תועלות לרלב"ג:
(תשע
תועלות
ותשעה
שורשים
לפרשת
'משפטים'
,
חלק
שמיני:
שמ'
כג
,
י
-
יט)
התועלת
הארבעים
וחמשה
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
לבעל
הארץ
להשמיט
ידו
ממה
שתוציא
הארץ
מהפירות
ופירות
האילנות
,
באופן
שיהיה
הפקר
ויהיה
רשות
לאביונים
ללקט
ולאכול
ממנו
,
שנאמר
"והשביעית
תשמטנה
ונטשתה
ואכלו
אביוני
עמך"
וגו'
(שמ'
כג
,
יא).
ולזה
יתבאר
,
שאין
ראוי
לו
לנעול
כרמו
או
שדהו
או
לגדרו
,
וכל
שכן
שאין
ראוי
לו
ללקוט
כל
הפירות
ולהביאם
בתוך
ביתו
-
שאם
עשה
כן
,
לא
השמיט
ידו
ממנו.
כבר
נזכר
זה
במכילתא
(מכיל'
משפטים
כספא
כ).
וראוי
שתדע
,
כי
התורה
לא
התירה
לאכול
פירות
שביעית
אם
לא
בזמן
שנשאר
מהם
לחיַת
השדה;
ולזה
אמר
"ויתרם
תאכל
חיית
השדה"
(שמ'
כג
,
יא)
,
וכזה
אמר
בפרשת
'בהר
סיני':
"ולבהמתך
ולחיה
אשר
בארצך
תהיה
כל
תבואתה
לאכול"
(וי'
כה
,
ז).
והיה
זה
כן
,
כי
בזה
תשלם
כונת
התורה
שיהיו
אלו
הפירות
מוכנים
לכל
כמו
ההפקר.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בתשיעי
משביעית
(משנה
ב
ואי')
ובראשון
מתענית
(ו
,
ב)
ובששי
מנדה
(נא
,
ב).
ואולם
שאר
שרשי
דיני
השמִטה
ופירותיה
יתבארו
בגזרת
השם
בפרשת
'בהר
סיני'
(וי'
כה
,
א
-
ז).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
נגלה
בחנינת
הדלים
,
ועוד
יגיעו
ממנה
רוב
התועלות
שמנינו
במצות
שבת
(ראה
תועלות
לפרשת
'יתרו'
,
חלק
שלישי
תועלת
י).
התועלת
הארבעים
וששה
הוא
במצות
,
והוא
מה
שהזהיר
שלא
להזכיר
שם
עבודה
זרה
להשבע
או
לנדֹר
בשמה
,
שנאמר
"ושם
אלהים
אחרים
לא
תזכירו"
(שמ'
כג
,
יג)
,
כמו
שבארנו
(שם).
כבר
נתבאר
זה
בשביעי
מסנהדרין
(סג
,
ב).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
נגלה
,
להרחיק
מהאמנה
בעבודה
זרה.
התועלת
הארבעים
ושבעה
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
שלא
ידיח
אחד
מישראל
לזנות
אחר
עבודה
זרה
,
שנאמר
"ולא
(בנוסחנו:
לא)
ישמע
על
פיך"
(שמ'
כג
,
יג).
כבר
נתבאר
זה
בשביעי
מסנהדרין
(סג
,
ב;
סז
,
א).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
נגלה
,
להרחיק
מההאמנה
בעבודה
זרה.
התועלת
הארבעים
ושמנה
והארבעים
ותשעה
הם
במצות
,
והוא
מה
שצוה
לחוג
לשם
יתעלה
שלש
פעמים
בשנה
,
שנאמר
"שלש
פעמים
תחוג
לי
בשנה"
(צירוף
של
שמ'
כג
,
יד
ושם
,
יז).
