רמב"ן:
וכי
תאמר
בלבבך
איכה
נדע
את
הדבר
אשר
לא
דברו
יי'
-
עתידים
אתם
לאמר
,
כשיבא
חנניה
בן
עזור
ומתנבא:
"הנה
כלי
בית
יי'
מושבים
מבבלה"
(יר'
כז
,
טז)
,
וירמיה
עומד
וצווח
על
העמודים
ועל
הים
ועל
יתר
הכלים
שלא
גלו
עם
יכניה:
"בבלה
יובאו"
עם
גלות
צדקיהו!
(ראה
שם
,
יט
-
כב);
לשון
רבנו
שלמה
מסיפרי
(ספ"ד
קעח).
והמדרש
הזה
-
מפני
שלא
אמר
'ואם
תאמר
בלבבך';
והוא
כמו
שהזכרתי
(דב'
ד
,
כה)
,
כי
התורה
תגיד
ברמזים
העתיד
להיות.
אבל
עיקר
הכתוב
לומר:
איכה
נדע
את
הדבר
אשר
לא
דברו
יי'
-
שנהרוג
המתנבא
הזה?
וצוה
,
כי
כאשר
לא
יבא
הדבר
,
אז
יומת
,
כי
לא
דברו
השם;
ולא
תגור
ממנו
מפני
חכמתו
,
או
מפני
האות
שנתן
ובא
האות
והמופת
(ראה
דב'
יג
,
ג).
וכן
היה
להם
לשאול:
איכה
נדע
את
הדבר
אשר
דברו
יי'
,
שנתחייב
לשמוע
אליו?
אבל
זו
תשובה
לשתי
השאלות.
כי
בכל
נביא
נצפה
לדבר
העתיד
להיות
אשר
יגיד:
אם
לא
בא
,
נדע
שהוא
נביא
השקר
ויומת;
ואם
בֹּא
יבא
הכל
,
הנה
הוא
נאמן
לנביא
ליי'
,
ונתחייב
לשמוע
אליו
ככל
אשר
יצוה
בשם
יי'
,
כמו
שאמר
"אליו
תשמעון"
(לעיל
,
טו)
-
ואפילו
לעבור
על
דברי
תורה
לפי
צורך
השעה
,
כגון
אליהו
בהר
הכרמל.
וזה
טעם
"כמוני"
(לעיל
,
טו)
,
"כמוך"
(לעיל
,
יח)
-
שיהיה
מתחלה
נאמן
לנביא
ליי';
או
באות
ומופת
,
כענין
שנאמר
"ויעש
האותות
לעיני
העם
ויאמן
העם"
(שמ'
ד
,
ל
-
לא)
,
או
שיגיד
העתיד
להיות
ויבא
,
שגם
זה
אות.
וכך
אמרו
במסכת
סנהדרין
(פט
,
א):
והמוַתר
על
דברי
נביא
מיתתו
בידי
שמים
,
דכתיב
"אנכי
אדרש
מעמו"
(לעיל
,
יט);
ואמרין
(סנה'
פט
,
ב):
ומנא
ידע
דאיענש?
דיהב
ליה
אות;
והא
מיכה
,
דלא
יהב
ליה
אות
ואיענש
(ראה
מ"א
כ
,
לה
-
לו)?
היכא
דמוחזק
-
שאני;
דאי
לא
תימא
הכי
,
אברהם
בהר
המוריה
,
היכי
שמע
ליה
יצחק
(ראה
בר'
כב
,
ט)?
אליהו
בהר
הכרמל
,
היכי
סמכינן
עליה
ועבדינן
שחוטי
חוץ
(ראה
מ"א
יח
,
לג
-
לח)?
אלא
היכא
דמוחזק
-
שאני.
ורבנו
שלמה
כתב:
כבר
נצטוו
,
שאם
בא
להוכיח
(צ"ל:
להדיחך)
באחת
מכל
המצות
,
"לא
תשמע
לו"
(דב'
יג
,
ד)
,
אלא
אם
כן
הוא
מומחה
לך
שהוא
צדיק
גמור
,
כגון
אליהו
בהר
הכרמל
,
לפי
צורך
השעה;
לכך
נאמר
"אליו
תשמעון"
(לעיל
,
טו).
וזה
אינו
נכון
בעיני;
שאין
ההמחאה
שהוא
צדיק
גמור
,
אלא
שהוא
נביא
אמת
מוחזק
לַכֹּל
בְּמַה
שהקדים
לאמר
עתידות
ובאו.
והוא
האות
שלו
,
כמו
שהזכיר
בפרשה
הזאת
,
או
במופת
שעשה
בפנינו;
וזאת
חזקת
הנביאים.
ואולי
נתכון
רבנו
שלמה
ב'צדיק
גמור'
למה
שכתב
הרב
רבי
משה
בהלכות
'יסודי
התורה'
(ז
,
ז):
כשמשלחין
את
הנביא
נותנין
לו
אות
ומופת
כדי
שידעו
העם
שהאל
שלחו
באמת.
ולא
כל
העושה
אות
ומופת
מאמינין
אותו
שהוא
נביא
,
אלא
אדם
שהיינו
יודעים
בו
מתחלה
שהוא
ראוי
לנבואה
בחכמתו
ובמעשיו
,
שנתעלה
בהן
על
כל
בני
גילו
,
והיה
מהלך
בדרכי
הנבואה
ובקדושתה
ופרישותה
,
ואחר
כך
בא
ועשה
אות
ומופת
ואמר
שהאל
שלחו
-
מצוה
לשמוע
ממנו
,
שנאמר
"אליו
תשמעון"
(לעיל
,
טו).
ואיפשר
שיעשה
אות
או
מופת
ואינו
נביא
,
וזה
האות
יש
לו
דברים
בגו
,
ואף
על
פי
כן
מצוה
לשמוע
לו;
הואיל
ואדם
גדול
הוא
וחכם
וראוי
לנבואה
,
מעמידין
אותו
על
חזקתו.
כמו
שנצטוינו
לחתוך
הדין
על
פי
שנים
עדים
כשרים
,
ואע"פ
שאיפשר
שהעידו
בשקר;
הואיל
וכשרין
הן
אצלנו
,
מעמידין
אותן
על
כשרותן.
ובדברים
אלו
וכיוצא
בהן
נאמר
"הנסתרות
ליי'
אלהינו"
(דב'
כט
,
כח)
,
ונאמר
"האדם
יראה
לעינים
ויי'
יראה
ללבב"
(ש"א
טז
,
ז).