לפני משכן יי' (ראה וי' יז , ד - ה) , להרחיק אותם מן החטא ההוא; אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני הרחק המקום , לא חשש אם ישפכו בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה והעוף אשר יצוד בשדה וביער , והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטים אל הבית , השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר (ראה שם , יג) , שלא יקריבנו לשעירים (ראה שם , ז).

רלב"ג:
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' - הזהירנו שלא ינהג בזה מנהג קדש , כדי שלא יחשב שהוא שוחט קדשים בחוץ. ולמד בזה שהצבי והאיל אינם מותרים כי אם בשחיטה; וכן הוא אומר "כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (וי' ז , יז); ולזה יהיה הרצון באמרו "ושפך את דמו" - שחיטה. ומזה המקום נלמד (ראה ספ"ד עה) שמצות שחיטה נוהגת בבהמה וחיה ועוף; והכונה בה - מה שיתכן שימות בו הבעל חיים תכף מחתיכת הסמנים. וכבר שיערו חכמים (ראה חולין כח , א) שלא יתכן שישלם זה בבהמה וחיה , כי אם בחתיכת שני סימנים או רובם. אך בעוף ישלם בחתיכת סימן אחד להיותו חסר החִיות מהבהמה והחיה , והוא כמו ממוצע בין הבהמה והדגים (ראה חולין כז , ב) שאינם צריכים שחיטה.
ריכוז קישורים