תנ"ך - ויאמר
יהודה
לתמר
כלתו
שבי
אלמנה
בית־אביך
עד־יגדל
שלה
בני
כי
אמר
פן־ימות
גם־הוא
כאחיו
ותלך
תמר
ותשב
בית
אביה:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוּדָה֩
לְתָמָ֨ר
כַּלָּת֜וֹ
שְׁבִ֧י
אַלְמָנָ֣ה
בֵית־אָבִ֗יךְ
עַד־יִגְדַּל֙
שֵׁלָ֣ה
בְנִ֔י
כִּ֣י
אָמַ֔ר
פֶּן־יָמ֥וּת
גַּם־ה֖וּא
כְּאֶחָ֑יו
וַתֵּ֣לֶךְ
תָּמָ֔ר
וַתֵּ֖שֶׁב
בֵּ֥ית
אָבִֽיהָ:
(בראשית פרק לח פסוק יא)
וַיֹּאמֶר
יְהוּדָה
לְתָמָר
כַּלָּתוֹ
שְׁבִי
אַלְמָנָה
בֵית־אָבִיךְ
עַד־יִגְדַּל
שֵׁלָה
בְנִי
כִּי
אָמַר
פֶּן־יָמוּת
גַּם־הוּא
כְּאֶחָיו
וַתֵּלֶךְ
תָּמָר
וַתֵּשֶׁב
בֵּית
אָבִיהָ:
(בראשית פרק לח פסוק יא)
ויאמר
יהודה
לתמר
כלתו
שבי
אלמנה
בית־אביך
עד־יגדל
שלה
בני
כי
אמר
פן־ימות
גם־הוא
כאחיו
ותלך
תמר
ותשב
בית
אביה:
(בראשית פרק לח פסוק יא)
ויאמר
יהודה
לתמר
כלתו
שבי
אלמנה
בית־אביך
עד־יגדל
שלה
בני
כי
אמר
פן־ימות
גם־הוא
כאחיו
ותלך
תמר
ותשב
בית
אביה:
(בראשית פרק לח פסוק יא)
תרגום אונקלוס:
וַאֲמַר
יְהוּדָה
לְתָמָר
כַּלְתֵיהּ
תִּיבִי
אַרמְלָא
בֵּית
אֲבוּיִיך
עַד
דְּיִרבֵּי
שֵׁלָה
בְרִי
אֲרֵי
אֲמַר
דִּלמָא
יְמוּת
אַף
הוּא
כַּאֲחוֹהִי
וַאֲזַלַת
תָּמָר
וִיתֵיבַת
בֵּית
אֲבוּהָא
:
עין המסורה:
שבי
אלמנה
בית
(ישיבה
בית)
-
ו':
בר'
לח
,
יא
(פעמיים);
ש"ב
ו
,
יא;
יג
,
כ;
יר'
לו
,
כב;
דה"ב
כו
,
כא.
(ושארא
'בבית').
ותשב
-
י"ב:
ראה
בר'
לא
,
לד.
רש"י:
כי
אמר
-
כלומר
דוחה
היה
אותה
בקש
,
שלא
היה
בדעתו
להשיאה
לו.
כי
אמר
פן
ימות
-
מוחזקת
היא
שימותו
אנשיה
(ראה
יבמות
סד
,
ב).
ר' יוסף בכור שור:
כי
אמר
פן
ימות
-
סבור:
מקור
משחת
הוא
זה
,
והחמיר
לומר:
בתרי
זימני
הוי
חזקה;
וכן
הלכה
גבי
סכנה
,
ב'החולץ'
(יבמות
סד
,
ב).
רמב"ן:
וטעם
שבי
אלמנה
בית
אביך
-
שתנהגי
אלמנותיך
שם
עד
שיגדל
שלה;
רמז
לה:
התאבלי
ולבשי
בגדי
אבל
ואל
תסוכי
שמן
(ע"פ
ש"ב
יד
,
ב)
,
כאשה
חוגרת
שק
על
בעל
נעוריה
(ע"פ
יואל
א
,
ח)
,
עד
יגדל
שלה
וייבם
אותך.
כי
כן
המנהג
במתיבמת
,
כי
היוצאת
וחפצה
להנשא
לאיש
זר
,
לובשת
בגדי
אבל
ימים
מעט
כפי
המנהג
,
ומתנחמת
ולובשת
שָנִים
,
ותכס
בצעיף
ותתעלף
(ע"פ
להלן
,
יד)
,
שתנשא
לאיש.
כי
אמר
-
כלומר:
דוחה
היה
אותה
בקש
,
שלא
היה
בדעתו
להשיאה
לו
,
כי
אמר:
פן
ימות
גם
הוא
כאחיו
,
כי
מוחזקת
היא
שימותו
אנשיה;
לשון
רבנו
שלמה.
ולא
ידעתי
למה
יתבייש
יהודה
המושל
בדורו
מן
האשה
הזאת
,
ולא
יאמר
אליה:
לכי
לשלום
מביתי?!
ולמה
יטעה
אותה
והיא
אסורה
לשלה
,
כמו
שאמרו
בנישואין
(כתובות
מג
,
ב):
בתרי
זמני
הויא
חזקה?!
ועוד
כי
בהיותו
מקפיד
על
זנוניה
לחייב
אותה
שריפה
,
נראה
שהיה
חפץ
בה
להיותה
בביתו
,
ורחוק
הוא
שלא
שמע
יהודה
כי
בניו
חטאו
וישלחם
ביד
פשעם
(ע"פ
איוב
ח
,
ד)
,
ואין
לתמר
בהם
חטא.
והנכון
בעיני
,
שהיה
שלה
ראוי
ליבם
,
אבל
לא
רצה
אביו
שייבם
אותה
ועודנו
נער
,
פן
יחטא
בה
כאחיו
אשר
מתו
בנעוריהם
,
כי
נערים
היו
,
אין
לאחד
מהם
שתים
עשרה
שנה
(ראה
סע"ר
ב)
,
וכאשר
יגדל
וישמע
למוסר
אביו
,
אז
יתננה
לו
לאשה.
וכאשר
המתינה
ימים
,
ו"ראתה
כי
גדל
שלה"
בעיניה
(להלן
,
יד)
-
והוא
עודנו
נער
לאביו
,
כי
אין
לו
עשר
שנים
,
והיה
ממתין
לו
עוד
-
אז
מהרה
תמר
ברוב
תאותה
להוליד
מזרע
הקדש
,
ועשתה
המעשה
הזה.
רד"ק:
ויאמר.
כי
אמר
פן
ימות
גם
הוא
כאחיו
-
בבראשית
רבה
(פה
,
ה):
אמר
רבי
אלעזר:
אע"פ
שאין
נחש
יש
סימן.