וענין
החגיגה
הזאת
היא
,
לפי
הוראת
הגדר
,
הקרבת
שלמי
חגיגה
,
ומה
שצוה
להֵראות
כל
זכר
אל
פני
האדון
יי'
ושלא
יֵראו
פניו
ריקם;
שנאמר
"שלש
רגלים
בשנה
יראה
כל
זכורך
אל
פני
האדון
יי'"
(צירוף
של
שמ'
כג
,
יז
ושם
,
יד)
,
ואמר
בחג
המצות
"ולא
יראו
פני
ריקם"
(שם
,
טו)
,
ובפרשת
'ראה
אנכי'
(דב'
טז
,
טז)
אמר
זה
בכל
הראִיות
השלשה.
וענין
הראִיה
הזאת
הוא
,
שיקריב
דבר
הוא
בכללו
לשם
יתעלה
,
והוא
מפני
זה
'עולָה'
,
והוא
יקרֵא
'עולת
ראִיה'.
והנה
התועלת
באלו
המצות
הוא
לתת
מעלה
בנפש
למועדים
ולבית
המקדש
,
כדי
שיתבונן
האדם
בעניינם
ויתיישר
בזה
להשכיל
ולדעת
השם
יתעלה
לפי
מה
שאפשר
,
כמו
שיתבאר
מדברינו
במה
שיבא
(ראה
התועלת
בדעות
בענין
המקדש
וכליו
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
כה
,
א
-
כז
,
יט;
פירושו
וי'
כד
,
כג).
ועוד
יהיה
בזה
תועלת
מצד
הקרבנות
בעצמם
,
כמו
שיתבאר
בענין
הקרבנות
(ראה
פירושו
וי'
ח
,
לד).
והנה
שרשי
אלו
המצות
הם
חמשה:
השרש
הראשון
הוא
,
שמצוה
להביא
שלמי
חגיגה
ברגלים
,
והם
באים
מהבהמה
,
כמו
שיתבאר
בענין
הקרבנות
(ראה
וי'
ג
,
א
,
ו).
והנה
באה
ביום
הראשון
,
כי
התורה
אמרה
"ולא
יראו
פני
ריקם"
(שמ'
כג
,
טו)
,
ולזה
יחוייב
שתהיה
הראִיה
ביום
הראשון;
ובארה
התורה
בזה
הספור
,
כי
דין
החגיגה
והראִיה
הוא
אחד.
ולזה
יתבאר
,
כי
כמו
שהחגיגה
יש
לה
תשלומין
כל
שבעה
,
שנאמר
"שבעת
ימים
תחוג
ליי'
אלהיך"
(דב'
טז
,
טו)
,
כן
הראיה
יש
לה
תשלומין
כל
שבעה;
ושכל
מי
שהוא
פטור
מן
הראיה
הוא
פטור
מהחגיגה.
ומזה
יתבאר
,
שהפטור
מהם
ביום
הראשון
אינו
חייב
בתשלומין
,
וזה
מבואר
בנפשו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מחגיגה
(ט
,
א).
השרש
השני
הוא
,
שהראִיה
אינה
נוהגת
אלא
בזכרים
מישראל
,
שנאמר
"יראה
כל
זכורך"
(שמ'
כג
,
יז);
והם
הזכרים
שהם
מישראל
,
לא
העבדים
,
כי
אינם
"זכורך".
וכבר
אמר
גם
כן
בפרשת
'אתם
נצבים':
"בבא
(בנוסחנו:
בבוא)
כל
ישראל
לֵראות
את
פני
יי'
אלהיך"
(דב'
לא
,
יא)
-
יצאו
עבדים
שאינם
ישראל.
והנה
היו
הנשים
פטורות
מאלו
המצות
,
לחסרון
דעתם
מלעמוד
בסבת
הראִיה
על
כוָנות
בית
המקדש
ועניניו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שהחרש
והשוטה
והקטן
פטורין
מהם
,
לחסרון
דעתם;
ועוד
,
כי
אינן
בני
מצות
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים.
