תנ"ך - ויאמר
האדם
זאת
הפעם
עצם
מעצמי
ובשר
מבשרי
לזאת
יקרא
אשה
כי
מאיש
לקחה־זאת:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וַיֹּאמֶר֘
הָאָדָם֒
זֹ֣את
הַפַּ֗עַם
עֶ֚צֶם
מֵֽעֲצָמַ֔י
וּבָשָׂ֖ר
מִבְּשָׂרִ֑י
לְזֹאת֙
יִקָּרֵ֣א
אִשָּׁ֔ה
כִּ֥י
מֵאִ֖ישׁ
לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת:
(בראשית פרק ב פסוק כג)
וַיֹּאמֶר
הָאָדָם
זֹאת
הַפַּעַם
עֶצֶם
מֵעֲצָמַי
וּבָשָׂר
מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת
יִקָּרֵא
אִשָּׁה
כִּי
מֵאִישׁ
לֻקֳחָה־זֹּאת:
(בראשית פרק ב פסוק כג)
ויאמר
האדם
זאת
הפעם
עצם
מעצמי
ובשר
מבשרי
לזאת
יקרא
אשה
כי
מאיש
לקחה־זאת:
(בראשית פרק ב פסוק כג)
ויאמר
האדם
זאת
הפעם
עצם
מעצמי
ובשר
מבשרי
לזאת
יקרא
אשה
כי
מאיש
לקחה־זאת:
(בראשית פרק ב פסוק כג)
תרגום אונקלוס:
וַאֲמַר
אָדָם
הָדָא
זִמנָא
גַּרמָא
מִגַּרמַי
וּבִסרָא
מִבִּסרִי
לְדָא
יִתקְרֵי
אִתְּתָא
אֲרֵי
מִבַּעלַהּ
נְסִיבָא
דָא
:
עין המסורה:
ויאמר
-
ה'
בטעמא
(זרקא)
בתורה
(בראשי
פסוקים):
בר'
ב
,
כג;
לב
,
י;
שמ'
יח
,
י;
במ'
יא
,
כא;
טז
,
כח.
ויאמר
-
י"ב
בטעמא
(זרקא)
בראשי
פסוקים:
בר'
ב
,
כג;
לב
,
י;
שמ'
יח
,
י;
במ'
יא
,
כא;
טז
,
כח;
ש"א
יז
,
לז;
כג
,
י;
מ"א
א
,
כד;
מ"ב
ה
,
יז;
יח'
לז
,
יא;
אס'
ה
,
יב;
דה"ב
ב
,
יא.
ובשר
-
ח':
בר'
ב
,
כג;
*שמ'
כב
,
ל;
*וי'
יג
,
יח;
מ"א
יז
,
ו
(פעמיים);
יח'
לז
,
ח;
איוב
י
,
יא;
דנ'
י
,
ג.
לזאת
-
ב':
בר'
ב
,
כג;
איוב
לז
,
א.
יקרא
-
כ"א
(כולל
'יִקָּרֵה'):
*בר'
ב
,
כג;
יז
,
ה;
כא
,
יב;
לה
,
י;
במ'
כג
,
ג;
*דב'
ג
,
יג;
כב
,
ו;
ש"א
ט
,
ט;
יש'
א
,
כו;
ד
,
א;
יד
,
כ;
לא
,
ד;
לב
,
ה;
לה
,
ח;
נד
,
ה;
נו
,
ז;
סב
,
ד
,
יב;
יר'
יט
,
ו;
מש'
טז
,
כא;
*אס'
ד
,
יא.
מסורה גדולה:
יקרא
כ"א
לזאת
יקרא
אשה
אברם
יעקב
כי
ביצחק
רפאים
ואלכה
אולי
כי
יקרא
קן
צפור
כי
לנביא
היום
ואשיבה
שפטיך
לא
תחד
אתם
והחזיקו
לא
יקרא
עוד
אשר
יקרא
עליו
ודרך
הקדש
והביאותים
כי
בעליך
למקום
הזה
דרושה
חפצי
בה
אחת
דתו
לחכם
לב.
רש"י:
זאת
הפעם
-
מלמד
שבא
אדם
על
כל
בהמה
וחיה
ולא
נתקררה
דעתו
בהן
(ראה
יבמות
סג
,
א).
יקרא
אשה
כי
מאיש
-
לשון
נופל
על
הלשון;
מכאן
שנברא
העולם
בלשון
הקודש
(ראה
ב"ר
יח
,
ד).
רשב"ם:
[[זאת
הפעם
עצם
מעצמי
-
דווקא
,
אבל
מכאן
ואילך
אינו
כן
,
אלא
אדרבה
איפכא:
האיש
יוצא
מן
האשה.]]
ראב"ע פירוש א - הקצר:
ויבן
-
מ'בניין'
,
גם
מהבניין
הקל
,
כמו
"ויפן"
(שמ'
ז
,
כג).
ויביאה
-
חשב
בהקיצו
בראותו
אותה
,
כי
הובאה
אליו
כאשר
הובאו
הבהמות
,
והכתוב
דבר
על
מחשבתו;
וכן
"והאנשים
רדפו
אחריהם"
(יהו'
ב
,
ז).
או
נבנתה
חוץ
לגן
,
ואחר
כן
הובאה
אליו;
וכאשר
הסתכל
,
ידע
שנגזרה
ממנו
,
כי
צלעו
האחת
עם
בשרה
איננה
,
והרגיש
שבשר
אחר
הובא
בו.
