תנ"ך - ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (ויקרא פרק ט פסוק א)

טקסט וניקוד:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ויקרא פרק ט פסוק א)

טקסט בלבד:

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל: (ויקרא פרק ט פסוק א)

תיקון קוראים:

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל: (ויקרא פרק ט פסוק א)

תרגום אונקלוס:
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבנוֹהִי וּלסָבֵי יִשׂרָאֵל :

מסורה קטנה:
ולזקני - ל'.

רש"י:
ויהי ביום השמיני - למילואים (ראה תו"כ שמיני מילואים פרשתא א , א) , הוא ראש חדש ניסן , שהוקם המשכן בו ביום (ראה שמ' מ , יז); ונטל עשר עטרות השנויות ב'סדר עולם' (סע"ר ז; ראה תו"כ שמיני מילואים פרשתא א , א). ולזקני ישראל - להשמיעם שעל פי הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה , ולא יאמרו: מאליו נכנס (ראה תנח' שמיני ג).

רשב"ם:
ויהי ביום השמיני - למילואים (ראה וי' ח , לג) , שהוקם המשכן ונתחנכו כבר אהרן ובניו לעבודה.

ראב"ע:
היה נראה לנו , כי ביום השמיני - שמיני לניסן , כי המשכן הוקם באחד לחדש (ראה שמ' מ , יז); רק המעתיקים אמרו (ראה סע"ר ז) שהיה ראש חודש ניסן , ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים המשכן בכל יום וסותרו , כדי להרגיל וללמד. קרא משה לאהרן ולבניו - ויצאו מפתח אהל מועד (ראה וי' ח , לה) , או העדה נכנסה אל החצר.

ר' יוסף בכור שור:
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו - לחנכם בכהנה ולהקריב קרבנם. ולזקני ישראל - שיהיו בחינוך; גם הם יעמדו על קרבנם.

רלב"ג:
ויהי ביום השמיני - רוצה לומר: לאחר עבור שבעת ימי המלואים , כי אז נשלם עניין משיחת אהרן ומשיחת בניו , באופן שהיו ראויים לכפר עליהם בעצמם ועל זולתם.

תועלות לרלב"ג:
(שלוש עשרה תועלות וחמישים וחמישה שורשים לפרשת 'שמיני': וי' ט , א - יא , מו) והנה התועלות המגיעים מזאת הפרשה הם שלושה עשר התועלת הראשון הוא בדיעות , והוא , שהשם יתעלה יעשה המופתים על צד ההשגחה , כשהיה המקבל ראוי לזה , ולזה תמצא , שכאשר רצה השם יתעלה להראות כבודו לבני ישראל על צד המופת , למשכם לעבודתו ולהרחיקם ממה שטעו בו קצתם בענין העגל , צוה שיקריבו תחלה קרבנות לכפר עליהם; ובזה האופן יתכן להם , בהתקרבם לעבודת השם יתעלה , שישגיח השם יתעלה בהם בזה האופן הנפלא , לישב בלבם האמונה האמתית. ולזה אמר: "זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי'" (וי' ט , ו). התועלת השני הוא בדעות , והוא להעמידנו על כונת הקרבנות. ולזה האריך בזכירת אופן עשיית אהרן אלו הקרבנות , כדי שיתבאר לנו שכבר עשה אותם באופן שצותה התורה , לא הפיל דבר; וזה ממה שיעיר אותנו , כי הכל מכוון. ולולא זה לא הקפידה התורה בסדר המעשה בהם כמו זה ההקפדה , עד שכבר מתו נדב ואביהוא מפני שנותם הסדור הבא בתורה בזה. ולפי שהם נשתבשו בזה מפני שלא עמדו על הכונה אשר כונה בענין הקרבנות , אם מצד קצורם אם מצד בלתי התישבם בזה , באה בזה המקום לכהנים האזהרה משתיית יין ושכר בבואם לשרת בקדש. וזה כלו ממה שיורה , שמעשה הקרבנות הנזכרים בתורה מכוונים , יצטרך , לעמוד על הכונה ההיא , השמירה ממה שיבלבל השכל והמחשבה. ולזאת הסבה אמר משה על מיתת נדב ואביהוא: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (וי' י , ג) , לפי מה שפירשנו. ומזה המקום נלמד , שמענייני הקרבנות נתיישר להשיג קדושת השם והבדלו מחומר , כשנעמוד על כונתם בשלמות. ולזאת הסבה זכר בזה המקום , שעם זאת העבודה ברך אהרן את העם בהרמת ידיו , כאלו יעיר שענייני הפעולות אשר יעשו בזאת העבודה הם מכוונות להשיג הנמצאות העליונות במעלה ובכבוד , והם הצורות הנכבדות; ובאמצעות זה הרוממות הגיע הברכה לישראל. וכבר התבאר אמתת זה ברביעי מספר מלחמות השם. והנה יתבאר עניין זאת הברכה בפרשת 'נשא' , כי שם נזכרה. והנה , לזאת הסבה שזכרנו , היתה זאת הברכה בנשיאות ידים אצל הראש , כאלו יורה עם זה שאלו העבודות כלם הם מחשביות ומכוונות; ולזה הושמו הידים אצל המוח שבו המחשבה והדומיון. ולזאת הכונה היתה המחשבה פוסלת בהם כשהיתה בזולת מה שראוי , כי הכונה באלו העבודות הוא ממה שיחשב בהם ממה שיעירו עליו , לא אלו הפעולות בעצמם , כמו שביארנו (וי' ז , יח). התועלת השלישי הוא במצות , והוא האזהרה לכהנים מלשמש פרועי הראש וקרועי בגדים; כי כמו שהקפידה תורה שיהיו להם בגדים לכבוד ולתפארת לכבוד השם יתעלה , ובזולתם לא ישמשו , כן הקפידה שלא יהיו פרועי ראש וקרועי בגדים , כדי שלא יבזום ישראל בלבם ויבוזו מפני זאת העבודה הנכבדת. הלא ידעת כי ישראל בתעותם בדעותם , אשר מפני הטעות ההוא נסתבכו בעבודה זרה , אמרו כי "שלחן יי' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו" (מל' א , יב) התועלת הרביעי הוא במצות , והוא האזהרה מהניח הכהנים עבודתם כשהיו ראויים לה , כי זה בזיון נפלא בחק זאת העבודה הנכבדת. ולזה אמר: "וומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו" (וי' י , ז). והנה התועלת בזאת האזהרה הוא התועלת אשר באזהרה שלא ישמשו פרועי ראש ופרומי בגדים. התועלת החמישי הוא במצות , והוא האזהרה משישמשו הכהנים שתויי יין , ומהוֹרוֹת משפטי השם ותורתו למי שישאל ההוראה מהם בהיותם שתויי יין. והנה התועלת בזאת האזהרה מבואר. התועלת הששי הוא בדיעות , והוא ללמדינו כי מה שהוא תמידיי הוא יותר נכבד ממה שאינו נוהג אלא לשעה , ואע"פ שהם שוים בעניינם ולא יתחלפו אלא בזה האופן. ולזה תמצא שהותר לאונן לאכול החטאת והמנחה שהם קדשי שעה , עם היותם קדש קדשים , ולא הותר לו לאכול החטאת שהוא נוהג תמיד; כמו שיתבאר מדברינו ממה שאמר אהרן למשה: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי'?!" (וי' י , ט). ומזה המקום יתבאר , שהעצם הנצחי הוא יותר נכבד מהנפסד , ושמהות האדם , דרך משל , יותר נכבד מזה האדם האישיי. התועלת השביעי הוא ללמדנו עוצם התבודדות שכל משה בשכליות , אשר בעבורו הגיע לזאת המדרגה הנפלאה , שנתיחד בזה מבין שאר הנביאים , עד שכבר טעה במה שכעס עליו על אלעזר ועל איתמר , עם היותו מקור אלו הדינין אשר בתורה בשפע השופע עליו מהשם יתעלה. אך היה זה למיעוט השתמשותו באלו הפעולות , עד שגם דבורו החיצוני לא היה יכול לסדרו באופן ראוי , כמו שנזכר בפרשת 'ואלה שמות' (שמ' ד , יב - יב). עם שהורנו בזה לרוב דקדוקו להתנהג במצות התורה , ולזה כעס תכף על מה שנראה לו בתחלת מחשבתו שיש בו נטייה ממצות השם יתעלה , ולא נמנע מזה מפני מה שחל עליהם מזה המקרה הרע אשר מתו בו נדב ואביהוא. כאלו יאמר שאין להם מצד זה התנצלות בזה , כי יחוייב להם התנהג במצות השם יתעלה באופן שלא ימנעם מזה טרדת מחשבתם במה שחל עליהם מהרע , כי לכבוד השם יתעלה יתחייבו לישב דעתם ולהסיר ממחשבתם זה הענין , באופן שיוכלו למלאת מצות השם יתעלה בזאת העבודה הנכבדת. התועלת השמיני הוא במצות , והוא להבדיל בין הנאכל ובין הבלתי נאכל בבעל חיים ההולך. וכבר נתבאר התועלת בזה במה שקדם. התועלת התשיעי הוא במצות , והוא להבדיל בין הנאכל והבלתי נאכל בבעל חיים המימיי. וכבר נתבאר