וכן
ראוי
שנבין
מזה
,
שהמדבר
ואינו
שומע
,
והשומע
ואינו
מדבר
-
פטורין
מאלו
המצות
,
כי
הם
חסרי
דעת
בהכרח
בכמו
אלו
העמוקות;
כי
לא
יתכן
לאדם
להשיגם
אם
לא
בשמיעה
ודבור
,
כי
בהם
ישלַם
לו
הלמוד
כדי
שיתישר
לעמוד
על
אלו
הסודות.
וכבר
תמצא
שאמר
בפרשת
'הקהל'
,
שהוא
בעת
הראִיה:
"למען
ישמעו
ולמען
ילמדו"
(דב'
לא
,
יב)
-
הנה
דקדק
שיהיו
שומעים
,
ואעפ"י
שהקל
שם
להביא
הנשים
והטף;
וכל
שכן
בשאר
הראִיות.
ולזאת
הסבה
בעינה
יחוייב
שיהיו
מדברים
,
כי
בזולת
זה
לא
תשלם
הלמידה.
ומזה
המקום
יתבאר
,
שהטמטום
והאנדרוגינוס
אינם
בני
ראִיה
וחגיגה
,
כי
כל
אחד
מהם
הוא
ספק
אשה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מחגיגה
(ב
,
א
-
ד
,
א).
השרש
השלישי
הוא
,
שמי
שאינו
יכול
לעלות
ברגליו
מירושלם
להר
הבית
-
פטור
מן
הראִיה
,
שנאמר
בענין
הראִיה
"בעלותך
לֵראות
את
פני
יי'
אלהיך"
(שמ'
לד
,
כד)
,
והנה
לפי
הנהוג
תהיה
ה'עליה'
ברגליו
,
וזה
מבואר
מאד.
ובזה
גם
כן
יתבאר
,
שמי
שאינו
יכול
להכנס
למקדש
,
כמו
ערל
וטמא
-
פטור
מהראיה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מחגיגה
(ב
,
א;
ד
,
ב).
השרש
הרביעי
הוא
,
שהסומא
באחד
מעיניו
-
פטור
מהראִיה;
וזה
,
כי
אם
דקדקה
התורה
בקרבנות
שיהיו
תמימים
―
להעיד
על
שלמות
השם
יתעלה
,
אשר
הקרבנות
מיישירים
להשגתו
,
כמו
שנבאר
(ראה
פירושו
וי'
ח
,
לד)
―
כל
שכן
שראוי
שידוקדק
שתהיה
הראִיה
שלימה
,
להורות
על
שלמות
הנראה;
וזה
,
כי
כונת
התורה
בזאת
הראיה
היא
לראות
בית
המקדש
ומה
שבעניניו
מההישרה
,
להשיג
השם
יתעלה
לפי
מה
שאפשר.
ולזה
דקדקה
התורה
שלא
יראו
פני
השם
יתעלה
ריקם
,
להעיר
על
שאלו
הענינים
אינם
דבר
רֵק.
ובכלל
הנה
הראיה
היא
,
לפי
הנהוג
,
בשתי
עינים
,
ואלו
הפעולות
אשר
זכרה
התורה
בכמו
אלו
הענינים
ראוי
שיהיו
על
השלמות
לפי
מה
שאפשר.
כבר
נתבאר
זה
בראשון
מחגיגה
(ב
,
א;
ד
,
ב).
השרש
החמישי
הוא
,
שהראִיה
באה
מן
החולין
,
לא
ממעשר
שני
,
ולא
ממעשר
בהמה
,
אשר
דינה
להאכל
בירושלם
כמו
הענין
במעשר
שני.
וזה
,
כי
היא
חובה
,
ואין
אדם
פורע
חובו
משל
הֶקדש
אשר
הוא
מיוסד
לאכילה
לבעלים
,
לא
להקרבה
לשם
יתעלה;
אלא
אם
עשו
מהם
שלָמים
,
כי
הבעלים
אוכלים
אותם
אחר
הקרבת
האמורין
לשם
יתעלה;
אך
לא
יתכן
שיעשו
מהם
עולה
,
שהיא
כולה
כליל
,
כמו
שמחוייב
זה
בעולת
ראִיה.
