תנ"ך - ויקמו
כל־בניו
וכל־בנתיו
לנחמו
וימאן
להתנחם
ויאמר
כי־ארד
אל־בני
אבל
שאלה
ויבך
אתו
אביו:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וַיָּקֻמוּ֩
כָל־בָּנָ֨יו
וְכָל־בְּנֹתָ֜יו
לְנַחֲמ֗וֹ
וַיְמָאֵן֙
לְהִתְנַחֵ֔ם
וַיֹּ֕אמֶר
כִּֽי־אֵרֵ֧ד
אֶל־בְּנִ֛י
אָבֵ֖ל
שְׁאֹ֑לָה
וַיֵּ֥בְךְּ
אֹת֖וֹ
אָבִֽיו:
(בראשית פרק לז פסוק לה)
וַיָּקֻמוּ
כָל־בָּנָיו
וְכָל־בְּנֹתָיו
לְנַחֲמוֹ
וַיְמָאֵן
לְהִתְנַחֵם
וַיֹּאמֶר
כִּי־אֵרֵד
אֶל־בְּנִי
אָבֵל
שְׁאֹלָה
וַיֵּבְךְּ
אֹתוֹ
אָבִיו:
(בראשית פרק לז פסוק לה)
ויקמו
כל־בניו
וכל־בנתיו
לנחמו
וימאן
להתנחם
ויאמר
כי־ארד
אל־בני
אבל
שאלה
ויבך
אתו
אביו:
(בראשית פרק לז פסוק לה)
ויקמו
כל־בניו
וכל־בנתיו
לנחמו
וימאן
להתנחם
ויאמר
כי־ארד
אל־בני
אבל
שאלה
ויבך
אתו
אביו:
(בראשית פרק לז פסוק לה)
תרגום אונקלוס:
וְקָמוּ
כָל
בְּנוֹהִי
וְכָל
בְּנָתֵיהּ
לְנַחָמוּתֵיהּ
וְסָרֵיב
לְקַבָּלָא
תַּנחוּמִין
וַאֲמַר
אֲרֵי
אֵיחוֹת
לְוָת
בְּרִי
כִּד
אֲבֵילנָא
לִשׁאוֹל
וּבכָא
יָתֵיהּ
אֲבוּהִי
:
רש"י:
וכל
בנותיו
-
רבי
יהודה
אומר
(ב"ר
פד
,
כא;
תנ"ב
וישב
י):
אחיות
תאומות
נולדו
עם
כל
שבט
ושבט
ונשאום.
רבי
נחמיה
אומר
(שם):
כנעניות
היו;
אלא
מהו
כל
בנותיו?
כלותיו
,
שאין
אדם
נמנע
מלקרוא
לחתנו
'בנו'
,
ולכלתו
'בתו'.
וימאן
להתנחם
-
אין
אדם
יכול
לקבל
תנחומין
על
החי
וסבור
שמת
(ראה
ב"ר
פד
,
כא)
,
שעל
המת
נגזרה
גזרה
שישתכח
מן
הלב
ולא
על
החי
(ראה
פסחים
נד
,
ב).
כי
ארד
אל
בני
-
כמו:
על
בני;
הרבה
'אל'
שמשמשין
במקום
'על':
"אל
שאול
ואל
בית
הדמים"
(ש"ב
כא
,
א);
"אל
הלקח
ארון
האלהים
ואל
מת
(בנוסחנו:
ואל
-
חמיה)
חמיה
ואישה"
(ש"א
ד
,
כא).
אבל
שאולה
-
כפשוטו:
לשון
'קבר'
הוא
-
באבלי
אקבר
,
ולא
אתנחם
כל
ימי.
ומדרשו
(תנ"ב
וישב
ח):
גיהנם;
סימן
זה
היה
מסור
בידי
מפי
הגבורה:
אם
לא
ימות
אחד
מבניו
בחיי
,
מובטח
הוא
שאיני
רואה
גיהנם.
ויבך
אותו
אביו
-
יצחק
(ראה
ב"ר
פד
,
כא).
בוכה
היה
מפני
צרתו
של
יעקב
,
אבל
לא
היה
מתאבל
,
שהיה
יודע
שהוא
חי
(ראה
פירושו
לעיל
,
לג).
רשב"ם:
כי
ארד
-
לא
אנחם
,
אלא
ארד
על
בני
אבל
שאולה.
ויבך
אותו
אביו
-
כלומר:
זמן
מרובה.
ולפי
שהוא
מיותר
,
דרשו
חכמים
(ב"ר
פד
,
כא):
אביו
יצחק
,
אף
כי
היה
יודע
שלא
נהרג.
ראב"ע פירוש א - הקצר:
ויבך
אותו
אביו
-
דרשוהו
רבותינו
(ב"ר
פד
,
כא)
על
יצחק.
ובאמת
,
כי
לא
מת
יצחק
עד
שהיה
יוסף
בן
תשע
ועשרים
שנה.
ויש
אומרים
,
כי
הנבואה
נסתלקה
משניהם
בעבור
אבלם;
ועדותם
-
דבר
אלישע
(ראה
מ"ב
ג
,
טו).
וכל
בנותיו
-
בתו
ובת
בנו.
ומלת
שאולה
-
כמו
"מטה"
(דב'
כח
,
מג);
והטעם:
הקבר.
ופה
טעה
המתרגם
לתועים
(הירונימוס)
,
שתרגם
שאול
-
גיהנם;
והנה
"כי
לא
שאול
תודך"
(יש'
לח
,
יח);
"ואציעה
שאול"
(תה'
קלט
,
ח)
-
הפך
"אם
אסק
שמים"
(שם);
"ערום
שאול
נגדו"
(איוב
כו
,
ו);
ורבים
אחרים.
