ראב"ע:
כי
יקום
בקרבך.
טעם
בקרבך
-
כי
אין
נביא
כי
אם
מישראל.
וזאת
הפרשה
דבקה
בעבור
עבודה
זרה
,
כי
שריפת
הבנים
-
עבודה
זרה.
נביא
-
שיאמר
כי
בהקיץ
דבר
השם
או
שלוחו
עמו
,
או
בחלום.
יש
אומרים
,
כי
יתכן
להיות
זה
הנביא
ממגנבי
דבר
השם
(ע"פ
יר'
כו
,
ל);
ופירושו
,
שאמר
נביא
האמת
שיהיה
אות
כך
,
להצדיקו
,
ושמע
השומע
והגידוֹ
,
להיות
לאות
לנפשו.
ויש
אומרים:
אפילו
בא
האות
והמופת
,
אין
להאמין
בו
,
כי
הוא
דִבר
הפך
שיקול
הדעת.
ולפי
דעתי
,
שיש
אות
,
גם
מופת
-
כמו
'סימן'
,
והעד:
דברי
ישעיה
,
שאמר:
"הנה
אנכי
והילדים
אשר
נתן
לי
יי'
לאותות
ולמופתים"
(ח
,
יח);
ואות
הנביא:
"כאשר
הלך
עבדי
ישעיה..."
(בנוסחנו:
ישעיהו;
יש'
כ
,
ג)
,
ואות
בניו
-
שְמותם
על
דבר
המקרה
שיהיה
בימיהם
,
והם:
"עמנו
אל"
(יש'
ז
,
יד)
,
"מהר
שלל"
(יש'
ח
,
ג)
,
"שאר
ישוב"
(יש'
ז
,
ג).
ובמכות:
"והיו
בך
לאות
ולמופת"
(דב'
כח
,
מו);
ורבים
אחרים.
רמב"ן:
כי
יקום
בקרבך
נביא
או
חולם
חלום
-
יקראנו
הכתוב
'נביא'
-
על
פי
עצמו
,
שיאמר
הוא:
השם
דבר
עמי
בהקיץ
,
ואני
,
נביאו
,
שלוח
לכם
שתעשו
כן.
ויתכן
שירמוז
הכתוב
למה
שהוא
אמת
,
כי
בנפשות
קצת
האנשים
כח
נבואי
,
ידעו
בו
עתידות
,
לא
ידע
האיש
מאין
יבא
לו;
אבל
יתבודד
ותבא
בו
רוח
לאמר:
ככה
יהיה
לעתיד
בדבר
פלוני.
ויקראו
לו
הפילוסופים
'כהין'
,
ולא
ידעו
סבת
הענין
,
אך
הדבר
נתאמת
לעיני
רואים.
אולי
הנפש
בחדושה
תדבק
בשכל
נבדל
תתכוין
בו.
והאיש
הזה
יקרא
'נביא'
כי
מתנבא
הוא
,
ועל
כן
יבא
האות
והמופת
אשר
יאמר
אליך.
ונתן
אליך
אות
או
מופת
-
ענין
אות:
סימן
על
דבר
שיהיה
אחרי
כן
בדמיונו
,
כענין
שנאמר
"איש
על
דגלו
באותות"
(במ'
ב
,
ב).
כי
כשיבא
הנביא
ויאמר:
דבר
פלוני
עתיד
להיות
לדמיון
שיהיה
אחריו
כך
,
יקרא
'אות';
כענין
שנאמר
"לכן
יתן
יי'
(בנוסחנו:
אדני)
הוא
לכם
אות"
(יש'
ז
,
יד)
שהאל
עמנו
-
משֵם
בן
אשת
הנביא.
והמלה
נגזרת
מן
"אתה"
(דב'
לג
,
ב).
והמופת
יֵאָמר
על
דבר
מחודש
שיֵעָשה
לפנינו
בשנוי
טבעו
של
עולם
,
כענין
שנאמר
"לדרוש
את
המופת
אשר
היה
בארץ"
(ראה
דה"ב
לב
,
לא);
"ונתתי
מופתים
בשמים
ובארץ
דם
ואש"
(יואל
ג
,
ג).
והיא
מלה
מקוצרת
(מן)
'מופלת'.
וישאילהו
הלשון
לדָבָר
שהוא
חוץ
מן
המנהג
,
כמו
שאמר
"והיה
יחזקאל
לכם
למופת"
(יח'
כד
,
כד)
,
ואמר
"ותדבר
ולא
תאלם
עוד
והיית
להם
למופת"
(שם
,
כז)
-
כי
מעשיו
פלא
בעיני
הרואים;
כדרך
"ותרד
פלאים"
(איכה
א
,
ט).
וכן
"אתיא
ותמהיא"
וגו'
"אתוהי
כמה
רברבין
ותמהוהי
כמה
תקיפין"
(דנ'
ג
,
לב
-
לג);
"האותות
והמופתים"
(דב'
כט
,
ב);
כי
הפלא
והתמה
ענין
אחד.
והיו
ביציאת
מצרים
אותות
,
והם
הדברים
שיאמר
להם
מתחלה
"למחר
יהיה
האות
הזה"
(שמ'
ח
,
יט);
והיו
שם
מופתים
,
שיֵעָשו
בחדוש
בלי
שיקדימו
להודיע
בו.