אז
אמר:
זאת
הפעם
מצאתי
עזר
כנגדי
(ראה
לעיל
,
כ)
כמוני
,
כי
ממני
היה.
ודבר
לילית
(ראה
או"מ
ע' 47
)
-
דְרָש.
לזאת
-
בעבור
זאת
,
וכן
"אמרי
לי
אחי
הוא"
(בר'
כ
,
יג).
ודגשות
שי"ן
אשה
-
תמורת
היו"ד
הנח
הנעלם
שהוא
ב'איש'.
ויתכן
,
שסיבת
דבור
אשה
דגוש
ולא
רפה
-
שלא
יתערב
עם
"אישה"
(ש"א
א
,
ח)
שהוא
'בעלה';
כי
פעם
יחסרו
הֵרָאוֹת
הה"א.
ו"נשים"
(בר'
ד
,
יט)
-
מן
"אנוש"
(יש'
יג
,
ז)
ו"אנשים"
(בר'
יב
,
כ).
וטעם
יקרא
-
על
'שֵם'.
ולא
נדגש
קו"ף
לֻקֳחָה
זאת
,
להקל
על
הלשון;
והוא
מהבניין
הכבד
,
ואם
לא
נמצא.
ראב"ע פירוש ב - הארוך - דקדוק המלים:
ודקדוק
אשה
לפי
דעתי
-
אחר
שזאת
המלה
נגזרה
מ'איש'
,
הנה
שמו
דגש
תחת
ה'נח
הנעלם'
,
שלא
תתערב
עם
"אישה
יקימנו"
(במ'
ל
,
יד)
,
כי
יש
פעמים
שאין
בה"א
מפיק
,
כמו
"ויקרא
לה
נובח
בשמו"
(במ'
לב
,
מב)
,
ורבים
ככה.
וככה
נֹאמַר
,
כי
"ופטורי
ציצים"
(מ"א
ו
,
יח)
,
וגם
"גגו"
(שמ'
ל
,
ג)
-
הדגש
בעבור
הנח
החסר;
כי
לא
יתכן
להיות
השרש
משלש
אותיות
שוות
,
כי
ככה
לא
ימצא
בלשון
,
כי
כבד
הוא.
רד"ק:
ויאמר
זאת
הפעם
-
כי
בפעם
הראשונה
כשהביא
האל
לפניו
הבהמות
והחיות
והעופות
(לעיל
,
יט)
,
לא
ראה
בהם
בת
זוגו
,
כי
לא
היה
בהם
בתכונתו
ובדמותו
בקומה
זקופה
כמוהו;
אבל
זאת
הפעם
שהביאה
אליו
,
ראה
והכירה
כי
מעצמו
ומבשרו
היתה
,
כי
ראה
אותה
בתכונתו
ובדמותו.
גם
יתכן
,
שהרגיש
בעצמו
על
הצלע
שלוקחה
ממנו
,
ומשש
מקומה
ולא
מצאה
,
ומצא
במקומה
בשר.
לזאת
יקרא
אשה
כי
מאיש
לקחה
זאת
-
ולא
אמר:
לזאת
יקרא
אדמה
כי
מאדם
לוקחה
,
לפי
שהיא
לא
היתה
מאדמה
כמו
שהיה
האדם
,
אלא
מצלעותיו.
לפיכך
נקרא
לה
שם
לקוח
משמו
,
כמו
שלקחה
מעצמו.
ואע"פ
שהנולדים
מאדם
ומזרעו
יקראו
'אדם'
,
אע"פ
שהם
לא
לוקחו
מאדמה
,
על
שמו
יקראו
'אדם'
,
כמו
שיקראו
בני
ישראל
-
'ישראל'
על
שם
ישראל
אביהם.
ואיש
-
שם
כלל
לאדם
,
ופעם
פרט.
וממנו
הושאל
השם
לשאר
פרטי
היצורים
,
כמו
"איש
לא
נעדר"
(יש'
מ
,
כו);
"איש
ואשתו"
(בר'
ז
,
ב).
ולפי
שהאיש
הוא
אדון
ובעל
לאשה
,
כי
היא
כאחד
מאיבריו
,
לפיכך
נקרא
האדון
'איש';
כמו
"גדעון...
איש
ישראל"
(שו'
ז
,
יד);
וכן
"יי'
איש
מלחמה"
(שמ'
טו
,
ג)
,
כתרגומו.
ויו"ד
איש
נבלעת
בדגש
שי"ן
אשה;
ולא
אמר
'אישה'
ביו"ד
,
כדי
שלא
יתחלף
עם
אִישָהּ
שתהא
במפיק
,
שפירושו
'בעלה'.
כי
פעמים
יפול
המפיק
אשר
בה"א
הפעולה
שהיא
כנוי
,
להקל
,
כמו
שכתבנו
בספר
מכלל
(כו
,
ב
-
כז
,
א).
לקחה
זאת
-
הלמ"ד
במאריך
והקו"ף
רפה
ובקמץ
חטף.
ובאמרו
לזאת
-
אינו
אומר:
לה
לבדה
,
כי
גם
לכל
הנקבות
היוצאות
ממנה
ומזרעה;
ואשה
אינו
שם
מיוחד
לה
,
אלא
"חוה"
(בר'
ג
,
כ)
הוא
השם
המיוחד
לה.
רלב"ג - ביאור הפרשה:
ויאמר
האדם:
זאת
הפעם
מצאתי
העזר
שהייתי
חסר
,
כי
היא
ממני.
לזאת
יקרא
אשה
-
והוא
שם
נגזר
מן
האיש
,
כי
מן
האיש
לוקחה
ונבראה
לעבודתו.