התועלת בזה במה שקדם. התועלת העשירי הוא במצות , והוא להבדיל בין הנאכל והבלתי נאכל בעוף ובשרץ העוף. וכבר בארנו התועלת המגיע מזה במה שקדם. התועלת האחד עשר הוא להודיע דין טומאת נבלת הבהמה ודין טומאת נבלת קצת השרצים ההולכים על ארבע; ושנבלת העוף הטמא ושרץ העוף והבעל חיים המימיי לא יטמאו כלל. וכבר בארנו התועלת המגיע מענין אלו הטמאות בכללם. התועלת השנים עשר הוא במצות , והוא להודיע דיני האוכלין והמשקין ודין טומאת הכלים והכשרם. וכבר נתבאר מדברנו התועלת המגיע מענייני אלו הטמאות. התועלת השלשה עשר הוא להודיע הסבה אשר בעבורה מנעה התורה המינים הבלתי נאכלים - כי הם ישקצו הנפש המשכלת ויסירו אורה באופן שלא תוכל להתחזק להשיג המושכלות , שהם שלמותה , מזה העבוי שיקרה מזה לחומר. ולזה אמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ" וגו' (וי' יא , מג). ולמדנו , כי זה יהיה סבה אל שלא נוכל להשיג השם יתעלה באופן שיהיה לנו לאלהים (ראה שם , מד). וזה גם כן יהיה סבה אל שלא תוכל נפשנו להתקדש ולהתרומם מאלו העניינים החמריים ולהתנקות מהם; ולזה אמר , נותן סבה במניעתו אלו המאכלים: "כי אני יי' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני" (שם , מה) , כמו שזכרנו בביאור בזאת הפרשה. ואולם שרשי המצות הנזכרות בזאת הפרשה הנה הם אלו: השרש הראשון הוא , שהנבלה מטמאה אדם וכלים במגע , וכלי חרש במגע תוכו; והרי הנוגע בה הוא 'ראשון לטמאה' , והנבלה היא 'אב הטמאה' , ולא יטַמֵא הנוגע בה לא אדם ולא כלים , כי אינם מקבלים טמאה כי אם מ'אב הטמאה'. ואמנם יְטַמא אוכלין ומשקין. ואולם הנושא את הנבלה הרי הוא מטמא כלים שנוגע בהם בשעת המשא , שנאמר: "וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו" (וי' יא , כה) , ואינו מטמא אז כלי חרש אם נגע בתוכן , שאין כלי חרש מקבל טומאה אלא כשנפל בתוכו 'אב הטומאה' , שנאמר: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו" וגו' (שם , לג); והנה זה האדם אינו 'אב הטומאה' , שנאמר: "וכל כלי חרש" , אלא הוא ראשון לטמאה. והוא מבואר שכבר תקָרא 'נבלה' הבהמה הטמאה , אע"פ שנאמר שנשחטה , כי אין השחיטה מועילה בה כלל. ולזה לא תועיל השחיטה בשליל , כי אין בו דין שחיטה , אבל הוא נִתָר בשחיטת אמו. ולא תקרא 'נבלה' הבהמה הטהורה השחוטה כהוגן , אע"פ שהיתה טרפה , כי הטרפה אינה נקראת 'נבלה' , שנאמר: "נבלה וטרפה לא יאכל" (וי' כב , ח). כבר נתבאר זה כלו בספרא (תו"כ שמיני פרשתא י , א - ג). השרש השני הוא , שלא תְטַמא הנבלה אם לא היה בה שעור אכילה , שהוא כזית , ותהיה עם זה ראויה לאכילה , שנאמר: "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו" (וי' יא , ח) - מגיד שלא יטַמֵא ממנה אלא מה שראוי לאכילה. לפיכך הקרנים והטלפים ומה שאינו ראוי לאכילה מהעור והעצמות , אינו מטמא. וכן העניין בבשר הנבאש שאין ראוי לאכלו אפילו על ידי הדחק , כגון שנפסל מלאכל לכלב. וכן העניין בבשר היבש שאינו ראוי לאכילה , אע"פ ששרו אותו בפושרין מעת לעת. וכן הנבלה שהיתה סרוחה מתחלתה ואינה ראויה למאכל אדם - אינה מטמאה משום 'נבלה' , שנאמר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דב' יד , כא) - מה שתהא מתחלתה ראויה לגר. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (קיז , ב ואי') ובשביעי מנזיר (נ , א) ומנדה (מב , ב; נד , ב). ומזה יתבאר , שהנוגע בחלקים מבשר נבלה שאין באחד מהם כזית , אע"פ שדבקם זה בזה בקסם ובכיוצא בו , אינו טמא , אם לא היו דבוקים זה בזה מעצמם; כי חבור אדם אינו חבור. ואולם אם נשאם - טמא , שהרי נשא כזית. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (קכח , ב). השרש השלישי הוא , שהאבר הפורש מן החי שהוא כֻּליי , רוצה לומר , שיש בו בשר , גידים ועצמות - דינו כדין הנבלה , ואפילו היה מן השליש שבבטנו , שהרי יש לאבר הזה צורה מתיחסת לצורת הכל. והוא , שיהיה בו בשר כדי להעלות ארוכה בחי. ואולם הבשר הפורש ממנו מחיים אינו מטמא , שאין אני קורא בו 'נבלתו'. וזה הדין משותף גם כן לשקץ. והנה האבר אין לו שעור , שהרי הוא נבלה בעצמו. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ד , א - ו) ובראשון מאהלות (משנה אהלות א , ז) ובתשיעי מחולין (קכח , ב; סח , א). והנה הבשר הפורש מן החי אינו מטמא בכזית או בכעדשה כשרץ , כי לא היתה הטמאה בו , אלא מפני כללות האבר המורכב מבשר , גידים ועצמות , לא מצד הפשוטים אשר מהם הורכב. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (קכח , ב). ואין דין האבר המדולדל בבהמה , שאין יכול להחיות ולהדבק בשאר הגוף , כדין האבר הפורש מן החי , אם לא מתה הבהמה אחר זה. ואולם אם נשחטה הטהורה , דינה דין האוכלין כשהוכשרו לטמאה , כי השחיטה מכשרת זה האבר לקבל טמאה , ולא יהיה דינו דין הנבלה. וכן העניין בשוחט הבהמה ונמצא בה עובר מת. כבר נתבאר זה ברביעי (עג , א ואי') ובתשיעי מחולין (משנה חולין ט , ז). השרש הרביעי הוא , שדם הנבלה אינו כבשרה , אבל דינו דין המשקה הטמא , שאינו מטמא מדיני תורה לא אדם ולא כלים. וזה מבואר מאמרו "מבשרם לא תאכלו" וכו' (וי' יא , ח) - והנה הדם הוא בלתי דומה לבשר; כי הבשר הוא אכל והדם הוא משקה; והבשר הוא מעצם הבעל חי והדם הוא מזון לו. כבר נתבאר זה בשנים עשר ממנחות (קג , ב). ולזאת הסבה בעינה תהיה שליה של נבלה בלתי מטמאה כנבלה , כי היא דבר זר ממנה. כבר נתבאר זה ברביעי מחולין (משנה חולין ד , ז). ולזאת הסבה יהיו הקבה והחלב של נבלה בלתי טמאין , כי הם דבר זר ממנה. השרש החמישי הוא , שחלב הבהמה הטהורה אינה כבשרה לעניין טומאה , שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" (וי' ז , כד); ולזה הוא מבואר שאינו מטמא טומאת נבלה. כבר נתבאר זה בשלישי מעוקצין (משנה עוקצין ג , ט). והוא מבואר שאין בבהמה הטמאה חלב חלוק מן השמן , ולזה לא נהג אסור חלב אלא בשור וכשב ועז , כמו שהתבאר ממה שקדם. כבר נתבאר זה בשלישי מעוקצין (שם). השרש הששי הוא , שהבהמה המתה לא תְטַמא משום נבלה מה שהתמידה להיות מפרכסת , שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה" (וי' יא , לט). ובכלל , הנה לא תקרא 'נבלה' כל זמן שימצא בה חִיוּת מה , אם לא יהיה הנעשה בה ממה שאי אפשר שתחיה אחריו זמן מורגש , כגון שעשאה גיסטרא , או שנקרעה מגבה , או שנטלה ירך בחלל שלה , או שנשתברה מפרקת ורוב בשר עמה. כבר נתבאר זה בראשון מחולין (כא , א). השרש השביעי הוא , שקולית הנבלה שהוא סתום משני צדדיו , אע"פ שיש בו מוח כשעור , אינו מטמא במגע ולא במשא. כי מה שאינו מטמא במגע , אינו מטמא במשא , שנאמר: "כל הנוגע בנבלתם יטמא" וגו' , "וכל הנושא מנבלתם" וגו' (וי' יא , כד - כה). והיה זה כן , כי מה שהוא בבית הסתרים איננו מטמא אם לא יצא לאויר העולם. ואולם אם נִקַב במשהו - מטמא במגע ובמשא. ואם חשב לנקבו ולא נקבו , הדבר בספק , אם מחוּסר נקיבה הוא כמחוּסר מעשה , כיון שאין זה הכח פונה אל השלמות מצד הטומאה , ואע"פ שהוא פונה אל השלמות מצד לקיחת המזון מזה העצם. ולזאת הסבה , אם מת עובר הבהמה בתוך מעיה ונגע אדם בו - לא נטמא כל זמן שלא