וכן
"מה
אות
כי
אעלה
בית
יי'"
(יש'
לח
,
כב)
-
שיקדים
להודיעו;
ואמר
באות
ההוא
בעצמו:
"לדרוש
את
המופת
אשר
היה
בארץ"
(ראה
דה"ב
לב
,
לא)
-
לדעת
החדוש
ההוא
,
איך
נתחדש
אצלם.
וכן
המטה
אשר
נהפך
לנחש
קראוֹ
'אות'
כאשר
הודיע
בו
לישראל
(ראה
שמ'
ד
,
יז)
,
וקראוֹ
'מופת'
כאשר
עשאו
לפני
פרעה
לחדוש
(ראה
שם
,
כא).
וכן
"כאשר
הלך
עבדי
ישעיהו
ערום
ויחף
שלש
שנים
אות
ומופת
על
מצרים
ועל
כוש"
(יש'
כ
,
ג)
,
כי
היה
בדבר
אות
מגיד
על
מה
שיאתה
,
ופלא
במנהג
שילך
הנביא
ככה.
אם
כן
,
ונתן
אליך
אות
או
מופת
-
שיאמר:
אני
הנביא
השלוח
אליכם
שתעבדו
עבודה
זרה
פלונית
,
וזה
לכם
האות
,
כי
למחר
יבא
הארבה
החסיל
והגזם
(ע"פ
יואל
ב
,
כה);
או
יתן
להם
מופת
,
שישליך
לפניהם
מטה
ויהי
לתנין
(ע"פ
שמ'
ז
,
ט).
ובסיפרי
(ספ"ב
כג)
אמרו:
אות
הוא
מופת
ומופת
הוא
אות
,
אלא
שדברה
תורה
שתי
לשונות.
אולי
כונתם
לומר
,
שאין
חלוק
בין
שניהם
בדינם
,
ודי
היה
להזכיר
האחד
,
אלא
שרצתה
התורה
להפליג
בענין
ולהזכיר
כל
הלשונות.
והאיש
הזה
שיקרא
עצמו
'נביא'
ויצוה
לעבוד
עבודה
זרה
-
על
דרך
הפשט
נביא
העבודה
זרה
הוא
,
שיאמר:
צלם
פעור
שלחני
אליכם
,
שהוא
האלהים
,
ויצוה
שתעבדוהו
בכך
וכך;
והוא
שאמר
בו
הכתוב
עוד
"ואשר
ידבר
בשם
אלהים
אחרים
ומת"
(דב'
יח
,
כ)
,
כי
כל
מתנבא
בשם
אלהים
אחרים
לעבוד
אותם
-
יתנבא
כי
הם
לו
לאלהיו;
והזכירוֹ
שָם
עם
נביאי
השקר
(ראה
שם
,
כב).
אבל
העולה
בזה
מדברי
רבותינו
(ראה
סנה'
צ
,
א)
,
כי
זה
הנביא
הנזכר
בכאן
מתנבא
בשם
יי'
,
יאמר:
השם
הנכבד
שלחני
שתעבדו
לפעור
כי
הוא
השותף
עמו
במעשה
בראשית;
או
,
שהוא
גדול
מכל
האלהים
לפניו
ורוצה
שיעבדו
אליו.
והם
ז"ל
הזכירו
(ראה
שם)
,
כי
אפילו
יאמר
שיעבדו
לעבודה
זרה
אפילו
שעה
אחת
בלבד
,
כגון
שיאמר:
עבדו
לפעור
היום
הזה
בלבד
ותצליחו
בדבר
פלוני
,
כי
כן
הרצון
לפני
השם
הנכבד
-
הוא
חייב
מיתה;
וגם
כן
הוא
זה
כפשוטו
של
מקרא.
והנה
צוה
הכתוב
שלא
נשמע
למתנבא
בשם
יי'
לעבוד
עבודה
זרה
כלל
,
ולא
נביט
באותות
ובמופתים
שיעשה;
והזכיר
הטעם:
מפני
שאנו
ידענו
מיציאת
מצרים
שהוא
מעשה
ממש
,
לא
חזיון
ולא
מראה
(ראה
להלן
,
ו)
,
כי
ליי'
הארץ
(ע"פ
תה'
כד
,
א)
,
הוא
המחדש
והחפץ
והיכול
ואין
אלהים
מלבדו
(ראה
דב'
ד
,
לה).
וידענו
ממעמד
הר
סיני
כי
הוא
פנים
בפנים
(ראה
דב'
ה
,
ד)
צוה
אותנו
ללכת
בדרך
הזה
,
שלא
נעבוד
זולתו
כלל
,
וכבודו
לאחר
לא
נִתן
(ע"פ
יש'
מב
,
ח);
וזה
טעם
"אשר
צוך
יי'
אלהיך"
(להלן
,
ו).
והנה
סרה
דבר
על
השם
(ראה
שם)
,
שלא
צוהו
ככה
מעולם
,
או
סרה
דבר
על
כבודו
,
שאין
ראוי
לעבוד
לאל
אחר.