ר' יוסף בכור שור:
בנותיו
-
כלותיו
ובנות
בניו.
כי
ארד
אל
בני
-
על
בני.
אבל
שאולה
-
אבל
בקבר
,
שלא
אתנחם
כל
ימי
חיי.
ויבך
אותו
אביו
-
אחר
הנחמה
,
שלא
קבל
תנחומין.
רמב"ן:
וכל
בנותיו
-
בתו
ובת
בנו
(ראה
בר'
מו
,
יז).
ויתכן
שיכנס
בכלל
הזה
גם
כלותיו
עמהן
,
כי
בכלל
הבנות
יקראו
גם
הכלות
כן
,
או
כמאמר
חכמים
(ב"ר
פד
,
כא):
אין
אדם
נמנע
מלקרוא
לכלתו
'בתו';
וכך
אמרה
נעמי
"לכנה
שבנה
בנותי"
(צירוף
של
רות
א
,
ח
,
ויא);
"אל
בנותי"
(שם
,
יג);
"לכי
בתי"
(רות
ב
,
ב).
ואיננו
,
רק
דרך
חבה
בלבד
,
כמו
"הלא
שמעת
בתי"
(שם
,
ח).
רד"ק:
ויקומו.
וכל
בנותיו
-
בתו
וכלותיו
,
שהם
כמו
בנותיו.
בבראשית
רבה
(בר"ת
פד
,
לה;
וראה
תנ"ב
וישב
י):
רבי
יהודה
אומר:
תאומה
נולדה
עם
כל
שבט
ושבט
,
ונשאום
לנשים.
רבי
נחמיה
אומר:
וכל
בנותיו
,
היו
לו?
חדא
הות
,
הלואי
שקברה!
אלא
אין
אדם
נמנע
לקרא
לחתנו
'בנו'
,
ולכלתו
'בתו'.
שאולה
-
עד
הקבר
אתאבל
עליו.
וטעם
אל
בני
-
כמו
"אני
הולך
אליו"
(ש"ב
יב
,
כג);
"ויאסף
אל
עמיו"
(בר'
כה
,
ח).
ויבך
אותו
אביו
-
אמר
אביו
-
שהראה
בו
אהבת
האב
אל
הבן
העובד
אותו
,
כי
הוא
היה
עמו
תמיד.
כי
אע"פ
שהיה
רועה
עם
אחיו
,
ברוב
היה
עומד
עם
אביו
ועובד
אותו;
ובכל
שעה
שהיה
צריך
לעבודתו
,
היה
זוכרו
,
ולא
היה
יכול
להתאפק
מלבכות.
ובדברי
רבותינו
ז"ל
(ב"ר
פד
,
כא):
ויבך
אותו
אביו
-
זה
יצחק.
ואמת
,
כי
חי
היה
יצחק
כשנמכר
יוסף
,
וחיה
אחר
מכירתו
שתים
עשרה
שנים.
כיצד?
יצחק
היה
גדול
מיעקב
ששים
שנה
,
שנאמר
"ויצחק
בן
ששים
שנה
בלדת
אותם"
(בר'
כה
,
כו);
וכשמת
יצחק
שהיה
בן
מאה
ושמנים
(ראה
בר'
לה
,
כח)
,
היה
יעקב
בן
מאה
ועשרים;
וכשהיה
בן
מאה
ושלושים
כשבא
למצרים
(ראה
בר'
מז
,
ט)
,
היה
יוסף
בן
שלושים
ותשע
(ראה
בר'
מא
,
מו;
מה
,
ו);
חסר
עשר
שנים
,
משמת
יצחק
עד
שהיה
יעקב
בן
מאה
ושלושים
ויוסף
בן
שלושים
ותשע
,
הנה
היה
יוסף
בן
עשרים
ותשע
כשמת
יצחק.
רלב"ג - ביאור המילות:
כי
ארד
אל
בני
אבל
שאולה
-
רוצה
לומר
,
שזה
האבלות
לא
יסור
ממני
עד
שאמות
ואהיה
בקבר
,
שהוא
נקרא
'שאול';
וזה
,
כי
בטן
הארץ
השפל
יקרא
'שאול'
-
כמו
שבארנו
באיוב
,
בפסוק
"ערום
שאול
נגדו"
(כו
,
ו)
-
ולפי
שהקבר
יעשה
בבטן
הארץ
,
קראו
'שאול';
וכן
"אציעה
שאול
הנך"
(תה'
קלט
,
ח)
,
להיותו
במקום
שפל.
ויבך
אותו
אביו
-
רוצה
לומר
,
שאביו
לבדו
בכה
אותו
,
ולא
בכה
זולתו
מבניו
ובנותיו
עמו
,
כי
כלם
היו
שונאים
אותו.
וזה
מה
שלמדנו
בהכפל
זה.
וכבר
אמרו
ז"ל
(ב"ר
פד
,
כא)
,
שזה
המאמר
שב
אל
יצחק
,
ושהוא
בכה
על
צער
יעקב
,
כי
לא
היה
יכול
לגלות
לו
שיוסף
חי
עדיין
,
שהם
החרימו
כל
מי
שיגלה
זה
הסוד;
וזה
דרך
דרש.
והוא
אפשר
שיצחק
גם
כן
בכה
אותו
,
והנה
נעלם
מיצחק
ומיעקב
זה
העניין
וחשבו
שהיה
יוסף
מת
,
ולא
נתגלה
להם
בנבואה
,
כי
האבל
הוא
סבה
להפסק
הנבואה.
רלב"ג - ביאור הפרשה:
ויקומו
כל
בניו
וכל
בנותיו
לנחמו
,
וימאן
להתנחם
,
ויאמר
שזה
האבלות
לא
יסור
ממנו
עד
יום
מותו.