יצא לחוץ. ומה שאמרנו מזה העניין , אמנם הוא כשהיה המוח מקשקש בתוך הקוליות , שהרי אינו מעלה ארוכה לעצם. אבל אם היה עומד במקומו , אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם , מטמא במגע ובמשא ככל האברים. כבר התבאר זה בתשיעי מחולין (משנה חולין ט , ה). וזה השרש כולל בנבלת השרץ גם כן , כמו שנתבאר שם. והנה למד זה העניין מצמיד פתיל שמציל בכלי חרש: כיון שהכלי טהור , מציל מה שבתוכו. וכן העצם מן הנבלה או האשה ההרה - כיון שהיא טהורה היא מצלת מה שבתוכה. וכבר נבאר זה בגזרת האל באופן יותר שלם במה שיבא. והנה לא זכרה התורה טומאה בנבלת עוף טמא. ואולם נבלת עוף טהור מטמאה טומאה חמורה בהיותה בבית הבליעה לבד , ואינה מטמאה במגע ובמשא , כמו שיתבאר בפרשת 'אחרי מות' (וי' יז , טו) ובפרשת 'אמור אל הכהנים' (וי' כב , ה). כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ אחרי מות פרשתא ח פרק יב , ג ואי') ובשמיני מפרה (משנה פרה ח , ד) ובחמישי מזבחים (סט , ב). השרש השמיני הוא , שאין נבלת השרץ מטמאה אלא בעודו לח , שנאמר: "במותם" (וי' יא , לא) - שיהיה כעין מותם , שהם לחים. ולזה , אם יבשו באופן שאם נִשְרו במים פושרין מעת לעת לא יחזרו לחים כשהיו , הרי אלו טהורים. כבר נתבאר זה בשביעי מנדה (משנה נדה ז , א). וכן גם כן מה שאינו ראוי לאכילה מהם , כגון העצמות והעור הבלתי ראוי לאכילה או שנפסד מלאכל לכלב. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (משנה חולין ט , ב). השרש התשיעי הוא , שהשרץ אינו מטמא עד שימות , או שיתבאר בו שאי אפשר שיחיה זמן מורגש , כמו העניין בנבלת הבהמה; שנאמר: "במותם" (וי' יא , לא). כבר נתבאר זה בראשון מאהלות (משנה אהלות א , ו). השרש העשירי הוא , שהשרץ מטמא בכעדשה , לא בפחות , אם לא היה אבר שלם או שרף שלם. כבר נתבאר זה בראשון מחגיגה (יא , א). השרש האחד עשר הוא , שאלו השמונה שרצים הם 'אב הטמאה' , מטמאים אדם וכלים במגע כמו נבלת הבהמה , ואינם מטמאין במשא. כבר נזכר זה בראשון מכלים (משנה כלים א - ב). השרש השנים עשר הוא , שבשר השרץ שהיה פחות מכעדשה מתחלתו , הרי הוא טהור , אע"פ שנתפח אחר זה ושב כשעור. וכן העניין בנבלה , אם היה מתחלתו פחות מכזית. ואולם אם היו כשעור וצמקו וחזרו ותפחו - שבו לטמאתם. כבר נתבאר זה בשלישי מטהרות (משנה טהרות ג , ד). השרש השלשה עשר הוא , שדם השרץ כבשרו , כי אין בו דם לפי האמת , אך הוא כמו תמצית הבשר. הלא תראה כי התורה לא מנעה מהדם כי אם דם בהמה וחיה ועוף. כבר נזכר זה בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ה , ב). הארבעה עשר הוא , שכלי עץ או בגד או עור או שק או כלי חרש והדומה להם מהכלים הראוים לטמאה כמו אלו הכלים , הם מקבלים טמאה מאב הטמאה באופן הנזכר בתורה , שנאמר: "מכל... עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (וי' יא , לב). וכבר אמרה התורה בפרשת 'מטות': "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" (במ' לא , כ). ולפי שזכר "בגד" , הוא מבואר שאי אפשר שתהיה הכונה באמרו "ובכל מעשה עזים" - הבגד הנעשה מהעזים; ולזה הוא מבואר , שהוא רומז בזה אל הכלים הנעשים מהקרנים והטלפים והעצמות. כבר נתבאר זה בראשון מחולין (כה , ב); עם שהם יותר ראוים בזה מכלי עץ , להיותם יותר נכבדים. ולפי שהבגד אינו נהוג להעשות אם לא מהגדל ביבשה , הוא מבואר , שכלי לא יהיה גם כן כי אם מהגדל ביבשה , עם שאיננו נהוג העשותו מעוף ודגים. וכן העניין בכלי עצם , שכבר סמכן לבגד ועור , עם שאינן נהוגין העשותן כי אם בגדל ביבשה , והוא יותר ראוי לטמאה מהגדל באויר או במים , לפי מה שביארנו בסבת הטומאות. כבר נתבאר זה בשבעה עשר מכלים (משנה כלים יז , יג - יד) ובעשירי ממנו (שם י , יא). ואולם כלי חרש - ביארה התורה בהם שאינם מקבלים טמאה אם לא היה להם תוך , רוצה לומר , שיהיה להם בית קבול , שנאמר: "כל אשר יפול מהם אל תוכו" (וי' יא , לג). ואולם שק - מבואר מעניינו שיש לו בית קבול , שהוא אם ללבוש אם לשאת בו התבואות והסחורות; אמר: "ויהי הם מריקים שקיהם" (בר' מב , לה). ולפי שאמר בכללות על כל אלו הכלים: "כל... אשר יעשה מלאכה בהם" (וי' יא , לב) , והיתה הכונה באמרו "בהם" - בעניין השק הקבול , הנה הוא מבואר שזאת הכונה בעינה תהיה ביתר הכלים , כי לא תֵאָמר מלת "בהם" יחד לכונות חלוקות על כל אלו הכלים; וזה מבואר מאד. ולזה לא יקבלו כמו זאת הטומאה כלי עץ וכלי עור , אם לא היה בהם בית קבול. כבר נתבאר זה בשני מכלים (משנה כלים ב , א). והוא מבואר , שהכלים הנעשים מאי זה צמח מצמחי האדמה , כגון המחצלת והכברה ומה שידמה להם , דינם דין כלי עץ. כבר נתבאר זה בשבעה עשר מכלים (? ראה משנה כלים טז , א - ג). והנה כלי אבנים וכלי אדמה וכלי גללים בלתי ראוים לטמאה ככלי חרש; כי החרש - עשתה ממנו המלאכה כלי באופן מתיחס להויות הטבעיות , כי היא הכינה החמר ועצרה בו הלחות אשר תדביק חלקיו באופן מתיחס לממשלת החום הטבעי על הלחויות ונתינתו להם גופיוּת ועמידה , מה שאין כן באלו , עם שהם מחמר פחות בלתי ראוי לטמאה לפחיתותו. כבר נתבאר זה בעשירי מכלים ובששי משבת (נח , א). וכן כלי זכוכית הם בזה הדין למטה מכלי חרש , להיותם בלתי מתקיימים באופן התקיים כלי חרש; ולא הכינה המלאכה בהם החמר באופן שהכינתהו בכלי חרש , כי ערבה בו המים עם העפר וגבלה אותו , מה שאין כן בכלי זכוכית. ולזה לא יהיו כלי זכוכית מקבלין טומאה. כבר נתבאר זה בשני משבת (יד , ב - טז , ב). ואולם כלי מתכות הם כלם מקבלין טומאה , פשוטיהן ומקבליהן , כמו שהתבאר בפרשת 'מטות' , שנאמר: "אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחשת" וגו' , "אך במי נדה יתחטא" וגו'; "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש" וגו' (במ' לא , כב - כג) - מגיד שכלי מתכות כלן מקבלין טמאה , פשוטיהן ומקבליהן. כבר נתבאר זה באחד עשר מכלים (משנה כלים יא , א). והוא ממה שזכרנו , שכל כלי נעשה מן העפרות ויגבלום במים ואחר ישרפום לעצור בהם קצת לוחות , דינו דין כלי חרש. כבר נתבאר זה בשני מכלים (משנה כלים ב , א). וראוי שתדע , שהכלי שנעשה מדבר שאינו מתקיים אלא מעט , כגון העושה כלים מן הלפת ואתרוג ומה שידמה לזה - כי לא יפול שם כלי על כמו אלו בעבור שמושן זמן מועט , באופן שיפול שם כלי על הכלים המתקיימים המשמשין זמן ארוך. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מתוספות כלים (תוס' כלים ב"מ ז , ז). השרש החמישה עשר הוא , שהכלי שאינו מטלטל מלא וריקן לא יקבל טמאה , כי בזה האופן יקרא 'כלי'; וזה מבואר מִשַק שמטלטל מלא וריקן. וכבר אמר בכל אלו הכלים: "אשר יעשה מלאכה בהם" (וי' יא , לב) , ולזה ראוי שתהיה העשות המלאכה בהם נאמר בכל אלו הכלים לכונה אחת. וכזה אמר בכלי מתכות: "כל דבר אשר יבא באש" וגו' (במ' לא , כג) - מגיד , שבמִטלטל הכתוב מדבר. ואולם אם היה כלי העשוי לנחת או שאינו מטלטל מלא וריקן , אינו מקבל טומאה , ואין לך כלי מחובר לקרקע שיהיה מקבל טומאה כי אם תנור וכירים , שהן מקבלין טמאה בין מחוברים לקרקע בין שאינן מחוברין. כבר נתבאר זה השרש בשני ממגילה (? ראה משנה כלים טו , ב). וראוי שתדע כי עם כל זה לא תקבל טומאה ספינה של חרש , כי אין תנועתה שיניעוה בעצמותה כשאר הכלים , אבל היא קימת על שטח המים ותתנועע בהתנועע המים הנושאים אותה. כבר נתבאר זה בשני מכלים (משנה כלים ב , ג) ובתשיעי משבת (משנה שבת ט , ב). ואין צריך לומר , שלא תקבל טמאה ספינה של עץ כי היא כלי העשוי לנחת , כמו שביארנו. השרש הששה עשר הוא , שכל שכלי קבול שאין מכוון ראשונה להשתמש בקבולו על דרך הקבול , אינו מקבל טמאה כמו בית קבול העשוי למלאת , כגון בקעת של עץ שחוקקין בה בית קבול ותוקעין בה הסדן של נפחים; או כלי עור העשוי לידים מפני הזיעה , כדי שלא יפסד הדבר שהוא מתעסק בו בזיעת ידיו; או שהיה הבית קבול בלתי עשוי לקבלה. כבר נתבאר זה בששה עשר ובשבעה עשר מכלים (משנה כלים יז , יז). וראוי שתדע שאם נעשה הכלי עור לידים , כדי שלא יכהו הקוץ בלקטו הפירות , או כדי שיאחוז יפה , הרי הוא עשוי לקבול , כי בזולת זה לא יוכל לעשות מלאכתו. כבר נתבאר זה בששה עשר מכלים (משנה כלים טז , ו). השרש השבעה עשר הוא , שהכלי לא יקבל טמאה אם לא היתה צורת כלי עליו , ושתגמר מלאכתו באופן שיאות להשתמש בו מה שכוון בו מהמלאכה , או שיסכים להשתמש בו; כי בזולת זה האופן לא יקרא 'כלי'. כבר נתבאר זה בששה עשר מכלים (משנה כלים טז , א ואי'). ומזה המקום יתבאר , שהכלי שלא נעשה לקבלה וחשב עליו להשתמש בבית קבולו , הנה זאת המחשבה תשימהו כלי; וכן העניין במה שדומה לזה. והנה זאת המחשבה לא תשימהו כלי , אם לא היתה מבן דעת. אבל חרש שוטה וקטן - אין להם מחשבה , ואולם המעשה מהם יועיל להשים מה שאינו כלי - כלי; רוצה לומר: אם עשו בו דבר לעשותו כלי , ועשוהו ראוי להשתמש בו השמוש ההוא. שחרש שוטה וקטן - יש להם מעשה ואין להם מחשבה. ואולם לא תוציאהו המחשבה מהיותו כלי , רוצה לומר: אם חשב שלא להשתמש בו - אלא אם כן עשה בו מעשה לזה התכלית. כבר נתבאר זה בעשרים וחמישה מכלים (משנה כלים כה , ט) ובראשון מחולין (יב , ב - יג , א). השרש השמנה עשר הוא , שהכלי שלא תעשה המלאכה בו , אינו מקבל טמאה. ולזה הוא מבואר , שחפויי הכלים אינם מקבלים טמאה. ואפילו היה הכלי מצופה במתכת וישתמשו בבית קבולו , אינו מקבל טמאה , כי הצפוי אשר המלאכה נעשית בו אינו כלי בעצמותוּ. כבר נתבאר זה השרש בשמנה עשר מכלים (משנה כלים יח , ג) ובאחד עשר ממנחות (צו , ב - צז , א) ובספרא (תו"כ שמיני פרשתא , פרק ח , ז). השרש התשעה עשר הוא , שהנלוה לכלי , שהוא צריך לכלי בשעת מלאכה , כגון ידות הכלים ותלויי כברה של גרנות ומה שידמה לזה , הוא מתטמא עם הכלי , והכלי עמו. ואם נבדל היד מן הכלי , אינו מִטַמא בטמאתו. והוא מבואר , שלא יחשב מהכלי מה שנלוה לו מהידות והתלויין ומהטפלה שעל התנור לחזקו ומחבל הדלי וכיוצא בהם , רק מה שצריך לכלי מהם; והשאר לא יִטְמָא בטומאת הכלי , ואינו מקבל טמאה אם לא היה כלי בפני עצמו. וזה מבואר בנפשו מצד הוראת הגדר. כבר נתבאר זה השרש בשני ובחמישי ובארבעה עשר ובעשרים וחמישה ובעשרים ותשעה מכלים (משנה כלים טו , ד; יד , ג; כה , ו; כט , א). השרש העשרים הוא , שהכלי השלם שאין לו שם יְיַחדהו במה שהוא כלי , אינו במדרגת הכלי , אם לא היה לו בית קבול מים; כי אז הוא כלי. וזה מבואר בנפשו , כי כמו זה לא יהיה כלי כי אם בדרך רחוקה. וכל שכן שיהיה זה הדין במה שהוא חלק מכלי שאין לו שם בעצמו , כי אינו כלי בעצמו אבל הוא חלק מכלי - אלא אם היה לו בית קבול. כבר נתבאר זה השרש באחד עשר מכלים (משנה כלים יא , ב). השרש העשרים ואחד הוא , שהרצון ב'כלי' הוא , שיהיה משמש את האדם , אם לעשות בו מלאכתו , אם להתענג בקולו כגון כלי שיר , או להיות לו תכשיט. אך מה שהוא תכשיט לבהמה או לבית או לכלי אחר , או משמיע קול לבהמה , לא יקָרא 'כלי' כי אינו משמש לאדם - אלא אם היה עם זה משמש לאדם שמוש מה. ולזה לא יהיו הכלי זמר שבמקדש מקבלים טומאה , כי הם כלים לשם יתעלה לא לאדם. כבר נתבאר זה באחד עשר ובחמישה עשר מכלים (משנה כלים יא , ו - ז; שם , ח - ט; טו , ב - ו) ובחמישי ובששי משבת (נב , א - ב; נח , א - ס , א). ומזה המקום יתבאר שהמטפחות המיוחדות לספרים , והם המצויירות , אינם מקבלות טומאה. כבר נתבאר זה בעשרים ושמנה מכלים (משנה כלים כח , ד); והקש על זה. השרש העשרים ושנים הוא , שמה שיהיה חלק בלתי מקבל טמאה , אינו מקבל טמאה אם לא היה כלי בעצמו; כיון שהוא דבר נלוה לכלי הטהור ומשמש לו , לא יהיה כח הנמשך גדול מכח הקודם. והמשל , שאנקלי של דרגש - טמאה , כי הדרגש הוא כלי קבול מעץ; ושל נקליטי המטה - טהורה , כי המטה היא טהורה. ואם היה העניין בהפך , יהיה הכל מקבל טומאה. כגון מפתח של עץ ושִנֶיהָ של ברזל; כי העץ הוא בה דבר נלוה לשִנים של ברזל , כי הם העקר במפתח במה שהוא מפתח. כבר נתבאר זה בשנים עשר ובשלושה עשר מכלים (משנה כלים יב , ב; יג , ו). השרש העשרים ושלשה הוא , שהכלי הדבק לקרקע או כלי העשוי לנחת אינו מקבל טמאה , כי אינו מטלטל. ואולם אם היה כלי קודם שיקבענו שם , ואחר כך ואחר כך קבעו שם באופן נכון לשמש השמוש שהיה משמש קודם , לא נתבטל מתורת כלי , ועדיין הוא מקבל טומאה. ואם שב חלק מהקרקע ההוא , אע"פ שהוא משמש מעין מלאכתו , נתבטל. והמשל , שהקורה אשר יקשרו בה כותלי הבית - יש בשני ראשיה כסאות; וקודם שהוקבעה יקבלו טומאת מדרס , ואחר כך לא תקבל טומאה. כבר נתבאר זה בחמישה עשר ובעשרים מכלים (משנה כלים טו , ב; כ , ג - ה). ולא עוד , אלא אפילו הכלים העשוים לשמש את הקרקע , אינם מקבלים טמאה אפילו קודם שיוקבעו; כגון הדלת של מתכת והנגר והמנעול והפותה והציר והקורה והצנור והמסמרים העשוים לחזק את התקרה; שכל אלו הם משמשים את הבית. כבר נתבאר זה באחד עשר מכלים (משנה כלים יא , ב). השרש העשרים וארבעה הוא , שהכלי שיעשה לשמוש מה , והיה קצתו משמש מעין שמוש הכל , והרי צורת כלי עליו - כגון הקופה של ערבה ושל גמי שלא תקנה צורת כלי ומהותו מצד תוספת גבהה , אבל תקנה מזה החזקה יותר - הנה החלק מהגובה מסכים לַכֹּל בשם ובגדר , ולזה תקבל טומאה משנראית לעשות מעין מלאכתה , אע"פ שדעתו להוסיף על זה הכלי. כבר נתבאר זה השרש בששה עשר מכלים (משנה כלים טז , ג). ולזאת הסבה יהיה הבגד של צמר ופשתים מקבל טומאה משיארוג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות , אע"פ שלא השלים לארוג מה שכוון , שהרי הוא משמש מעין שמוש הכל. ואולם אם לא נשלמה המלאכה בחלק ההוא , כמו העניין בארוג במחט , אינו מקבל טומאה , כי תשחת מלאכתו ולא תתקים כרגע. ואולם אם היה ארוג על גבי מחט , הרי זה מקבל טומאה , כיון שעשה בו בית קבול מלאכתו , אע"פ שלא השלימו לשעור שכיון. כבר נתבאר זה בשלשה עשר מתוספת כלים (תוס'' כלים ב"מ ו , ז). ואולם בגדים של צמר ופשתים שהם עבים ביותר או דקים ביותר , כגון הלבדין שהם עבים ביותר או בגדי פשתים של מצרים שהם דקין ביותר , הנה הם אינם משמשין מעין מלאכתם אם לא היה בהם שלשה טפחים על שלשה טפחים. וכן העניין בבגדים שאינם של צמר ופשתים. וזה מבואר ממנהג השמוש באלו הבגדים כבר נתבאר זה בעשרים ושמנה מכלים (משנה כלים כח , ח) ובשני משבת (כו , ב - כז , א). ולזאת הסבה יתבאר שהכלי שנפחת ועדיין הוא