ולזה
גם
כן
יתבאר
,
שאין
עושין
שלמי
חגיגה
,
שהיא
חובה
,
במעות
מעשר
שני
,
כי
התורה
הגבילה
אותם
לענינים
שהם
רשות
או
לשלמי
שמחה;
אמר
בפרשת
'ראה
אנכי':
"ונתת
(בנוסחנו:
ונתתה)
הכסף
בכל
אשר
תאוה
נפשך
בבקר
ובצאן
ביין
(בנוסחנו:
וביין)
ובשכר
ובכל
אשר
תשאלך
נפשך
ואכלת
שם
לפני
יי'
אלהיך
ושמחת
אתה
וביתך"
(דב'
יד
,
כו)
-
מגיד
לך
הכתוב
שהוא
משתמש
מהם
במה
שהוא
רשות
,
והוא
אשר
תשאלהו
נפשו
,
לא
מה
שתחייבהו
התורה
,
זולת
שלמי
שמחה
,
שנאמר
"ושמחת
אתה
וביתך"
(שם).
ואולם
במעשר
בהמה
-
מפני
שלא
מנעה
התורה
ממנו
זה
,
והיה
מחויב
בו
שיֵאכל
בתורת
שלמים
בירושלם
,
כמו
שיתבאר
(ראה
פירושו
לוי'
כז
,
לב)
-
הנה
יתכן
שיפרע
ממנו
חובה
בשלמי
חגיגה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מחגיגה
(ז
,
ב
-
ח
,
א).
התועלת
החמשים
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
שלא
לזבוח
הפסח
הבא
בזמנו
בעת
שהחמץ
ברשות
בעלים
,
אבל
צריך
שישביתוהו
מביתם
קודם
זה.
ואם
צותה
התורה
זה
בזביחה
-
שאינה
עבודה
,
כי
היא
כשרה
בזרים
-
כל
שכן
שתדקדק
בזה
בזריקת
הדם
או
בהקטרת
האמורין
,
שלא
יהיה
חמץ
ברשות
הזורק
או
המקטיר
או
ברשות
אחד
מבני
חבורה
הנמנין
על
הפסח.
והנה
יתבאר
,
שזה
אמנם
הוא
בפסח
הבא
בזמנו
,
כי
בו
הדברים
בזה
המקום
,
כמו
שאמר
"את
חג
המצות
תשמור"
וגו'
"למועד
חדש
האביב"
(שמ'
כג
,
טו)
,
וזה
אמנם
יצדק
בפסח
ראשון
,
לא
בפסח
שני.
וכבר
יתבאר
,
שאם
עבר
וזבחוֹ
על
חמץ
-
לא
נפסל
הפסח
,
שנאמר
"לא
תזבח
על
חמץ
דם
זבחי"
(שם
,
יח)
-
הנה
קראוֹ
"דם
זבחי"
אעפ"י
שזבחוֹ
"על
חמץ".
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשמיני
מפסחים
(?
ראה
סג
,
א)
וממנחות
(עח
,
ב).
וכבר
יתבאר
הסבה
בזה
באופן
יותר
שלם
אצל
המאמר
בפסול
אשר
יהיה
בקרבנות.
ואולם
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
התועלת
בעינו
אשר
במה
שצותה
התורה
שלא
לאכול
חמץ
בפסח.
התועלת
החמשים
ואחד
הוא
במצות
,
והוא
מה
שבארה
התורה
,
שכל
הקרב
למזבח
הוא
נפסל
בלינה
,
כאמרו
"ולא
ילין
חלב
חגי
עד
בקר"
(שמ'
כג
,
יח);
והוא
אזהרה
שלא
ילינו
עד
בקר
אמורי
שלמי
חגיגה
,
ואעפ"י
שבשרה
נאכל
לשני
ימים
ולילה
אחד;
וכל
שכן
שיפָּסלו
בלינה
אמורי
מה
שבשרו
נפסל
בלינה
,
כמו
זבח
הפסח
(ראה
שמ'
יב
,
י).
