תנ"ך - וירח ה' את־ריח הניחח ויאמר ה' אל־לבו לא־אסף לקלל עוד את־האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא־אסף עוד להכות את־כל־חי כאשר עשיתי:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיָּ֣רַח יְהוָה֘ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי: (בראשית פרק ח פסוק כא)

וַיָּרַח יְהוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית פרק ח פסוק כא)

וירח ה' את־ריח הניחח ויאמר ה' אל־לבו לא־אסף לקלל עוד את־האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא־אסף עוד להכות את־כל־חי כאשר עשיתי: (בראשית פרק ח פסוק כא)

וירח יהוה את־ריח הניחח ויאמר יהוה אל־לבו לא־אסף לקלל עוד את־האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא־אסף עוד להכות את־כל־חי כאשר עשיתי: (בראשית פרק ח פסוק כא)

תרגום אונקלוס:

וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמלָט עוֹד יָת אַרעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצרָא לִבָּא דֶאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְעוּרֵיהּ וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דַעֲבַדִית :

עין המסורה:

וירח - ב': בר' ח , כא; כז , כז. אסף - ג' חסר: בר' ח , כא (פעמיים); שמ' י , כט. לב האדם - ב': בר' ח , כא; מש' כז , יט. מנעריו - ג' , ב' חסר (ואחד מלא): בר' ח , כא; ש"א יז , לג; יר' מח , יא. ולא אסף - ד': בר' ח , כא; מ"ב כא , ח; איוב מ , ה; דה"ב לג , ח.

מסורה קטנה:

הניחח - ל'; אסף - ג' חס'; מנעריו - ג' ב' חסי'.

רש"י:

מנעוריו - מנעריו כתיב: משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע (ראה ב"ר לד , י). לא אוסיף , לא אוסיף - כפל הדבר לשבועה; הוא שכתוב: "אשר נשבעתי מעבר מי נח" (יש' נד , ט) , ולא מצינו בה שבועה אלא זה שכפל דבריו , והיא שבועה; וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו , א).

ראב"ע פירוש א - הקצר:

וירח - על משקל "וינח בכל גבול מצרים" (שמ' י , יד) , ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון , כמשפט לשון הקדש. וחלילה חלילה להיות השם מריח , ולא אוכל , כי כן כתוב "אשר חלב זבחמו יאכלו" (דב' לב , לח); רק הטעם: שקיבל העולה וישרה לפניו , כאדם מריח ריח טוב והוא רעב. הניחוח - מלשון "מנוחה" (בר' מט , טו); והחי"ת כפול , כהכפל פ"א "נאפופיה" (הו' ב , ד). והטעם: שהניח הריח מהזעף , או שיניח כח עליון. אל לבו - עם לבו , ואחר כן גלה סודו לנח שנביא היה (ע"פ עמ' ג , ז). וטעם לא אוסיף לקלל עוד את האדמה - כאשר קֻלְלָה על יד אדם , וכן כתוב "ארורה האדמה בעבורך" (בר' ג , יז). יצר - היא התולדת שנוצרה לו. ולא אוסיף עוד - על המבול. ומלת עוד - 'לעולם' , או 'פעם שנית'; וכן "ויבך על צואריו עוד" (בר' מו , כט).

ראב"ע פירוש ב - הארוך - דקדוק המלים:

וירח יי' - בעבור אות הגרון נפתח הרי"ש , כמו "וינע לבבו" (יש' ז , ב). ניחוח - כפול האחרון , כמו "ופועלו לניצוץ" (יש' א , לא).

ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:

וטעם הניחוח: שהניח הכעס. והנה בזכות נח סרה הקללה מהאדמה. להכות את כל חי - הכלל.

ר' יוסף בכור שור:

לא אוסיף לקלל... את האדמה - שאשחית את עשב הארץ והבהמות והחיות; רק החטאין , אביא עליהן דֶבֶר או חרב , והעולם ינהג את מנהגו , כמו שהוא אומר זרע וקציר וגו'.

רמב"ן:

ויאמר יי' אל לבו - לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא , רק ביום צוותו את משה רבינו בכתיבת התורה גלה אליו , כי כאשר הקריב נח קרבנו לפניו עלה לרצון , וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי; וכבר כתבתי (ראה פירושו לבר' ו , ו) בזה סוד נרמז לרבותינו. וטעם בעבור האדם - כי בעבורו נענשו , ואם אדם לא חטא היו נצלים , אע"פ שהשחיתו גם הם דרכם. כי יצר לב האדם רע מנעוריו - מלמד עליהם זכות , שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה , ואם כן אין להכות את כל חי , מפני שני הטעמים האלה. וטעם המ"ם - כי מתחלת הנעורים הוא בהם , כמו שאמרו (ב"ר לד , י): משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע; או יאמר , כי מן הנעורים , כלומר: מחמתם תהיה רעת היצר באדם , שהם יחטיאו אותו. ויש אומרים , שהוא כמו 'בנעוריו' , וכמוהו "מטרם שום אבן על (בנוסחנו: אל) אבן בהיכל יי'" (חגי ב , טו) , וכן "זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי בני ישראל" (ראה יח' מח , כט).