משמש מעין מלאכתו הראשונה , לא סר שם כלי מעליו. כבר נתבאר זה בשבעה עשר מכלים (משנה כלים יז , א ואי'). השרש העשרים וחמישה הוא , שהכלי הטמא שנשבר - טהור , שנאמר: "וכל כלי חרש" וגו' , "כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" (וי' יא , לג); וממנו נלמד זה הדין לשאר הכלים. והיה זה כן , לפי שכבר סר שם כלי מעליו. ולזה יחויב שלא ישאר בכלי דבר משמש מעין מלאכתו הראשונה; שאם היה זה כן , הנה יהיה החלק ההוא בטומאתו כמו שקדם. ולזה הוא מבואר , שכלי עץ שחִלקוֹ לשנים - טהור , כיון שאין אחד מחלקים משמש מעין מלאכתו. וראוי שתדע , שאיך שיהיה שיסור הכלי מלשמש , כגון שהעלה חלודה באופן שלא יוכל לשמש , או שנכפפו הכלים הפשוטים ונפשטו הכלים הכפופים באופן שלא יוכלו לשמש מעין מלאכתם - סרה הטומאה מהם. ואולם כלי של חליות שפֵּרקוֹ , וההדיוט יוכל להחזירו - אין זו שבירה. וזה מבואר מאד , כי הוא כלי בכח קרוב; אלא אם היה צריך אומן להחזירו , או שנגנבו קצת פרקיו או אבדו. והקש על זה. כבר נתבאר זה בששה ושלשה עשר ושבעה עשר ובשמנה עשר ובעשרים ושנים מכלים (משנה כלים ו , ג; יג , ה; יז , א ואי'; יח , ט; כב , ב ואי'). וראוי שתדע שאין הבדל בין ששבר הכלי בזה האופן בעת אחת או בעתים רבים , שנאמר: "ואותו תשבורו" (וי' יא , לג); וכיון שסר מהכלי בפעמים רבות מה שלא ישאר בו שעור משמש מעין מלאכתו הראשונה - טהור. והמשל , שאם נשבר ממנו חלק קטן , לא יטהר הכלי בו , ותקנו מחדש ואחר שבר אצל התקון חלק אחר קטן ושב לתקנו מחדש , ולא סר מעשות כזה עד שהסיר ממנו מה שיבטלהו מהיות כלי , אם לא היה שם מה שחִדש בו לתקון הכלי כפעם בפעם - הנה הכלי הוא טהור , שהרי שבר אותו , והרי זה כלי אחר. אלא שאם היה זה טמא טומאה חמורה , כאלו תאמר שהיה טמא טומאה מדרס או שהיה טמא מת , הנה יהיה זה הכלי המתוקן טמא מגע מדרס או מגע טמא מת , כיון שנשאר כלי כפעם בפעם. כבר נתבאר זה בשמנה עשר מכלים (משנה כלים יח , ו) ובחמישה עשר משבת (קיב , ב). השרש העשרים וששה הוא , שהכלי הטמא המתאחד עם כלי אחר בתשמיש , כמו הכרע עם המטה והשן של מעדר עם המעדר , הנה בהתאחדותו עמו ישוב הכלי טמא בטומאת זה החלק , לפי שאי אפשר בכלי האחד שיהיה קצתו טמא טומאה קלה וקצתו טומאה חמורה. ואולם כשפירש ממנו זה החלק הטמא , ישוב הכלי אשר התאחד בו טמא מגע הכלי שפירש ממנו. והסבה מבוארת בזה , שאתה תראה מצד אחדות הכלי , שכאשר נגעה הטומאה בחלק ממנו יטמא כלו. כבר נתבאר זה השרש בשמנה עשר מכלים (משנה כלים יח , ז). השרש העשרים ושבעה הוא , שאין כלי חרש מקבל טומאה מהטומאות אלא מתוכו , שנאמר: "וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו" וגו' (וי' יא , לג). ולפי ש'תוכו' כולל כל האויר אשר בבית קבולו , למדנו שבאי זה חלק מהאויר ההוא , אם היה בו אב הטומאה כמו השרץ והדומה לו , הוא יְטַמא הכלי ההוא , שאני קורא בו "אל תוכו"; מה שאין כן בשאר הכלים , כי הם אינן מקבלין טומאה אם לא נגעה בהם הטמאה. ומאוירו גם כן מטמא אוכלין ומשקין אע"פ שלא נגעו בו , שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא" וגו' , "מכל האכל אשר יאכל" (וי' יא , לג - לד) - אוכלין ומשקין הוא מטמא ואינו מטמא כלים. אבל הוא מטמא אוכלין ומשקין אם נגעו בו אפילו מאחוריו או מצדיו הצריכים לכלי , כמו העניין בשאר הכלים. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ז , ה - ו) ובשני מכלים (משנה כלים ב , א). ומזה המקום יתבאר , שאם היה תוך הכלי חרש כלי אחר , והיה אויר הכלי ההוא בלתי מעורב לאויר הכלי החיצון , כאילו תאמר שלא היו שפתי הכלי החיצון עודפות על שפתי הכלי הפנימי - הנה אם היתה הטומאה באויר הכלי הפנימי , לא נטמא החיצון , שאין אני קורא בו "אל תוכו" , אבל הוא 'תוך תוכו'. ולזה גם כן , אם היה החיצון טמא והיו אוכלין ומשקין באויר הכלי הפנימי , לא נטמאו. ואולם אם לא היה הפנימי כלי , כגון שנשבר או נקב באופן שלא ישמש מעין מלאכתו , כיון שאינו כלי , הנה לא יציל האוכלין והמשקין שבתוכו; ואם היתה הטומאה בתוכו , נטמא הכלי החיצון. כבר נתבאר זה בשמיני מכלים (משנה כלים , א - ד) ובספרא (תו"כ שמיני פרשתא ז , ז ואי'). ומזה המקום יתבאר , שאם היה כלי חרש מוקף צמיד פתיל תוך הכלי חרש הטמא , אע"פ ששפתי הכלי החיצון עודפים על שפתיו , הציל על אוכלין ומשקין שבתוכו. ואם היתה הטמאה בתוכו , לא נטמא החיצון , שהרי אוירו נבדל בכללו מאויר הכלי החיצון. וזה יתבאר מאהל המת , שלא יקָרא 'תוך האהל' מה שהיה תוך הכלי חרש המוקף צמיד פתיל אשר בתוך האהל , ולזה היה הכלי ההוא מציל על מה שבתוכו מהִתְטַמא באהל המת; וכל שכן שיציל מטמאת שרץ הקלה. ואולם אם היה הכלי הפנימי נקוב נקב ימנעהו מלשמש מעין מלאכתו , אע"פ שמוקף צמיד פתיל - אינו מציל. כבר נזכר זה בשמיני מכלים (משנה כלים ח , ו). ומזה המקום יתבאר , שהבעל חי שהיתה טמאה בלועה בו , והיה באויר כלי חרש - לא טמאהו , שהרי אין זה 'תוכו' אלא 'תוך תוכו'. ואולם אם מת הבעל חי , לא יֵחָשֵב חללו תוך הגוף ההוא , כי אין לו שמוש עוד בו. וכן העניין אם נבלעה הטומאה בטיט ובכיוצא בו , ונפל הטיט לאויר כלי חרש - טמאהו , שהרי הוא 'תוך' הכלי ההוא , כי אין לטיט 'תוך' בעצמו , ישתמשו בו. והוא מבואר , שהדברים שבתוך פה הבעל חי או בתוך הקמטים , אינם כבלועים , שלא נחשב זה 'תוך' לבעל חי ההוא. וכן ספוג שבלע משקין טמאין כגון דם הנדה , אע"פ שהוא נגוב מבחוץ , אם נפל לאויר כלי חרש - טמאהו , לפי שסוף המשקין לצאת והרי הוא כאלו יצא. והקש על זה. כבר נתבאר זה בשמיני ובתשיעי מכלים (משנה כלים ח , י; ט , ד). השרש העשרים ושמנה הוא , שכלי חרש שחלקו במחיצה עד שפתו , לא יהיה לו דין שני כלים מחוברים זה לזה , אבל אם נטמא החלק האחד , נטמא השני , כי יש לו דין כלי אחד; כי אין דרך בני אדם לחלוק כלי חרש. וכן העניין בתנור , כי הוא מכלי חרש. כבר נתבאר זה השרש בשמיני מכלים (משנה כלים ח , א). השרש העשרים ותשעה הוא , שהתנור הוא דומה לכירים: מה כירים אפשר בהם הטלטול , אף תנור - שיהיה אפשר בו הטלטול. יצא הכבשן שאינה אפשר להטלטל ואין משתמשין בו אלא על גבי קרקע , ויצאו יורות הערביים שאין הטיח יכול לעמוד בפני עצמו. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ובשמיני מכלים (משנה כלים ח , ט; ה , י). ומזה המקום יתבאר , שאין מתנאי התנור המטומא שיהיה דבק לקרקע , אבל יקבל טומאה גם כן אם היה מטלטל. כבר נתבאר זה בחמישי מכלים (משנה כלים ה , ו). השרש השלשים הוא , שאין דת תנור וכירים אלא במה שאפשר בו הנתיצה; יצא תנור אבן ותנור של מתכת. ואם היו תנור של אבן ושל מתכת בלתי ראויין לעשות מלאכתם , והשלימם במה שעושין ממנו תנורים , הרי הם מטמאים כדין התנור , להטמא ולטמא מאוירם , שהרי אפשר בהם הנתיצה. ואם לא היה כן , יהיה התנור של אבן טהור ושל מתכת טמא טומאת כלי מתכות. וכן העניין בכירים. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מכלים (משנה כלים ה , יא). וראוי שתדע , שאין הבדל בכירים בין שיהיו מחוברים אחד לאחד או שיהיו מפורדים ומחוברים לקרקע - יש לה דין כירים , כי מן הנהוג לעשותה בזה האופן גם כן. אבל אם היה חלקה האחד דבק לקרקע וחלקה השני נפרד מהקרקע , או שיהיה דבק באופן לא יתכן בו הנתיצה או הטלטול , הנה אין שני אלו החלקים חלק אחד , ואין האחד מהם כירים; ולזה לא יקבלו טומאה. כבר נתבאר זה בששי מכלים (משנה כלים ו , א - ב). השרש השלשים ואחד הוא , שהנתיצה שאמרה התורה בתנור וכירים הוא שיפרידם לחלקים לא יהיו ראוים לעשות מעין מלאכה , ושיסיר הטפלה המחברת אותם בארץ , כי זה הוא מגדר הנתיצה. וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ובשביעי מכלים (משנה כלים ה , ז - ח; ז , ג). והוא מבואר , שאם היו התנור או הכירה באופן שאינם ראוים לשמש מעין מלאכתם , כגון שנפחת תחתיהם באופן לא יתכן בו ההסק , או שמעט חללם באופן שלא יוכלו לשמש מעין מלאכתם , הרי זה בלתי מקבלים טמאה. כבר נתבאר זה בחמישי מכלים (משנה כלים ה , ו). השרש השלשים ושנים הוא , שהדבר שאין עושין התנור ממנו , אינו מדבק חלקי התנור ממנו להשים אותם כלי אחד , אבל הם נפרדים ואינם מקבלים טומאה. והמשל , שחליות התנור ששם חול או צרור ביניהן ובין הטפלה אינם מקבלים טמאה , כי דרך התנור שידובקו חלקיו בטיט , ואחר יוסק עד שיהיה לטיט ההוא עמידה וקיום. ומפני זה לבד היה התנור הנעשה מאבנים מכלל כלי חרש. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מכלים (משנה כלים ה , ח). ואולם אם נעשה התנור חליות חליות של חרש , כיון שדבקו בטיט שעושים בו התנורים , הרי הוא מקבל טמאה אע"פ שלא הסיקו שנית , שהרי הוסק כל אחד מחלקיו , והרי הוא ראוי לשמש מעין מלאכתו. כבר נתבאר זה בחמישי מכלים (משנה כלים ה , ט). ואולם שאר כלי חרש - הנהוג בהם שיֵעשו בכללם מהטיט המוגבל ואחר יֵאָפה. ולזה הוא מבואר , שהכלי חרש שנשבר ודבק חלקיו בטיט ואפו אותו , אינו מקבל טומאה , כי לא נעשה באופן מעשה כלי חרש , מה שאין כן בשאר הכלים שנשברו. כבר נתבאר זה בשני ובשלישי ובחמישה עשר מכלים (משנה כלים ב , א; ג , ד; טו , א). והסבה מבוארת בזה ממה שקדם בנתינתנו הסבה בטמאת כלי חרש. השרש השלשים ושלשה הוא , שלא יקָרא 'תוך התנור' החלל שיהיה בו שאינו משמש בו מלאכת התנור , כמו העניין בעינו של תנור ומקום הנחת עצים. וזה מבואר בנפשו חיובו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני מכלים (משנה כלים ח , ז - ח). השרש השלשים וארבעה הוא , שאין לכלי חרש טהרה אלא בשבירה , ואע"פ שקבען בקרקע או שמלאן עפר; שנאמר: "ואותו תשבורו" (וי' יא , לג) - מלמד שאין להם טהרה אלא בשבירה , לא במה שלמטה ממנה בבטול הכלי מהיות כלי. ואין להם טהרה בטבילה , שהרי בשאר הכלים אמר: "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (שם , לב) , ובכלי חרש אמר: "ואותו תשבורו" (שם , לג). השרש השלשים וחמישה הוא , שכל אכל המיוחד למאכל אדם מצד עצמותו , אע"פ שמנעה התורה מלאכלו , או שחשב עליו לאכלו והיה ראוי לאכילה באופן מה , הרי הוא מקבל טומאה מה'ראשון לטומאה' , כמו שזכרה התורה בכלי חרש; והוא הדין לשאר הכלים שקבלו טומאה מ'אב הטומאה'; שנאמר: "אשר יאכל" (וי' יא , לד) - יצא מאכל שאינו ראוי לאדם , או מאכל שהוא סרוח ונפסד. כבר נתבאר זה השרש בראשון בשמיני מטהרות (משנה טהרות ח , ו) ובשנים עשר ממנחות (קא , א - ב) ובראשון ובשלישי מפסחים (טו , ב; מה , ב). וראוי שתדע שהאכל אינו מקבל טומאה עד שיוכשר , שנאמר: "אשר יבא עליו מים" (וי' יא , לד). כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ח , א). ומזה המקום יתבאר , שמה שאין ראוי לאכילה לשום אדם , אע"פ שכיון אחד לאכלם , בטלה דעתו; כגון החרצנים והזגין שכנסם לאוכלין. ולזה אינם מטמאין טמאת אוכלין. כבר נתבאר זה בשלישי מתוספות עוקצין (תוס' עוקצין ג , ו). השרש השלשים וששה הוא שאֹכל המוכשר - שעורו בכל שהוא לקבל טומאה , שנאמר: "כל זרע" (וי' יא , לז) - אפילו שומשום או חרדל. כבר נתבאר זה השרש בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ז פרק ט , א). והנה אין האוכלין או המשקין מטמאין זולתם למנות בהם 'שלישי' ו'רביעי' , אם לא מדברי סופרים. ואע"פ שמצאנו שאמרה התורה בקדשים: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (וי' ז , יט) , הנה לא זכרה התורה שיהיה טמא הבשר ההוא הנוגע באכל טמא , אבל הוא פסול לאכלו. וכן מה שמצאנו בטבול יום ומחוסר כפורים שאינם טהורים לעניין קדשים , לא יתבאר ממנו שיטמאום במגעם בהם , אבל יפסלום. והיה זה כן , כי מפני שהיתה ההערה בטמאה ובעניין הקדשים אחת בעינה , הנה ראוי שתרוחק בקדשים תכלית ההרחקה , כי בזולת זה לא יגיע התועלת המכוון בעניין הקדשים. וזה מבואר במעט עיון מדברינו בנתינתנו סבות אלו הדברים. השרש השלשים ושבעה הוא , שהאכל שאינו מורגל לאכלו במדינה ההיא , לא יהיה ראוי לקבל טמאה אם לא חשב עליו לאכלו , או שעשה בו מעשה להכינו לאכילה; וזאת המחשבה ראוי שתהיה מבן דעת , לא מחרש שוטה וקטן. ואולם המעשה יספיק אם נעשה על ידיהם , כי החרש שוטה וקטן - יש להם מעשה ואין להם מחשבה. אך צריך שיוכשר אחר המחשבה או המעשה , כי אינו קרוי 'אוכל' עד העת ההוא , והתורה הגבילה שיוכשר אחר היותו אכל , שנאמר: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים" וגו' (וי' יא , לד). וצריך שיהיה המחשבה בו בתלוש , לא במחובר , שאין אני קורא בו "אשר יאכל" , כי אינו אכל עד שיתָלֵש. כבר נתבאר זה בשמיני מטהרות (משנה טהרות ח , ו) ובתשיעי מחולין (קכח , א קכט , א) ובששי מנדה (נ , א - ב). השרש השלשים ושמנה הוא , שאין קרוי 'אכל' אלא שהמכוון בעצמותו שיאכל , לא מה שנִתן באכל להיטיב ריחו או טעמו או מראהו , כי אינו מכוון להיות אכל מצד עצמותו; כגון הקשט והבשמים ומה שידמה להם. ואולם מה שהוא אכל בעצמו , כגון התמרים והגרוגרות , ונתנן בקדרה לתת טעם לא לאכילה - עדיין לא יצאו מתורת אכל , אם לא אחר שיפָּסלו מלאכל לאדם. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מעוקצין (משנה עוקצין ג , ה). השרש השלשים ותשעה הוא , שאין בבעלי חיים בעודם חיים טמאה , זולתי באדם , אם לא זכרה התורה בהם טומאה , ואע"פ שהם מאכל אדם אחר שימותו; כי אינם קרואים 'אכל' בהיותם חיים. וזה מבואר בנפשו. וכן העניין בצמחים , רוצה לומר , שאינן קרויים 'אכל' בעודם מחוברים לקרקע , עד שיתלשו. ולזה הוא מבואר שהבעל חי אינו מטמא טומאת אוכלין עד שימות , או ישָחט מה שראוי לאכלו אחר שחיטה; ואז יקרא 'אכל' אע"פ שהוא מפרכס , כי הוא מותר לאכלו , כמו שיתבאר בעניין השחיטה. ואם היתה הבהמה טרפה , יש בדבר ספק אם תקרא 'אכל' בעודה מפרכסת , כיון שאינה ראויה לאכילה לישראל , ולזולתם לא תקרא 'אכל' עד היותה מתה. ואפילו אבר ובשר המדולדלין בבהמה , שאינן יכולין לחיות , הרי הם כאלו נתלשו , ומקבלין טומאה במקומם , שהרי הם 'אכל' מצד עצמותם , לא חלק מבעל חי. וכן הפרי המחובר לאילן , שאינו נזון מהאילן; כאלו תאמר שנשלמה הויתו או שיבש הענף שהוא גדל ממנו - הרי הוא כתלוש ומקבל טמאה , שהרי אני קורא בו "אשר יזרע" (וי' יא , לז). כבר נתבאר זה כלו ברביעי ובתשיעי מחולין (משנה חולין ט , ז; קכז , ב). והנה הפרי הנטוע בכלי שאינו נקוב הרי הוא כתלוש , כיון שהוא בכלי; הלא תראה שהמים אשר בקרקע אינם מקבלים טמאה , וכיון שהם בכל כלי הרי הם מקבלים טומאה. כבר נתבאר זה בשני מעוקצין (משנה עוקצין ב , ט - י). השרש הארבעים הוא , שידות האוכלין , כגון עוקצי תאנים ואגסים וכיוצא בהם מהדברים שהאכל צריך מהם , וכן שומרי האוכלין שהאכל צריך להם , כגון קליפי פולין ושעורים , מִטַמאין עמהם כל זמן שלא פרשו מהם; ובהכשרן יוכשר האכל. ואין יד ליד ולא לשומר שומר , לזה העניין; אבל השומר המחובר לאכל לבדו הוא נקרא 'שומר' לזה העניין , לא השומר לשומר ההוא; שנאמר: "על כל זרע זרוע אשר יזרע" (וי' יא , לז). והנה דרך בני אדם לזרוע הזרעים בקליפיהם , וכן העניין בידות האוכלין; שהכל קרוי 'אכל' יחד. וכן העניין בעצמות עם הבשר , שהרי הם אם ידות אם שומר. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (קיז , ב - קכ , א) ובראשון ובשני מעוקצין (משנה עוקצין א , א ואי'; ב , ב). השרש הארבעים ואחד הוא , שהאכל הפרוד אינו חבור זה לזה להטמא זה בטומאת זה , ואפילו אכל שנפרד ומעורה במקצת , ונטמא קצתו באויר כלי חרש או בשאר הטומאות , לא נטמא החלק השני , אלא אם היה באופן כשיאחז בזה החלק שנטמא - יהיה השני עולה עמו; ואם לאו הרי הוא כאלו נפרד ממנו. כבר נתבאר זה בשלישי מטבול יום (משנה טבול יום ג , א). וראוי שתדע שהאכל הפרוד - אם עשאו גוף אחד אינו חבור , אלא אם היה זה באחד מהמשקין המקבלין טומאה. ולזה הוא מבואר , שאם נגע בו הטומאה במקום מה ממנו , הנה יטמא החלק ההוא לבד , לא המחובר לו על ידי הלחות ההוא , כגון דבלה ומה שידמה לה. והנה ככרות הנושכות זו בזו , לפי שלא היה דעתו להשים אותו האכל גוף אחד , הנה אינו חיבור , אלא אם היה דעתו שישארו גוף אחד. כבר נתבאר זה השרש בראשון מתוספות עוקצין (תוס' עוקצין א , ח) ובראשון מטהרות (משנה טהרות א , ח - ט) ומטבול יום (משנה טבול יום א , א - ב). השרש הארבעים ושנים הוא , שהאכל הטמא אינו יוצא מידי טומאה עד שיפָּסל מלאכל לכלב , שנאמר: "מכל האכל אשר יאכל... יטמא" (וי' יא , לד) , רוצה לומר: כל זמן שהוא אכל , וזה אינו אכל אפילו על ידי הדחק. ובכלל , הנה כמו שהכלי יטהר כשסר שם כלי מעליו , כזה יחויב שיהיה באוכלין ובמשקין , כי הם למטה מהכלים בטומאה. כבר נתבאר זה בשמיני מטהרות (משנה טהרות ח , ו). ומזה המקום יתבאר שאין לטומאת משקין טהרה בזה האופן , כי המשקה לא יהיה נפסל מלשתות לכלב בשום פנים. והוא מבואר , שאין לאוכלין ומשקין טהרה במי מקוה , כי התורה זכרה טבילה באדם וכלים , ולא זכרה אותה באוכלין ומשקין. ואמנם יקרה שיהיה למים טהרה במקוה , לא מצד הטבילה אך מצד התאחדותם עם מי המקוה שהם טהורים , רוצה לומר , שאם ישקיע הכלי שבו המים הטמאים במקוה באופן שתהיה נשיקה ממי המקוה להם. והנה התמד , עד שלא החמיץ , דינו כמים לזה העניין. כבר נתבאר זה בעשירי ממקואות (משנה מקואות י , ו) ובראשון מחולין (כו , א - ב). השרש הארבעים ושלשה הוא , ששבעה משקין הם מכשירים האוכלים לטמאה , כשנפלו עליהם באופן שיתבאר; כי כלם נקראים 'מים' בזולת שם לווי , והתורה לא דקדקה באלו המים ביותר מזה השעור. ולזה אמר: "אשר יבא עליו מים" (וי' יא , לד); "וכי יותן מים" (שם , לח) - בזולת ה"א הידיעה. אך בעניין הטבילה אמר: "במים יובא" (שם , לב); "ורחץ בשרו במים" (במ' יט , ז , ח); והנה: המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש של דבורים; והם לבדם מקבלים טומאת משקין , כי ראוי שיהיה המכשיר לקבל טומאה מהמשקין מקבל טומאה בעצמו , ואֵלו המשקין הם הנהוגים לשתותם לפי הטבע , לולא מְנוֹע התורה קצתם כמו , הדם; כי הוא נקרא "משקה אשר ישתה" (וי' יא , לד) , שנאמר: "ודם חללים ישתה" (במ' כג , כד). ובכלל , הנה הוא המשקה היותר נאהב מצד עצמותו , כי המזון - לא יקחוהו האברים אלא באמצעות היותו דם. כבר נתבאר זה השרש בששי ממכשירין (משנה מכשירין ו , ד) , והתבאר גם כן מספרא (תו"כ שמיני פרשתא ח , א). וכמו שלא יקבלו טומאה אלא אם היו תלושין , שנאמר: "בכל כלי" (וי' יא , לד) , לא מחוברין לקרקע , שנאמר: "אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור" (שם , לו) - כן אינן מכשירין אלא אם היו תלושין. וזה מבואר בנפשו חיובו עם מה שקדם. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ח , ב) ובראשון ממקואות (משנה מקואות א , א). השרש הארבעים וארבעה הוא , שהמים התלושין אינן מכשירין אם לא היו תלושין ברצון , או שיתחייב היותם תלושים , ממה שנתלש ברצון , חיוב כי לפי הנהוג אי אפשר לשׂוֹחֶה לשתות מזולת זה. אבל המים העולים בחוטמו ובראשו ובזקנו אינם תלושין ברצון , ולזה לא יהיו מכשירין. והסבה בזה , שהרי אמר במשקין המקבלין טומאה: "בכל כלי" (וי' יא , לד) , ומדרך המים אשר בכלי , שיהיו נתונין שם ברצון. ואין ראוי שיובן מזה שלא יהיו מקבלין טמאה או מכשירין אם לא היו בכלי , שהרי ביאר שלא הוצא מזה הכלל כי אם המים המחוברים לקרקע , שנאמר: "אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור" (שם , לו). כבר נתבאר זה השרש ברביעי ממכשירין (משנה מכשירין ד , א). השרש הארבעים וחמישה הוא , שאין המים התלושין מכשירין האוכלין , אם לא נפלו עליהם ברצון הבעלים , שנאמר: "וכי יותן מים על זרע" (וי' יא , לח) - וזה אמנם יהיה על ידי פעל מכון; ולזה צריך שיהיה ברצונם בתחלה או בסוף. ומזה גם כן יתבאר , שצריך שיהיו תלושין ברצון , כי אָמְרֵנוּ "יותן מים" , עם שהוא מכוון אל הנתינה , הוא מכוון גם כן אל לקיחת המים אשר יותנו עליו. ואינו מחויב שתהיה הנתינה הזאת על ידי הבעלים , כי לא אמרה התורה 'כי יִתֵן' , אבל אמרה "כי יותן". וזה הרצון צריך שיהיה בעצם , לא מפני האֹנס ומפני דבר מורה שלא יהיה רצונו לטבול פרותיו במים , כגון הטומן פרותיו במים מפני הלסטים והגנבים , או הנותן פרותיו לשבלת הנהר להביאם עמו. כבר נתבאר זה השרש באחד ממכשירין (משנה מכשירין א , ז). וממה שקדם יתבאר , שהדם היוצא בשעת שחיטה , מכשיר הנשחט לקבל טומאה. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (משנה חולין ט , ז). השרש הארבעים וששה הוא , שלא נקרא המים המחוברים לקרקע , אלא אם כן היו בקרקע עולם , לא בכותל בנוי , שהרי אין דרך המים להיות שם. ואולם כותל מערה הוא 'קרקע עולם'. כבר נתבאר זה השרש בראשון מחולין (טז , א). השרש הארבעים ושבעה הוא , שתולדות המים מטמאין ומכשירין כמים. והנה תולדות המים הם כמו מה שיצא מהמשקין מהאדם , מהמקומות שהכין להם הטבע מקום יצאו ממנו; כמו העניין במה שיצא מהעין והאזן והחטם והפה ומי רגלי האדם , שהרי הם כלם יאותו ממותר האדם , לא מי פרות. אמנם הזיעה ולֵחת המוגלא והראי אינם מתולדות המים , כי הראי הוא מהמותר היבש אע"פ שנתך. וכן תמצית הבשר מאי זה בעל חיים שיהיה הוא 'מי פרות'. וזה מבואר מאד. וכן מי רגלי הבהמה דינן כדין מי פרות , למאיסותם. כבר נתבאר זה השרש בששי ממכשירין (משנה מכשירין ו , ה) ובשלישי מתוספות מכשירין (ג , יג). ותולדת הדם הוא דם הקזה של אדם שהוציאו לשתיה לא אם הוציאו לרפואה. ומזה יתבאר שהדם המנוי מהמשקין הוא דם שהנפש יוצאה בו , והוא הדם