כבר
נתבאר
זה
משמיני
מפסחים
(?
ראה
עא
,
א
-
ב).
והתועלת
בזאת
המצוה
הוא
לתת
מעלה
לשם
יתעלה
בנפש
מקריבי
הקרבנות
,
ולזה
יקרב
מה
שיתקרב
לו
בהיותו
יותר
נבחר.
ומזה
המקום
יתבאר
,
שדם
זבחים
נפסל
בלינה
,
כי
אינו
ראוי
אחר
כן
לזריקה.
כבר
נתבאר
זה
בראשון
מפסחים
(?
ראה
זבחים
נו
,
א).
התועלת
החמשים
ושנים
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
להביא
בִּכורים
מפרי
אדמתו
לבית
המקדש;
והוא
לכהנים
,
כמו
שיתבאר
בפרשת
'קרח'
(ראה
פירושו
לבמ'
יח
,
יג).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
להעיר
על
שכּל
הטובות
הם
שופעות
מהשם
יתעלה.
והנה
זאת
המצוה
אינה
נוהגת
אלא
בארץ
,
כמו
שהתבאר
בפרשת
'והיה
כי
תבא'
(דב'
כו
,
א).
והנה
שרשי
מה
שנזכר
בזה
המקום
מזאת
המצוה
הם
ארבעה:
השרש
הראשון
הוא
,
שהאדם
חייב
להביא
בִּכורים
מן
הפירות
המיוחדים
לארץ
ישראל
,
והם
שבעה
המינין
,
כאמרו
"ארץ
חטה
ושעורה
וגפן
ותאנה
ורמון
ארץ
זית
שמן
ודבש"
(דב'
ח
,
ח)
,
והוא
דבש
תמרים.
ויתבאר
זה
ממה
שאמר
"בכורי
אדמתך"
(שמ'
כג
,
יט)
-
רוצה
לומר:
בכורי
הפירות
המיוחדים
לאדמתך;
ולזה
אמר
תמורת
זה
בפרשת
'והיה
כי
תבא':
"מראשית
פרי
האדמה
אשר
נתת
(בנוסחנו:
נתתה)
לי
יי'"
(צירוף
של
דב'
כו
,
י
ושם
,
ב).
וחייב
לתת
מהמשובחים
שבהם
,
כי
הם
קרואים
'ראשית'
,
כאמרו
"קדש
ישראל
ליי'
ראשית
תבואתה"
(יר'
ב
,
ג).
כבר
נתבאר
זה
השרש
מראשון
מבכורים
(א
משנה
ג).
השרש
השני
הוא
,
שצריך
שיהיו
כל
הגִדולין
מאדמתו
,
רוצה
לומר
,
שיהיה
שרש
האילן
וענפיו
ברשותו;
אבל
אם
היה
שרש
האילן
ברשות
אחד
או
ברשות
הרבים
והבריכו
לתוך
שדהו
,
או
שיהיה
הענין
הפך
זה
-
אינו
מביא
בכורים
,
שנאמר
"ראשית
בכורי
אדמתך"
(שמ'
כג
,
יט)
-
שיהיו
כל
הגִדולין
מאדמתך.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מבכורים
(משניות
א
-
ב).
השרש
השלישי
הוא
,
שאין
מביאין
בִּכורים
קודם
עצרת
,
שנאמר
"וחג
הקציר
בכורי
מעשיך
אשר
תזרע
בשדה"
(שמ'
כג
,
טז).
והיה
זה
כן
,
כי
אז
יביאו
בכורים
מן
החטה
במקדש
,
והם
שתי
הלחם
,
והחטה
היא
קודמת
לשאר
המינין
,
שנאמר
"ארץ
חטה
ושעורה"
וגו'
(דב'
ח
,
ח).