רד"ק:

וירח יי' - דברה תורה כלשון בני אדם , ודרך משל הוא; כמו שאמר "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (תה' נ , יג); רוצה לומר , שקבלה ברצון וערבה לו. וטעם הקבלה , שהוריד אש מן השמים ואכלה , להודיע כי רצה בבריאות הנותרים מן המבול ושמח בהם , כמו שכתוב "ישמח יי' במעשיו" (תה' קד , לא) , הפך מה שאמר בדור המבול "ויתעצב אל לבו" (בר' ו , ו). כי ידע , כי לא יהיה בעולם עוד כמו אותו הדור. את ריח הניחוח - שם בשקל "ניצוץ" (יש' א , לא); וטעמו: שהניח כעס האל בעולם. ויאמר יי' אל לבו - ראה בשכלו , שלא ישחית עוד את האדמה , כי לא יהיו עוד רובם רעים; כי יִוָסְרו מדור המבול , שיהיה קבלה בידם דור אחר דור , ולא יהיו עוד רובם רעים , ולא ישחית הכלל בעבור הפרט. ואם יהיה הפרט רע כלו , ישחיתנו , כמו שעשה בסדום (ראה בר' יט , כד - כה). בעבור האדם - כי יסופו הרעים בבני אדם , ותעמד האדמה לטובים. ואם תשחת קצת האדמה עם הרעים , כמו ארץ סדום שנשחתה עם אנשיה , אין זה השחתת אדמה , אם מעט מן האדמה תשחת , כמו ערי הככר (ראה בר' יט , כה) , ויחשבו כמו מקומות הנשקעים , הם ואנשיהם. כי יצר לב האדם רע מנעוריו - נקרא יצר , לפי שנוצר עמו. ואמר מנעוריו , כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב , כי אין בו יצר הטוב בפועל עד שיגדל , ויקנהו מעט מעט; כמו שאמר "ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא , יב) , פירוש: וכעיר פרא הוא האדם כשנולד , והוא נבוב בלא לב , כלומר: בלא שכל; ואחר כן "ילבב" , כלומר: קונה לב מעט מעט. וכיון שיצר האדם רע , כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו עמו , כי כן צריך לפי טבע המציאות , הוא חוטא ברוב , אם לא אחד מני אלף (ע"פ איוב לג , כג) - לפיכך לא אוסיף עוד להכות את כל חי בעבורו כאשר עשיתי. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר לד , י): שאל אנטונינוס את רבי: יצר הרע , מאימתי נתן באדם; משעת יצירה או משעת יציאה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: לאו; שאם כן היה בועט במעי אמו ויוצא; אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס; ומקרא מסיעהו , שנאמר "לפתח חטאת רובץ" (בר' ד , ז) , ואומר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר רבי יודן (ב"ר לד , י): מנעריו כתיב - משעה שהוא ננער לעולם. ובפסוק זה לא אוסיף - שני פעמים , וסמכו רבותינו ז"ל (שבועות לו , א) , כי 'לאו לאו' - שבועה , שהרי כתוב "אשר נשבעתי מעבור מי נח" (יש' נד , ט).

רלב"ג - ביאור המילות:

וירח יי' את ריח הניחח - הוא על דרך משל , לדבר כלשון בני אדם , כי לא יתפעל השם יתעלה בהִפָּעֲלוּת החושים. ויאמר יי' אל לבו - הרצון בו , שלא גלה השם יתעלה זה הסוד לנביא; כמו שידבר האדם אל לבו , ולא ישמע אַחֵר דבריו. וזה העניין היה , שהוא גזר שלא ישחית עוד הארץ בעבור האדם , כמו שעשה בעניין המבול , ולא יוסיף גם כן להכות כל חי; או ירצה בזה , שלא יקלל עוד את האדמה בעון האדם , כמו שקלל אותה בעון קין; והבאור הראשון נאות יותר.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

וספר שכבר קבל השם יתעלה קרבנו ושעה אליו , ואמר שלא יוסיף עוד להשחית האדמה בעון האדם , לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו , ויטה האדם מפני זה אל התאוות הגופיות; והנה יקשה צאתו מזאת התכונה הרעה , אם לא יקבל המוסר בזה מזולתו; וזה היה סבה לדורות הקודמים , אשר נשחתו במימי המבול , לנטות אל מה שנטו אליו מהתאוות , כי עדיין לא נתפשטה בדורות ההם ידיעת האמת בזה , ואיך ראוי שיתנהגו בעניין הטובות והרעות. ואולם עתה שלא נשאר רק נח וביתו , וכבר השיג נח האמת בזה , הנה יקבלו המוסר ממנו הבאים אחריו מזרעו. ולזה לא יתכן שיִמָּצֵא לעולם המין האנושי בכמו זה האופן מרוע ההנהגה אשר היה בו הדור הנשחת במי המבול. ובהיות העניין כן , הנה לא יצטרך השם יתעלה אל כמו זה האופן מהגעת העונש לאנשים במה שיבא; ולזה גזר השם יתעלה שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה במי המבול , ושכל ימי הארץ ימשך בה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף , עד שיִשְלַם בזה מה שיצטרך להוית הצמחים ההוים בה , ולבעלי חיים; ויום ולילה לא ישבותו - שלא ימשך מהם בחלק הנגלה מהארץ התועלת אשר בעבורו נמצאו , כמו שקדם בפרשת בראשית (בה"פ בר' א , יד); וזה כולו להורות שלא יפסד זה החלק הנגלה מהארץ לעולם.