השותת בשעת שחיטה , לא דם הקלוח , שעדיין חי הוא ודומה לדם מכה או לדם הקזה; לפיכך השוחט ונתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן , הרי זה ספק אם הוא מכשיר והנה דם שחיטה בבהמה וחיה ועוף הטמאין לא מטמא ולא מכשיר , כי מפני שלא סודר בהם שיהיו נשחטים הנה יהיה הדם ההוא כדם מכה שהוא מי פרות. והדם היוצא עם הלחה והראי וכיוצא בזה לא מטמא ולא מכשיר. ואולם דם השרץ אינו מכשיר אבל הוא מטמא , כמו העניין בבשרו , כמו שזכרנו במה שקדם. ולזה הוא מבואר שאינו מכשיר. כבר נתבאר זה בששי ממכשירין ובשני מחולין. וכן מי החלב הרי הן כחלב. ואולם חלב הזכר אינו משקה , שהרי אינו צריך לו. ואולם חלב האשה הוא משקה , בין שהוא צריך לו בין שאינו צריך לו , שהרי הוא ראוי לתינוק: אבל חלב הבהמה שיצא שלא לרצון אינו משקה. כבר נתבאר זה בששי ממכשירין. וממה שנזכר בזה השרש יתבאר , שהנופח בעדשים לבדקן אם הם יפות , הוכשרו בהבל פיו , כי הוא מתולדת המים. וכן זיעת המרחץ הרי הוא משקה , כי מן המים נתהותה. ואולם זיעת בתים , שיחין ומערות , אינם משקה. כבר נתבאר זה בשני ממכשירין. השרש הארבעים ושמנה הוא , שהמשקין הטמאין בעצמן , כגון זוב הזב ורוקו ומה שידמה להם , מטמאין האוכלין בלא הכשר , שהרי הטמאה וההכשר באין כאחד. כבר נתבאר זה בששי ממכשירין (משנה מכשירין ו , ו). וכן האוכלין הטמאים בעצמן אין צריכין הכשר , כגון נבלת בהמה ונבלת עוף טהור; וזה מבואר בעצמו. לפיכך אם נתאחדו עם אוכלין טהורים באופן שנעשה הכל גוף אחד , אין המעורב צריך הכשר , לפי שאין צריך שיבא המשקה המכשיר בכל חלקי האכל המוכשר , והרי קצת זה האכל הוא מוכשר. כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין (משנה חולין ט , ז). השרש הארבעים ותשעה הוא שהנצוק - חִבּור במשקין הדבקים , הנמשכים כמו ריר דבק , כמו הדבש ומה שידמה לו; לא במה שאין לו ריר , כגון תבשיל הגריסין והחלב הנתך. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממכשירין (משנה מכשירין ה , ט) ובשביעי מנזיר (נ , ב). השרש החמשים הוא , שמשקה בית המטבחים שבעזרת המקדש , כגון דמי הזבחים והמים שמשתמשין בהם שם , טהורים , לא מתטמאים ולא מכשירין. כבר נתבאר זה השרש בחמישה עשר מכלים (משנה כלים טו , ו). והיה זה כן , לפי שאחשוב , לפי שאין נכנסין תחת כלל "משקה אשר ישתה" (וי' יא , לד) , כי הדמים הוגבלו לתתם על המזבח , והמים ההם הוגבלו להדיח בשר הקדשים. והכהנים זריזים במצות השם יתעלה , ולזה לא יתכן שיהיה אפשרות בזה המשקה שישתה. השרש החמשים ואחד הוא , שכלי שטף וכל הכלים זולת כלי חרש - יש להם טהרה כשבאו בכללותם במים , שנאמר: "במים יובא" (וי' יא , לב) - כלו , לא קצתו. כבר נתבאר זה בספרא (תו"כ שמיני פרשתא ו פרק ח , ח). והיה זה כן , כי כמו שהכלי נטמא בכללו , כי ראוי שיובא במים בכללו לטהרו. והוא מחויב שיהיו המים שיובא בהם טהורים , בלתי מקבלים טומאה , והם מעין ובור מקוה מים. שאם היו מקבלים טומאה , היה הכלי מטמאן בבאו בהם , ולזה לא יתכן שיהיו המים ההם סבה לטהרה. והנה נלמד מצד הוראת הגדר , כי מקוה המים אינו מטהר את הכלים אם לא היו ארבעים סאה או יותר , כי לא יפול שֵם 'מקוה מים' בפחות מזה השעור. עם שכבר נלמד זה השעור מטבילת אדם , שנאמר בו: "ורחץ בשרו במים" (במ' יט , ז - ח) , כמו שנאמר בזה המקום: "במים יובא" (וי' יא , לב). והנה המים שיהיה כל בשר האדם עולה בהם , הנה הוא אמה על אמה ברום שלש אמות , וזה השעור הוא מכיל ארבעים סאה. כבר נתבאר זה בחמישי מפסחים (קט , א - ב) ובראשון מחגיגה (יא , א). וזה אמנם יהיה במקוה. אמנם המעין מטהר בכל שהוא , כיון שבא בו המטהר בכללותו. כבר נתבאר זה בראשון ממקואות (משנה מקואות א , ז). ומזה השרש - שאין ראוי שיהיה דבר חוצץ בין המטהר ובין המים , שנאמר: "במים יובא" (וי' יא , לב). וזה לא בא במים בכללותו. לפיכך אם היה על הכלי זפת או טיט או מה שידמה להם , ממה שלא ימנע בו הכלי מלשמש מעין מלאכתו , ואין הבעלים מקפידין עליו להסירו משם - אינו חוצץ , שהרי הכל הוא כלי. וכן העניין בטבילת האדם , שהרי הוא 'בשרו' , ואם היה מקפיד עליו ואינו על רובו - אינו חוצץ; שכיון שאינו מונע ממנו שמושו , ובא כלו במים , הרי הוא קורא בו "במים יובא". ואולם אם היה על רובו , ומקפיד עליו , הרי הוא חוצץ , שהרי סר תורת כלי מרובו לפי מחשבת הבעלים , ורובו הוא ככלו , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים. כבר נתבאר זה בראשון מערובין (ד , ב) וראוי שתדע , שאין צריך שיבאו המים בבית הסתרים; כאלו תאמר: זה שהיה דרכו בכלים , שיהיה סתום ולא ישתמשו בו להכניס ולהוציא; או באדם מה שהוא בין הקמטים ותוך הפה ומה שידמה להם - שהרי נאמר בזב: "וידיו לא שטף במים" (וי' טו , יא); ולמדנו משם כמו שיתבאר , שאין חיוב הטבילה אלא בנגלה משטח גופו כמו ידיו. עם שהנהוג מהרחיצה במים היא על זה האופן , רוצה לומר , שלא ידקדקו להכניס המים בין הקמטים ומה שידמה להם. השרש החמישים ושנים הוא , שהמקוה צריך שיהיו מימיו נקוין , שנאמר "מקוה מים" (וי' יא , לו) , ובזה האופן הוא מטהר; אבל המעיין מטהר בזוחלין הנמשכין ממנו , כי לא נאמר בו 'מקוה'. והנה מי המעיין הם בכח בשעור ראוי להטביל בהם האדם כי מימיו הם נזחלים תמיד; ואולם אם היו נזחלין על גבי הכלים , אין מטבילין בהם , שהרי הם מקבלין טמאה. ואם היו מימיו נוטפים , הנה כבר נבדלו מהמעין , ולזה יהיה דינם דין המקוה , לא דין המעין. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממקואות (משנה מקואות ה , ה). השרש החמישים ושלשה הוא , שמעורב למקוה הרי הוא כמקוה להטביל בו , כגון גומות הסמוכות לפי המקוה , ומקום רגלי הבהמה שהיה בהם מים והם מעורבים עם המקוה כשפופרת הנוד , שהיא כרחב שתי האצבעות הראשונות שבפס היד , והם הנקראים אצבע אמה - הרי הם כמקוה , והטובל בהם עלתה לו טבילה. כבר נתבאר זה בחמישי ובששי ממקואות (משנה מקוואות ה , ו; ו , א). השרש החמישים וארבעה הוא , שמי הבעלי חיים שתחלת הוייתן מן המים , כגון יבחושין אדומין שנתמססו והיו למים , ועינו של דג , שנתמסמס והיה למים - מטבילין בהם אם היו בקרקע , כי ממים היו ולמים שבו. כבר נתבאר זה השרש בשנים עשר מזבחים (? כב , א). וכן טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו , הרי הוא נקרא מים ומטבילין בו. כבר נתבאר זה בשני ממקואות (משנה מקואות ב , י). השרש החמישים וחמישה הוא , כי מפני שנאמר: "במים יובא" (וי' יא , לב) , למדנו שאין כל מים במשמע; ולזה לא יכשר המקוה הנעשה מיין ושמן וחלב ושאר מי פרות. ואם נתערב במים מאלו , פסלו המקוה אם שִנו מראהו , כי זה יסיר מעליו שם המים , ולא יקרא 'מים' לפי הנהוג , אבל יקרא בשם בעל המראה ההוא; רוצה לומר , שאם היה מראהו מראה יין , הנה יקרא 'יין מזוג'. אלא אם היה שֵם בעל המראה ההוא 'מים' , כמו 'מי הצבע'. ואולם אם שנו מי המקוה בטעם או ריח , לא פסלוהו , שהרי עדיין הם נקראים 'מים' לפי הנהוג; וכבר ימצאו מהמימות מטעמים רבים ומריחות רבים , וזה מבואר מן החוש. כבר נתבאר זה השרש בשביעי ממקואות (משנה מקואות ז , ב - ה).
ריכוז קישורים