תנ"ך - ויקמו כל־בניו וכל־בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי־ארד אל־בני אבל שאלה ויבך אתו אביו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו: (בראשית פרק לז פסוק לה)

טקסט וניקוד:

וַיָּקֻמוּ כָל־בָּנָיו וְכָל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (בראשית פרק לז פסוק לה)

טקסט בלבד:

ויקמו כל־בניו וכל־בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי־ארד אל־בני אבל שאלה ויבך אתו אביו: (בראשית פרק לז פסוק לה)

תיקון קוראים:

ויקמו כל־בניו וכל־בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי־ארד אל־בני אבל שאלה ויבך אתו אביו: (בראשית פרק לז פסוק לה)

תרגום אונקלוס:
וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵיהּ לְנַחָמוּתֵיהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵיחוֹת לְוָת בְּרִי כִּד אֲבֵילנָא לִשׁאוֹל וּבכָא יָתֵיהּ אֲבוּהִי :

מסורה קטנה:
אל - בני - ל'.

רש"י:
וכל בנותיו - רבי יהודה אומר (ב"ר פד , כא; תנ"ב וישב י): אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר (שם): כנעניות היו; אלא מהו כל בנותיו? כלותיו , שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו 'בנו' , ולכלתו 'בתו'. וימאן להתנחם - אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת (ראה ב"ר פד , כא) , שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי (ראה פסחים נד , ב). כי ארד אל בני - כמו: על בני; הרבה 'אל' שמשמשין במקום 'על': "אל שאול ואל בית הדמים" (ש"ב כא , א); "אל הלקח ארון האלהים ואל מת (בנוסחנו: ואל - חמיה) חמיה ואישה" (ש"א ד , כא). אבל שאולה - כפשוטו: לשון 'קבר' הוא - באבלי אקבר , ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו (תנ"ב וישב ח): גיהנם; סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה: אם לא ימות אחד מבניו בחיי , מובטח הוא שאיני רואה גיהנם. ויבך אותו אביו - יצחק (ראה ב"ר פד , כא). בוכה היה מפני צרתו של יעקב , אבל לא היה מתאבל , שהיה יודע שהוא חי (ראה פירושו לעיל , לג).

רשב"ם:
כי ארד - לא אנחם , אלא ארד על בני אבל שאולה. ויבך אותו אביו - כלומר: זמן מרובה. ולפי שהוא מיותר , דרשו חכמים (ב"ר פד , כא): אביו יצחק , אף כי היה יודע שלא נהרג.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
ויבך אותו אביו - דרשוהו רבותינו (ב"ר פד , כא) על יצחק. ובאמת , כי לא מת יצחק עד שהיה יוסף בן תשע ועשרים שנה. ויש אומרים , כי הנבואה נסתלקה משניהם בעבור אבלם; ועדותם - דבר אלישע (ראה מ"ב ג , טו). וכל בנותיו - בתו ובת בנו. ומלת שאולה - כמו "מטה" (דב' כח , מג); והטעם: הקבר. ופה טעה המתרגם לתועים (הירונימוס) , שתרגם שאול - גיהנם; והנה "כי לא שאול תודך" (יש' לח , יח); "ואציעה שאול" (תה' קלט , ח) - הפך "אם אסק שמים" (שם); "ערום שאול נגדו" (איוב כו , ו); ורבים אחרים.

ר' יוסף בכור שור:
בנותיו - כלותיו ובנות בניו. כי ארד אל בני - על בני. אבל שאולה - אבל בקבר , שלא אתנחם כל ימי חיי. ויבך אותו אביו - אחר הנחמה , שלא קבל תנחומין.

רמב"ן:
וכל בנותיו - בתו ובת בנו (ראה בר' מו , יז). ויתכן שיכנס בכלל הזה גם כלותיו עמהן , כי בכלל הבנות יקראו גם הכלות כן , או כמאמר חכמים (ב"ר פד , כא): אין אדם נמנע מלקרוא לכלתו 'בתו'; וכך אמרה נעמי "לכנה שבנה בנותי" (צירוף של רות א , ח , ויא); "אל בנותי" (שם , יג); "לכי בתי" (רות ב , ב). ואיננו , רק דרך חבה בלבד , כמו "הלא שמעת בתי" (שם , ח).

רד"ק:
ויקומו. וכל בנותיו - בתו וכלותיו , שהם כמו בנותיו. בבראשית רבה (בר"ת פד , לה; וראה תנ"ב וישב י): רבי יהודה אומר: תאומה נולדה עם כל שבט ושבט , ונשאום לנשים. רבי נחמיה אומר: וכל בנותיו , היו לו? חדא הות , הלואי שקברה! אלא אין אדם נמנע לקרא לחתנו 'בנו' , ולכלתו 'בתו'. שאולה - עד הקבר אתאבל עליו. וטעם אל בני - כמו "אני הולך אליו" (ש"ב יב , כג); "ויאסף אל עמיו" (בר' כה , ח). ויבך אותו אביו - אמר אביו - שהראה בו אהבת האב אל הבן העובד אותו , כי הוא היה עמו תמיד. כי אע"פ שהיה רועה עם אחיו , ברוב היה עומד עם אביו ועובד אותו; ובכל שעה שהיה צריך לעבודתו , היה זוכרו , ולא היה יכול להתאפק מלבכות. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר פד , כא): ויבך אותו אביו - זה יצחק. ואמת , כי חי היה יצחק כשנמכר יוסף , וחיה אחר מכירתו שתים עשרה שנים. כיצד? יצחק היה גדול מיעקב ששים שנה , שנאמר "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה , כו); וכשמת יצחק שהיה בן מאה ושמנים (ראה בר' לה , כח) , היה יעקב בן מאה ועשרים; וכשהיה בן מאה ושלושים כשבא למצרים (ראה בר' מז , ט) , היה יוסף בן שלושים ותשע (ראה בר' מא , מו; מה , ו); חסר עשר שנים , משמת יצחק עד שהיה יעקב בן מאה ושלושים ויוסף בן שלושים ותשע , הנה היה יוסף בן עשרים ותשע כשמת יצחק.

רלב"ג - ביאור המילות:
כי ארד אל בני אבל שאולה - רוצה לומר , שזה האבלות לא יסור ממני עד שאמות ואהיה בקבר , שהוא נקרא 'שאול'; וזה , כי בטן הארץ השפל יקרא 'שאול' - כמו שבארנו באיוב , בפסוק "ערום שאול נגדו" (כו , ו) - ולפי שהקבר יעשה בבטן הארץ , קראו 'שאול'; וכן "אציעה שאול הנך" (תה' קלט , ח) , להיותו במקום שפל. ויבך אותו אביו - רוצה לומר , שאביו לבדו בכה אותו , ולא בכה זולתו מבניו ובנותיו עמו , כי כלם היו שונאים אותו. וזה מה שלמדנו בהכפל זה. וכבר אמרו ז"ל (ב"ר פד , כא) , שזה המאמר שב אל יצחק , ושהוא בכה על צער יעקב , כי לא היה יכול לגלות לו שיוסף חי עדיין , שהם החרימו כל מי שיגלה זה הסוד; וזה דרך דרש. והוא אפשר שיצחק גם כן בכה אותו , והנה נעלם מיצחק ומיעקב זה העניין וחשבו שהיה יוסף מת , ולא נתגלה להם בנבואה , כי האבל הוא סבה להפסק הנבואה.

רלב"ג - ביאור הפרשה:
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו , וימאן להתנחם , ויאמר שזה האבלות לא יסור ממנו עד יום מותו.
ריכוז קישורים