ולזה
נקרא
חג
השבועות
'יום
הבכורים'
(ראה
במ'
כח
,
כו).
ואמנם
חוייב
להקריב
קודם
זה
בכורי
השעורים
,
להתיר
החדש
לישראל.
ואם
הביא
מביא
בכורים
קודם
עצרת
-
אין
מקבלין
ממנו
,
כי
התורה
נתנה
כבוד
יותר
לבכורי
החטה
ממה
שנתנה
מן
הכבוד
לשאר
הבכורים
,
וזה
מבואר
מהקרבנות
הבאים
עם
שתי
הלחם.
כבר
נתבאר
זה
השרש
ברביעי
מחלה
(משנה
י)
ובשלישי
מבכורים
(ראה
משניות
א
,
ג).
השרש
הרביעי
הוא
,
שהמוציא
בכוריו
ונאנסו
קודם
שיביאם
בית
יי'
-
חייב
להפריש
אחרים
תחתיהם;
שנאמר
"תביא
בית
יי'
אלהיך"
(שמ'
כג
,
יט)
-
למדנו
מזה
,
שהוא
חייב
באחריותם
עד
שיביאם
להר
הבית.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מבכורים
(משניות
ח
-
ט).
ואולם
שאר
שרשי
זאת
המצוה
יתבארו
בגזרת
השם
בפרשת
'והיה
כי
תבא'
(ראה
פירושו
לדב'
כו
,
א
-
יא).
התועלת
החמשים
ושלשה
הוא
במצות
,
והוא
מה
שצוה
שלא
נבשל
גדי
בחלב
אמו;
והוא
הדין
בכל
בשר
בהמה
טהורה
בחלב
בהמה
טהורה.
וכל
שכן
שיעבור
על
זאת
האזהרה
אם
אכל
בשר
בחלב
,
כי
התורה
מנעה
הבשול
מפני
שהוא
מביא
אל
האכילה.
והנה
שתק
הכתוב
מהאכילה
,
לפי
שהדברים
וקל
וחמר;
כמו
ששתק
בעריות
מבתו
,
להשענו
על
זכירתו
בת
בתו.
והוא
מבואר
,
שמי
החלב
אינם
חלב;
ולזה
הוא
מבואר
,
שהמבשל
בשר
בהמה
טהורה
במי
חלב
-
פטור.
והנה
יתבאר
,
שהמבשל
בשר
חיה
בחלב
-
פטור
,
כי
התורה
לא
זכרה
אלא
גדי
,
שבא
ממנו
קרבן
ליי'
,
והדומים
לו
-
יצאת
חיה
,
שאין
בא
ממנה
קרבן
ליי'
,
ויצא
עוף
,
שאין
לו
חלב
אם.
וכן
המבשל
בשר
טהורה
בחלב
בהמה
טמאה
פטור
,
שנאמר
"בחלב
אמו"
,
שהיא
טהורה.
והוא
מבואר
מהשרשים
הכוללים
(רלב"ג
הקדמה
לבראשית
,
המקום
הרביעי)
,
שלא
יתחייב
על
הבשול
אם
לא
בשל
כדרך
בשול;
אבל
אם
בשלוֹ
שלא
כדרך
בשול
,
כגון
שבשלו
בחמי
טבריה
-
פטור.
ואם
בשלו
בחלב
מתה
-
פטור
,
כי
אין
דרך
לחלוב
הבעל
חיים
המת
,
ולא
יקרא
כמו
זה
"חלב
אמו"
,
כי
לא
תקרא
"אמו"
כי
אם
בהיותה
חיה.
כבר
נתבאר
זה
כולו
בשמיני
מחולין
(קיג
,
א
-
קיד
,
א).
וכבר
בארנו
התועלות
המגיעות
מזאת
המצוה
אצל
באורנו
לזאת
המצוה
(לשמ'
כג
,
יט).